עזר לעזרא/לו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה שכר איספירט"ו כשר שבשלוהו בגיגית של נכרי בלי הכשר הגעלה להגיגית אם נוכל לשתות מהשכר הנ"ל על סמך דסתם כלי גוים אינם בני יומן או לא. תשובה הנה הדבר ברור דאין להקל בזה אפי' בדיעבד וכמו שכן ראינו כמה וכמה פעמים למעלת חכמי ורבני העיר הזאת נעמי דמשק יע"א לאסור אפילו בדיעבד ותמיד היו משגיחים בעינא פקיחא לשלוח גבר חכם בעוז נאמן בשליחותו לשמור ולעשות עפ"י התו' אשר יאמרו אליו בתקון החביות והכלים לעשות להם עירוי כדין ולהגעיל את היורה הגדולה וכיוצא אשר באמת כ"ז צריכה רבה לצאת י"ח ועל הכל צריך ת"ח בקי וערום ביראת ה' שלא להקל ולזלזל בהכשר ותקון הכלים וכאשר כ"ז ידוע ומפורסם לכל ברם לצאת י"ח איזה יחידים הרוצים להקל בדב"ז אמרתי להראות להם ריש מילין.
הנה עיין להרב חקרי לב (יו"ד ח"א סי' נ"ב) דארי עלה ונסתפק בזה הענין ממש ואסף וקיבץ סברת הפוס' ראשונים ואחרונים הללו אוסרים והללו מתירין ואסיפא דמילתא כתב שם דהלב מהסס להתיר כיעו"ש. ואגב אמרתי להביא כאן מ"ש זה ימים מקדם בענין כבוש כמבושל וז"ל. עיין למרן הב"י ז"ל יו"ד סי' ק"ה שכ' וז"ל כ' המרדכי כבוש כמבושל פירש"י כבוש בחומץ[2] אבל בלא חומץ אינו כמבושל ול"א לומר כן דתנן בפ"ז דשביעית וורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נותן טעם כמבושל וזה שלא כדברי הגמ"י שכתבו בפט"ו מהמ"א בשם הרא"ש דכי אמרי' כבוש ה"ה כמבושל ה"מ בכבוש בחומץ וציר כדפירש"י ע"כ ואיני יודע היאך אפשר שהרא"ש כ"כ שהרי הביא ראיה לומר דכבוש הה"כ בשהיית יום מבשר וחלב והא התם אע"ג דלא הוה חומץ וציר הוה מיתסר אי לאו דחידוש הוא ע"כ. ומרן החביב ז"ל בהגב"י אות ג' כתב וז"ל מה שתירץ הש"ך שהג"מ לא כיוונו להרא"ש זה אלא לאחר וכו' ימים רבים עמדתי בסברא זו וכו' ושוב דהא בורכא דמוכרח לומר דזה הוא הרא"ש בר יחיאל דדברי הרא"ש אלו היא תשו' הרא"ש ז"ל (כלל כ' סי' א') וכו' והנכון בזה לע"ד חדא מתרתי או שנאמר דמ"ש ההג"מ מיהו פי' בתשו' לא קאי על הרא"ש הנז' למעלה דא"כ הול"ל מיהו פי' בתשו' אחרת דהא מ"ש לעיל בשם הרא"ש היא בתשו' הרא"ש וכמ"ש וכו' ולכן לא שייך לו' מיהו פי' בתשו' וכו' לכן צ"ל דמ"ש מיהו פי' בתשו' ר"ל רבינו שמשון בתשו' או ר"ש וכו' יעו"ש. וראיתי לה' באר יעקב ז"ל ד' כ"ט ע"ב שכ' המגיה לשם וז"ל וכנה"ג כתב להשיג על הש"ך וז"ל ושוב ראיתי דהא בורכא וכו' שדברים אלו היא תשו' הרא"ש כלל כ' סי' א' וכו' ע"כ ועיינתי בב"י ובגוף התשו' ולא נזכר כלל מחומץ וציר זולת אם נכבש מכבר בשמן אווז וכו' וא"כ אדרבא הוא סותר למ"ש הג"מ בשם הרא"ש דכ' דאינו כבוש אלא בחומץ וציר ובלי ספק במחילה מכבודו הוא טעות עכ"ד יעו"ש, ואני הפעוט אחר המחילה רבה אמינא דדברי הכנה"ג ז"ל ברורים דכוונתו ז"ל דההג"מ כתב בתחי' בשם הרא"ש על עכבר בשמן אווז ושהה שם כ"ד שעות וכו' ושוב כתבו מיהו פי' בתשו' דכי אמרי' כבוש ה"ה כמבושל ה"מ בחומץ וציר וכו' וע"ז עלו ובאו דברי הכנה"ג ז"ל דמ"ש בשם הרא"ש ר"ל בתחי' לשונם הוא תשו' הרא"ש כלל כ' סי' א' והובאה בב"י סי' ק"ד ומ"ש מיהו פי' בתשו' אינו על הרא"ש וכו' וזה פשוט בדברי הכנה"ג אפי' שבהג"מ שבידינו לא הוזכר מזה כלל הלשון מוכרח כן ולא ידעתי היאך יפרש דברי הכנה"ג בסיום דבריו שם וצ"ע. ועיין בס' ת"ח ז"ל כלל כ' אות ט' שכתב להא דנמצא עכבר בשמן אווז בשם הרא"ש ובסו"ד כ' וכן היא הנוסחא בהג"מ פ"ו מהמ"א וכו' ע"ש ועיין ג"כ לה' קול יהודה ז"ל ד' כ"ה ע"א שכ' וז"ל וכבר תמה עליו הכנה"ג שהרי כתבו ההגהות לעיל מזה תשובה להרא"ש בדין עכבר בשומן והיא תשו' להרא"ש כלל כ' סי' א' וכו' יעו"ש.
ועיין לה' קול"י שם שתירץ לקושית מרן ז"ל במה שיישב תחי' לדעת רש"י ז"ל שכ' דכבוש בחומץ וכו' דק' אליביה מ"ש בש"ס פ' כ"ה חידוש הוא וכו' דמאי חידושיה בכל התורה נמי דינא הכי דלא אמרי' כבוש כמבושל אלא בחומץ וכתב דאפשר ליישב קצת דמ"ש אי תרו ליה בחלבא וכו' היינו נמי בדברים חריפים ותבלין וכו' יע"ש ותירוץ זה כבר קדמו רב אחד חבירו לה' באר יעקב ז"ל יע"ש ד' כ"ג ע"ב וג' שתירץ כן דברי רש"י והרא"ש יע"ש ועיין להבאר"י ז"ל שם ד' כ"ט ע"ב דהק' לזה דזה מתנגד לפשטא דלשון הש"ס דמשמע בחלבא לבד איירי ועוד דהרא"ש כתב זה אדין עכברא בשיכרא והתם ודאי לא איירי דנתן בו חומץ דוכי היו נותנין חומץ לתוך חבית של שכר לא יתכן כלל וזה פשוט ע"כ יע"ש ואחר המחילה רבה לא זכיתי לד"ק במאי דהק' דהרא"ש כתב זה אדין עכברא בשכרא וכו' וכי היו נותנין חומץ בשכר וכו' דהא הרב המתרץ נקיט בדבריו כבוש ע"י דבר חריף כגון תבלין ודומיהן וכו' וא"כ מאי קושייא מהא דעכברא בשכרא וכי נותנין וכו' דהא אפשר דנתנו דבר חריף לתוך השכר ומעשום[3] בכל יום דנותנין דברים חריפים בחביות של שכר לחזק השכר וצ"ע.
הנה יש לעמוד על תירוצם ז"ל הנ"ל דבתערובת חומץ עם חלב איירי דמנ"ל ז"ל דלרש"י גם בתערובת חומץ עם מים או חלב ס"ל דשייך כבישה וכמו שראיתי להחקרי לב ז"ל בחיו"ד סי' ע"ז ד' קמ"ו שהק' כן על מאי דצידד בדברי מרן החבי"ב בתשו' בע"ח סי' קמ"א שכ' וז"ל דאפי' נימא דאין כבישה אלא בחומץ חידוש הוא וכו' ע"ש וע"ז כ' ז"ל ולא ידעתי כוונתו דמאי חידושיו[4] וכו' וכ"ת דמפרש דאי תרו ליה בחלבא דהיינו שיש בחלב ג"כ תערובת חומץ דשייך ביה כבישה מלבד דהעיקר מד"ס בר מן דין מנ"ל דלרש"י גם בתערובת חומץ עם מים או חלב דשייך כבישה ג"כ ע"כ יעו"ש ואנכי הדל בהורמנותיה ז"ל עם שאיני כדאי אמינ' דאפשר לתרץ זה בפשיטות והוא דזיל בתר טעמ"א דצריך שיהיה בתערובת זה טעם חריפות בכדי לכבוש וא"כ אפי' מעורב כל דהוי בו טעם חריפות שראוי לכבוש בו חומץ מיקרי מידי דהוה תבלין גופייהו דפעם נותנין עמהם תערובת מים רבים ופעם נותנין מעט מים ובודאי דאזלינן בתר טעם חריפותם וכן ג"כ בחומץ וכל לגבי דידי אנכי הפעוט אמינא דגם הרב ז"ל בדרך דחייה אמרה למילתיה ברם לפי האמת נוכל לתרץ כן לדעת רש"י ובפרט לתרץ דברי רש"י אהדדי וכנ"ל וכדמות ראיה לזה דגם ה' אזיל ומודה דלפי האמת נוכל לומר כן לדעת רש"י והוא ממה שתירץ הוא ז"ל ופי' שם לא' מהתירוצים דמ"ש בש"ס אי תרו ליה בחלבא וכו' דמלח דינו כחומץ לכ"ע וא"כ י"ל דאי תרו ליה בחלבא היינו בשר מלוח בחלב ע"כ יעו"ש ודוק מינה ואוקי באתרין גם לדעת רש"י ודוק. ובהיתי בזה ראתה עיני להחקרי לב תפוחין ז"ל שם ד' קי"ז ע"ב דהק' להרא"ש דהעלה בפ"ב דע"ז דכבוש בכ"ד שעי בכל מיני כבישה בלי חומץ וציר דהוי כמבושל ואילו הרא"ש בפ' ג"ה לד' ק' גבי דין בריה כ' נשאל לגאון על עכבר שנפל לשומן אם השמן רותח משערינן ליה בס' וכו' ואם היה בצונן וכו' מעבירו במסננת ושרי ולא בעי ס' ע"ש וק' איך התיר בלי ס' בצונן דבנימוח בודאי דשהה שם ימים רבים דהו"ל כבוש כמבושל ואי חולק עליו למה סתם דבריו וכו' ע"ש. ועיין לה' קול יהודה ז"ל ד' כ"ד ע"ב במאי דשקיל וטרי אי הרא"ש ס"ל דיש חילוק בין שכרא וחלא לשאר משקין או לא דמרן הב"י כתב דלהרא"ש לא שנא ליה בין שכרא וחלא לשאר משקין וע"ז הק' הוא ז"ל יע"ש ושוב כתב מ"מ קושטא קאי כדברי מרן שהרי בפ' ג"ה מייתי דברי הגאון ז"ל כיעו"ש אלא דאף גם זאת איכא למידחי דלא מייתי לדברי הגאון אלא ללמוד מדבריו דלא אמרי' דבריה לא בטיל אלא כשהיא שלימה עכ"ד יע"ש.
ולפי"ז יש לתרץ ג"כ מה שהק' החקרי לב ז"ל וכנ"ל דיש לומר כהצד השני שכתב הקהל"י דלא מייתי דברי הגאון אלא ללמוד מדבריו וכו'. אלא דבזה לא יגהה מזור למה שהק' החקרי לב ז"ל עוד שם להטור בפסקי הרא"ש שסתם כהגאון נגד מ"ש בסי' ק"ה ע"ש.
ברם אנכי הדל נלע"ד לתרץ בדוחק חדא מתרתי או שנאמר דמ"ש בדברי הגאון ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי ולא בעי ס' הוא באופן דנתרסק מקודם שנפל לשמן וע"ז קאמר דלא בעי ששים דמיירי ג"כ שלא שהה מעת לעת.
או נאמר דודאי מ"ש נפל בדברי הרא"ש וצ"ל ובעי ס' וביאור דבריו כמו שכתב רבינו בעל הטורים בסי' ק"ד ואם נתחתך בתוכו לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת וכו' טעמו בטל בס' ואם נימוח לתוכו לגמרי בטל בס' יע"ש דר"ל ואם נתחתך דנפל בצונן דדרכו להתחתך ולא לימחה לגמרי דבעי מסננת וס' ואם נימוח ר"ל דנפל בחומץ וכמ"ש מרן הב"י ואפי' דלפי"ז הי"ל להב"י ז"ל לציין על מ"ש הטור ואם נתחתך דהרא"ש בשם גאון וכמ"ש גבי ואם נימוח עכ"ז אפשר לומר דמשום דלא מבואר זה בדברי הגאון וכנ"ל לא כ"כ ועיין להר"ן ז"ל בפ' ג"ה שהביא ג"כ תשו' הגאון הנ"ל ולא כ' גבי צונן דלא בעי ס' יע"ש זה נ"ל ליישב ועם שהוא מהדוחק. ובזה אפשר לתרץ ג"כ מה שהק' להטור בפסקי הרא"ש וככ"ל[5] דר"ל דגם בצונן בעי ס' אלא דבחיים נימוח לגמרי ובטל בס' משא"ך בצונן דיש בו ממשות יש לסננו. ובעיקר דברי ה' קהל יהודה ז"ל במה שהק' על מרן הב"י ז"ל וז"ל בהג"ה ויש מחמירין בשומן משמע דוקא בשומן ולא בשאר משקין והכי כתב מרן ז"ל מעיקרא ושוב כתב ואפשר שהוא סובר שאין חילוק בין שאר משקין לשכרא וחלא וכו' וכן נר' קצת ממ"ש וכי אם נפל זבוב בין צונן אסור משמע דאם היה חם ניח"ל שיהא אסור ע"כ. וע"ז הק' הוא ז"ל וז"ל ואני לא ידעתי מאי ראיה היא זו שהרא"ש ז"ל קאי בטעמ' דרב ששת דקאמר בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר והאי חידושא הוא מימאיס וכו' ותמה בזה למה נאסרו וכי אם נפל זבוב בין וכו' אמנם לפום טעמא דאשבוחי משבח תו לא קשיא וכו' זת"ד יע"ש.
ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין ד"ק במה שדחה דברי מרן הב"י בזה דהרואה יראה שדברי הרא"ש הללו הן הם עיקרם מרבותנו בעלי התוס' ז"ל שם בד"ה ההוא וכו' אשר קושיתם זו היא על עיקר עובדא דאסר רב ועדיין לא שמענו טעמו מאיזה טעם אסר ועכ"ז מקשו דהא צונן בצונן ולישתרי וזה שייך לב' הטעמים בין למר בין למר דכיון שהוא בצונן אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח וע"ז תירצו דכיון ששהה בו זמן מרובה הו"ל כבוש וא"כ גם דברי הרא"ש ז"ל כן דכל דברי הרא"ש הם מיוסדי' על הרוב עפ"י בעלי התוס' ז"ל ואין ראיה ממה שהק' זה אחר שהביא דברי רב ששת דדברי התוס' יוכיחו וכל שנוכל להשוות ולפרש דבריהם כאחד מפרשי כידוע ועיין לה' י"מ ז"ל בכללי הרא"ש אות ל' מ"ש וצ"ע
ומה שהק' עוד שם דלפי דברי מרן ז"ל הו"ל לאוכוחי הכי דמקשי הרא"ש מדין זבוב ביין ומאי קושייא דבשאר משקין שאני ע"כ. לע"ד אפשר דמרן ז"ל עדיפא מינה קדייק דמוכח דס"ל דביין חם אסור מדנקט וכי אם נפל ביין צונן אסור א"כ כאלו אמרה למילתיה בפירוש דאם ביין חיים אסור משא"ך באידך דיוקא.
והנה הרב ז"ל שם כתב להביא ראיה שדעת הרא"ש ז"ל דלא שנא ביין שכרא וחלא לשאר משקין ממ"ש מרן בסוס"י זה ע"ש ר"י שכ' בשם הר"מ והרא"ש דזבוב אוסר פליטתו בתבשיל עד ס' כשאר איסורים ותמה עליהם מרן דכרבא נקטינן דפליג אר"ש ומשמע דעכברא ל"ד וכו' והשתא אם נאמר שדעת הרא"ש כדברי הגאון ז"ל דה"ה לשאר משקין קושית מרן מתרצתא היא דודאי עכברא בשכרא ל"ד וכו' וכי היכי דעכברא לא שנא לן בין שכר וחומץ לשאר משקין דכוותא נמי לכל דברים המלוחים ומשו"ה כתב דזבוב אוסר כשאר איסורין ומהתימה על מרן ז"ל דאיהו גופיה הכריח דדעת הרא"ש דקאי בשיטת הגאון וא"כ מאי קשה ליה הכא וצ"ע עכ"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה ת'ם אני לא אדע ראשונה כמו שהביא ראיה דלהרא"ש לא שנא ליה בין שכרא וחלא לשאר משקין ממ"ש מרן וכו' דהו"ל להביא ראיה בפשיטות ממ"ש הרא"ש עצמו בפ"ב דע"ז בדין כבוש דמוכח שפיר דלא שנא ליה בין שכו"ח לשא"מ ודינם שוה בכבוש מעת לעת ודוק מינה ואוקי באתרין.
עוד בה במ"ש דקו' מרן מתרצתא היא במה שהוכיח שהוכיח לעיל. דס"ל כהגאון אחר המחילה רבה לא זכיתי לד"ק דקושית מרן הב"י ז"ל היא דכיון דנקטינן כרבא דבתרא הוא אשר מטעם זה פסקו הפוס' דבשאר משקין בר משכרא וחלא מפגם פגים ולא בעי ס' לבטל ומשמע נמי דעכברא לאו דוקא אלא ה"ה לכל דברים המאוסים א"כ יש לתמוה על הרא"ש שפסק כן ולעיל ג"כ כשהביא מרן דבריו וכ' עליו דאפשר שהוא סובר שאין חילוק בין שאר משקין לשכרא וחלא וכו' כ' ומ"מ לענין הלכה נקטינן כהרמב"ן והרשב"א וכו' ע"ש ור"ל כיון דנקטינן כרבא וכמ"ש הוא ז"ל וא"כ מאי אהנייא לן במה שנאמר דהרא"ש ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל כהגאון דה"ה לשאר משקין דכוותא וכו' והא ודאי לי צ"ע.
ומה שהקשה עוד שם וז"ל גם דברי מור"ם ז"ל תמוהים דמשמע מדבריו דאין דברי הרא"ש אמורים אלא בשומן וזה אינו אלא טעמיה דהרא"ש היינו משום דקאי בשיטת הגאון וכן הדעת נוטה דמ"ש שומן משאר משקין וליכא למימר דמאי דנקט מור"ם שומן לאו דוקא וה"ה לשאר משקין שהרי איהו מודה דדברים המאוסים בטלי ברובא ולשיטה זו ליכא להאי דינא עכ"ל. אחר המחילה רבה ונשיקת עפר רגליו נראה דלא ראה ז"ל מ"ש מור"ם בספרו ת"ח כלל כ"ב אות י"א דמוכח דסבר לה מר דלהרא"ש שכתב לגבי שומן דאסור משמע דס"ל דאין לחלק בין שכו"ח לשא"מ יעו"ש. גם עוד שם מוכח דשנא ליה לרמ"א ז"ל בין שומן לשאר משקין וא"ן להקל בו דאפשר שיש לו דין שכרא וחלא יע"ש. וא"כ לזה הביא דברי הרא"ש בשומן בהג"ה דלשיטתיה אזיל שיש להחמיר בשומן וכמ"ש. ועיין להכנה"ג ז"ל בהגב"י אות כ"ח במ"ש דחזר בו רמ"א ממ"ש בת"ח למ"ש בהמפה דהמנהג להקל בדברים המלוחים אם ההיתר רבה עליהם ע"ש ומ"מ בודאי גם הוא יודה בזה דס"ל לרמ"א דבשומן יש להחמיר וכמ"ש בת"ח דלא מצינו בזה כהאי סימנא וצ"ע.
ומידי עברי ראיתי לה' בית הלל ז"ל בסי ק"ד ס"ק ב' שכ' עמ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר כ' וז"ל והנה בזה יש ליישב מה שמקשים העולם על האשר"י שכתב במס' ע"ז ד' צ"ג תימה דהא חלא ושכרא צונן הם למה נאסרו בנפילת העכבר וכי אם נפל זבוב בין צונן וכו' ע"כ וקשה והלא זבוב הוא מדברים הנמאסים א"כ אף ששהא מעת לעת אינו אוסר אבל לפי' מ"ש בהג"ה מיהו בחלא ושכרא יש לחוש אף בזבוב כמו בעכבר ניחא דגם בזבוב צריך שלא ישהה מעת לעת בחו"ש אבל בשאר מאכל פוגם זת"ד יע"ש. ואנכי הדל באלפי אחר המחילה רבה מעצ"ה שותיה דמר לא גמירנא ראשונה במאי דמקשה העולם דהלא הזבוב מדברים המאוסים וכו' מעיקרא מאי קושיא דהרא"ש ז"ל לשיטתיה אזיל דלא שנא ליה בין שאר איסורים למידי דבדילי מניה אנשי מחמת מיאוסו וכמ"ש ר"י בשם הרא"ש והבי"ד מרן ז"ל ביתה יוסף ותמה ע"ז וכנ"ל יעו"ש.
אשר מזה ג"כ ת'ם אני עני על מה שתירץ הוא ז"ל דלפי מ"ש בהג"ה מיהו בחלא ושכרא יש לחוש ניחא דגם בזבוב וכו' דזה שכתב רמ"א הוא לדעת הרשב"א דפליג על הרא"ש וס"ל דבדברים הנמאסים בטל בשאר משקים וכן בעכבר וכמ"ש כן מרן הב"י לדעת הרשב"א יעו"ש והמציין ג"כ ציין עמ"ש רמ"א מיהו וכו' ב"י לדעת הרשב"א וא"כ מאי מתרץ ז"ל לדעת הרא"ש דפליג על הרשב"א בזה וכנ"ל. תו ק' לי אני עני דאפי' יהיבנא ליה כל דיליה ז"ל דהרא"ש ג"כ מודה דשאני דברים המאוסים וכו' ושאני שכו"ח וכו' משא"ך לפי האמת וכנ"ל דסוף סוף הרא"ש ז"ל נקט זבוב ביין והיין הוא משאר משקין וא"כ מאי הועילו חכמים בתקנת"ן סו"ד דדבריו ז"ל אחר המחילה רבה נעלמו ממני.
ובדרך אגב אבוא העי"ר על מה שראיתי להרב כבוד יו"ט ז"ל בהל' מאכלות אסורות ד' ל"א ע"ד ד"ה כבוש שכתב וז"ל כבוש הה"כ הוי כשנשרה במים יום אחד מעת לעת והב"י סי' ס"ט כתב בשם האגור שהתוס' מתירין בצונן מעת לעת ומרן החבי"ב בהגב"י אות רכ"ז כ' דטעמם דלא מיקרי כבכ"מ אלא בשהה ג"י יע"ש ואנכי הרואה שהתוס' כתבו בפ' השוכר דס"ח ד"ה ההוא דביום או יומים נעשה כבוש וה"ה כמבושל ואפשר לומר דבדבר חזק כמו שכר אפי' ביום א' נעשה כבוש כמבושל עכ"ד ואחר המחילה רבה לא זלד"ק דמה שהק' מהתוס' בע"ז דס"ח אנכי הפעוט אילולי דמסתפינא אמינא דהאגור ז"ל מ"ש בשם התוס' דמתירין צונן בצונן מעת לעת הוא מלשון התוס' זה בעצמו שהביא הוא ז"ל והוא דדבר זה תלוי בחילוף הגרסאות ולהאגור ז"ל לא היה בגירסתו בדברי הפוס' ביום או יומים וכו' אלא גירסתו היא ששהה בו זמן מרובה והו"ל כמו כבוש וכו' וכמו שכן היא גירסת הרא"ש ז"ל דלזה כתב שם וז"ל ולא פירשו התוס' כמה יעמוד בחומץ וכו' ועיין להפלפלא חריפתא שכ' ומ"מ בתוס' שלנו כתבו יום או יומים וכו' ע"ש. ומרן הב"י ז"ל ג"כ רסי' ק"ד העסיק דברי הרא"ש כן ע"ש וא"כ מוכח דלא היה בגירסתם ז"ל יום או יומים וכו' דא"כ מאי ולא פירשו וכו' וממ"ש זמן מרובה נראה דבמעת לעת אם שהה בצונן לית ביה משום כבוש ומזה כתב האגור בשם התוס' כן. ובמה שתירץ הוא ז"ל דבדבר חזק כמו שכר אפי' ביום א' נעשה כבוש. אחר המחילה רבה אין זה במשמעות דברי התוס' ז"ל דהרואה יראה דבש"ס איירי בשכר וע"ז מקשי דצונן בצונן הוא ומוכח מזה דאף בשכר כיון שהוא צונן הו"ל מידי דהוה מים ואין בו משום נותן טעם ואם איתא דתירוצם ז"ל לחלק משכר לשאר משקין הו"ל העיקר חסר מהספר ותו בדין שכר אם מיקרי דבר חריף במחלוקת הוא שנוי כאשר האריך בזה הרב חקרי לב ז"ל בחיו"ד מ"א סי' נ"ב ד' ע"ג ע"א ואדרבא שם הביא ראיה דהשכר אינו דבר חריף מסוגייא זו דע"ז ומלשונות התוס' ז"ל כאן יעוש"ב. וא"כ איך פסקיה למילתיה בפשי' בדברי התוס' דהוא חזק דהיינו חריף דודאי אין לחלק בין חזק לחריף ומשם אחד הם וצ"ע.
ועיין לה' שדי חמד ז"ל (מער' ח' אות חמץ ומצה סי' ד' או"ה ובסי' ז' אות ט') דהביא דברי הפוסקים ז"ל הם המדברים בזה ועיין להרב זכו"ל או"ח סי' תמ"ז והגם שעשה ס"ס להתיר לענין שלא הכשירו הכל לפסח ובסו"ד כ' דכיון שנהגו להגעילה צריך שיעמדו במנהגם כיעו"ש ובכן ודאי בנ"ד נר' דאין להקל בדבר.[6] הנלע"ד כתבתי
- ↑ תשובה זו היא מבן רבינו מהר"י. [ונדפסה בשו"ת שארית יהודה החדש]. הערת המלבה"ד.
- ↑ עי' רש"י בחולין (דף צ"ז ע"ב ד"ה כבוש) וכ"ה ברש"י בשבת (דף ק"י ע"ב ד"ה דמנח) וברש"י בפסחים (דף ע"ו ע"א) ובסוכה (דף ל"ו ע"א) ובביצה (דף ט"ז ע"א) ועי' בחת"ס עמ"ס ע"ז (דף ס"ח ע"ב) מש"כ להק' ע"ד ועי' גמ' פסחים (מ"ד ע"ב) גבי חיוב בבישול בשר בחלב וצ"ע. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל ומעשים. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל חידושו. הערת המלבה"ד.
- ↑ צ"ל כנ"ל. הערת המלבה"ד.
- ↑ ובעיקר מסקנת מהר"י ע"ע בספרו שו"ת וזאת ליהודה [יו"ד סימן י"ז] דהק' ע"ד חתנו כמהר"ר רבי אליהו טראב וז"ל ומענין לענין ראיתי שכת"ר הי"ו בספרא דמארי טב מילי דעזרא ביו"ד סימן ל"ו נשאל אם בשלו שכר בכלי נכרי בלי הכשר אם מותר לשתותו משום דסתם כלי גויים אינם בני יומן או לא, וכת"ר הי"ו כתב דאין להקל בזה אפילו בדיעבד וכו' יעו"ש. ונראה מדבריו דאפילו יש ששים כנגד הכלי אסור. וזה תימה, דאשתמיט מניה דרו"ם דברי גדול עט"ר וצ"ת מ"א ז"ל בס"ה שערי עזרא בדף מ"ה ע"ב וג', שהסכימה דעתו דעת עליון כסברת הרב באה"מ ז"ל דאם יש ששים מותר, ולא עוד אלא דכל השכר שעשה בכמה פעמים ונתערבו יחד הם מצטרפים יחד לבטל בששים כיעו"ש האומנם דברי עט"ר רבי אבהו זלה"ה לא זכיתי להבין דבריו, בהקשותו על הרב זכור לאברהם ז"ל דלמה לא כתב שהר"ש יב"ם חולק על הרב פרמ"א שאסר והוא מתיר בדיעבד וכו', שהרואה יראה דהרב זכור לאברהם לא כתב שפרמ"א אסר אלא דוקא שנשאל ע"ז, והרואה יראה בדברי הרב פרמ"א ז"ל שמתיר, ואם נגרר אחר דברי הרב עיקרי הד"ט ז"ל, ולכן מקשה על דברי הרב זכור לאברהם, זה דבר תימה, דידענא בעט"ר ר' אבהו ז"ל דהוא בקי בכל חדרי, וטרחתי ליישב דבריו ז"ל ע"י איזה טעות סופר ולא יכולתי. יודיעני רו"ם כת"ר אם יש בידו לפרש דברי אבהו ז"ל יואל נא לבאר לי באר היטב ואנכי הדל קשה לי על דברי הרב זכור לאברהם ז"ל דמה חידוש מצא מדברי הר"ש יב"ם שמתיר בדיעבד, והלא הרפמ"א ז"ל מתיר. וגם הרב זכור לאברהם ז"ל הביא בסוף דבריו דברי הרב שבות יעקב ז"ל שמתיר, וא"כ מה חידוש מצא מהר"ש יב"ם. ומה שכתב הרב זכור לאברהם שבות יעקב הוא טעות סופר וצ"ל שב יעקב, והוא בסימן ל"ג, ושם מביא דברי הפמ"א שמתיר. ואולי שזה יכול להיות דזהו כוונת רבי אבהו זיע"א, אלא דהלשון צריך תקון הרבה ודרך אגב ראיתי להרב (ערוך) [ערך] השולחן יו"ד סימן ק"ה אות ה' שכתב וז"ל, מרן הב"י ז"ל למד חומץ מציר, וכן כתב בתשובות אבקת רוכל סימן רט"ו, דכל דבר חריף כמו חומץ וכו' הוי כבוש כשיעור רתיחה ע"ש. ואנכי הרואה למרן ז"ל שם שכתב בסוף התשובה ואני לא באתי ללמוד חומץ מציר להחמיר אלא להקל, דבפחות מאותו שיעור לא נאסר אלא כדי קליפה, אבל בכדי אותו שיעור או יותר לא נחיתנא התם לפרושי, שזה כבר נתבאר בתחילת הסי' וכו' עכ"ל. וזה נראה היפך דברי הרב (ערוך) [ערך] השולחן ז"ל וצ"ע, ושלום הלא כה דברי זעירא דבי רב, אליהו בכור יעקב הכהן טראב ס"ט עכ"ל.
ומהר"י [שם בסי' י"ח] השיב לו בזה"ל ומ"ש כת"ר עמ"ש אני בעוניי בספר מילי דעזרא יו"ד סימן ל"ו בענין אם בשלו שכר בכלי נכרי בלי הכשר דאין להקל בזה אפילו בדיעבד וכו' ע"ש, דנעלם ממני מ"ש עט"ר וצ"ת מרן אבא אבי העזרי בס"ה שערי עזרא דף מ"ה ע"ב וג' שהבי"ד הרב באה"ט ז"ל דאם יש ששים כנגד כל הכלי מותר והסכים כן להלכה שם כיעו"ש. הנה לא אכחד דבאמת נעלמו ממני בכותבי זאת, אלא דבסוף דברי שם כ' בזה"ל, ועיין להרב שדי חמד (ח"ח) מערכת ח' אות חמץ סימן ד' אות ה' דהבי"ד הפוסקים המדברים בזה וכו'. ועין רואה שם בתחילת אות ה' הביא דברי הרב בית יהודה ז"ל וז"ל, יין שרוף שמושכין אותו בכלי חמץ אסור לשתותו בפסח, כיון שכל טיפה וטיפה שיוצאת אין בה שיעור לבטל החמץ, אף שאחר שמתערב הכל אפשר שיש ששים כנגד החמץ, מ"מ הרי נאסרה מתחי' ואין לה היתר עוד בתערובת שאח"כ. ועוד שהרי הוא עושה לכתחילה והוא פשוט לאסור, וכן המנהג. ושם הביא דברי הרב חכמה ומוסר ז"ל והרב (ערוך) [ערך] השולחן שתמהו על דברי הרב ב"י ז"ל ויישבם השדי חמד שם. ושוב כתב, והגם שיש לפקפק בדברי הרב ב"י ז"ל הנ"ל, הנה ראיתי להרב יד אהרן במ"ב סימן תמ"ז וברכי יוסף שם שהבי"ד בשתיקה, לכן נראה דנכון להחמיר לאוסרו בשתייה וכו' ע"ש וכו' ומ"ש רו"ם כת"ר הי"ו על דברי מרן אבא אבי העזרי זצ"ל במ"ש ע"ד הזכו"ל ז"ל שהרב פרמ"א לא אסר אלא שנשאל ע"ז ושם התיר, ואם נגרר אחר העיקרי הד"ט ז"ל וכו' ע"כ. הנה בתחילת ההשקפה גם בעיני יפלא, אלא דמרהיטת לשונו ז"ל שם נראה לעניות דעתי דדברי מרן אבי העזרי זצ"ל ברורים, והוא דדבריו על ספר זכור לאברהם אינו מדפוס הישן שבידינו, כ"א בדפוס השני שיש בו הגהות נוספות, ושם כתוב בסוף ד"ה ראקי הגה וז"ל, ועיין עיקרי הד"ט סימן י"ג או"ז שהבי"ד הפ"י שאסר למי שעשה מים שרופים בכלי העכו"ם שעושים בהם מים שרופים שלהם בלי הגעלה רק בשטיפה והדחה וכס' פרמ"א יע"ש ע"כ, נראה מזה שהרב פרמ"א סבירא ליה כסברת הפ"י דאוסר בלי הגעלה. והגם דהפרמ"א שם התיר הוא דוקא באופן שעשה ליורה הגעלה דוקא ולא הגעיל לשאר כלים שהם כלי חרס כנראה כן מדברי ה' פרמ"א, ואין בידי ספר פרמ"א לראות הדברים בשורשם. ושוב כתב שם יורה מיין שאינה מוכשרת שהוציאו בה שכר העלה להתיר בדיעבד השכר חר"ש יב"ם ע"כ. וע"ז הקשה עט"ר מ"א ז"ל, דמפשט דברי חר"ש יב"ם ז"ל נראה דחולק ע"ד הפ"י והפמ"א ז"ל שהבי"ד בתחי' ומתיר בדיעבד בלי הגעלה, וא"כ הו"ל להרב זכור לאברהם להביא דבריו לעיל אחר דברי הרפמ"א והעיקרי הד"ט בשם הפ"י דאסר, לומר דהחר"ש יב"ם מתיר בדיעבד, והרפמ"א שהתיר באופן שעשה הגעלה ליורה ובלי הגעלה אוסר. זהו לעניות דעתי כוונת קושיית עט"ר מ"א זצ"ל על דברי הרב זכור לאברהם ז"ל אלא דאחר המחילה רבה לעניות דעתי אעיקרא לא קשיא. א' דנדון הרפמ"א שאני דמיירי שעשה ליורה הגעלה ושאר הכלים הם כלי חרס וכנ"ל, ונדון החר"ש יב"ם מיירי בדלא עשה הגעלה ליורה. ב' דההגה הנוספת שהבי"ד עיקרי הד"ט שהביא מהפ"י דאסר בלי הגעלה וכס' הרפמ"א אינה מהרב זכור לאברהם עצמו כי אם מזרעו אחריו, וכמ"ש בהקדמה השנית כיעו"ש. ובזה אין עוד קושיא על הרב זכור לאברהם ובזה יתורץ מה שהקשה כת"ר הי"ו על דברי הרב זכור לאברהם דמה חידוש מצא בדברי החר"ש יב"ם שמתיר בדיעבד, והלא גם הפמ"א מתיר. די"ל שהנדונות חלוקים הם, וגם לעניות דעתי בכגון דא יש להליץ על הרב זכור לאברהם ורבני בעלי האסופות, דזמנין דרך אקראי מתוך לימודם היו רושמים איזה דין פרט למזומן, וקמא קמא דמטי לידייהו היו כותבים, ולימודם היה בחיבוריהם הגדולים. וכאשר כן הליץ החיד"א ז"ל בספרו עין זוכר מערכת למ"ד אות לשון על מרן והכנסת הגדולה ז"ל יעו"ש ומה שהקשה כת"ר הי"ו עמ"ש הרב (ערוך) [ערך] השולחן יו"ד סימן ק"ה אות ה' שכתב מרן הב"י ז"ל למד חומץ מציר וכן כתב בתשובות אבקת רוכל סימן רט"ו דכל דבר חריף כגון חומץ וכו' הוי כבוש כשיעור רתיחה וכו', דנעלם ממנו סוף התשובה שם שכתב ואני לא באתי ללמוד חומץ מציר להחמיר אלא להקל, דבפחות מכן אין צריך אלא כדי קליפה, וזה נראה היפך דברי (הערוך) [הערך] השולחן ז"ל ע"כ. אחר המחילה רבה לא זו התשובה עצמה שדיבר בה (הערוך) [הערך] השולחן, דהוא ציין על סי' רט"ו, ודברי מרן שכתב ואני לא באתי וכו' הוא בסוף סימן רי"ו. והגם דגם בזה קשה דסוף סוף אישתמיטתיה דברי מרן אלו, הלא כבר עמדו על מדוכה זו רבים וגדולים בדברי מרן הב"י עצמו שם מסיפיה לרישיה, וכמ"ש הש"כ והכנסת הגדולה והפר"ח והפר"ת ז"ל ותי' עפ"י מ"ש מרן בתשובות אבקת רוכל בסימן רי"ו הנ"ל, ותשו' זו מבררת ומתרצת דבריו שבב"י ושבתשו' סי' רט"ו הקודמת לה. וגם ע"ז תמה הרב יד דוד בוטון ז"ל שם דלפי מה שפסק בס' הקצר בש"ע שם קשים דבריו והניח בצ"ע. ועיין להרב באר יעקב דף ז"ן ע"א מ"ש על דברי הפר"ח ליישבם ולתרץ דברי מרן, ולא זכיתי להבין דברי קדשו בזה ע"ש עכ"ל.
וע"ש עוד בסו"ד דכתב בענין זה וז"ל שוב אח"ז ראיתי בכיה"ק לעט"ר וצ"ת מרן אבא זצ"ל שכתב וז"ל, עיין בס' רב פעלים ח"א חלק יו"ד סימן כ"ד, דכתב לא שנא זיעה מן זיעה דזיעה, והביא ראיה מדברי החיד"א בספר מראית העין דף ע"ו ע"ג, דמורה אחד התיר שיצרפו השכר הנקרא אנואה ארדינטי עוד צירוף אחר כדי שיהיה זיעה דזיעה, והיתר זה על פי דברי אדמת קודש ח"ב ביו"ד סימן י"ג, והחיד"א ז"ל כתב דאין דבריו מחוורין ודחה ראייתו, ולכל הדברות אין ראייה כלל להתיר בצירוף אחר ע"ש. ומוהרי"ח שם תמה ע"ד המתירים בזיעה דזיעה, דהא הלכה פסוקה דאם כיסה תבשיל של בשר בכיסוי של חלב או איפכא צריך ששים כנגד כל הכיסוי, אפילו אם הכיסוי נקוב למעלה שיוצא ההבל דרך שם, מ"מ הטעם שבכיסוי נכנס בתבשיל וכנז' בשו"ע יו"ד סימן צ"ג בהגהה, ודין זה הביאו בב"י והוא מוסכם להלכה, ועיין שפ"ד שם סק"ד. והא הכא האיסור של הכיסוי הוא זיעה דזיעה, יען דלא היה ממשו של חלב בכיסוי אלא זיעתו דעלתה אליו ונבלעה בו ועתה בלועה שאינה בעין, והזיעה שיוצאה בצירוף שני של השכר יוצא ממשקה שהוא בעין. ותמהני על החיד"א ז"ל, אמאי לא דחה דברי המתיר בזיעה דזיעה מדין הכיסוי הנז' שהיא הלכה ברורה וכו', ובאמת דין זה של הכיסוי הוא תיובתיה דהמתיר עכ"ד ואנכי הרואה דהמונח הזה שכתב דהאיסור של הכיסוי הוא זיעה דזיעה והדברים ק"ו וכו', אחר המחילה רבה לא כן אנכי עמדי, דהתם באיסור הכיסוי הוא משום דע"י שמתחמם הכיסוי של חלב הזיעה שהיתה בלועה מקודם בו, היא בעצמה יוצאת ממנו ויורדת לקדירה של בשר ואוסרת קדירה של בשר, ולכן צריך ששים וכו', משא"כ בההיא דאגוא"ה ארדינט"י שעושים צירוף אחר והזיעה שיוצאת בצירוף השני רוצים להתירו משום דהו"ל זיעה דזיעה, והוא שנא ושנא מההיא דאיסור הכיסוי, דבכיסוי לא הוי זיעה דזיעה אלא הזיעה בעצמה שהיא בלועה בו מהחלב עכשיו ע"י החום היא נפלטת ממנו ויורדת לבשר ואוסרת אותו, אבל התם בצירוף שני הו"ל זיעה דזיעה, ולכן המורה ההוא התיר ע"י צירוף שני. והחיד"א ז"ל דחה ראייתו ושאין להתיר בצירוף אחר צירוף, באופן דאין להקשות להמתיר בצירוף אחר צירוף מהכיסוי הנ"ל דשנא ושנא. ולכן החיד"א ז"ל לא תמה על המתיר מדין הכיסוי הנ"ל, ולעניות דעתי דזה פשוט וברור עכ"ד זצ"ל. ואלו הן דברים שכתבתי בתחילת דברי, ושו"ש שכיוונתי בזה לד"ג ז"ל וכו' עכ"ל ע"ש. הערת המלבה"ד.