אבן האזל/זכיה ומתנה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבן האזל ‏ זכיה ומתנה ה

א

הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן. לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבוּ בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל.
השגת הראב"ד אחר שיתן וכו' א"א פי' הטובה שקבל מזה עכ"ל.
המ"מ ביאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם הוא דמשום שיאבד ממון אחרים בזה שימכור אחר שיתן מתנה זו והמכירה תתבטל מפני המתנה לכן פסלו חכמים שטר מתנה זה, אבל הראב"ד מפרש דטעמא דהמתנה בטילה הוא משום שאינו נותנה בלב שלם, וכן מבואר מפי' רשב"ם שכתב דלמא כבר נתנה לאחר או לעשותה מודעה לחברתה נתכוין, וכן מבואר בדברי שאר ראשונים בש"מ ולפי"ז באמת צריך לבאר טעמו של הרמב"ם דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו דהוא מעיקר דינא משום דלא גמר להקנות, וכתב טעמא דהוא משום פסול שפסלו חכמים.
ונראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים במה דאמר בגמ' דבסתמא חיישינן דלפי' הראשונים דהוא בשביל שלא נתכוין להקנות א"כ לא שייך לומר חיישינן אלא שאם טוען שלא נתכוין אלא למתנתא טמירתא ולא נתכוין להקנות טענתו טענה, וכן כתב המ"מ והוא מדברי הר"י מיגש שכתב בשם גאון דדוקא אם חזר בו וטען דלמתנה טמירתא הוא דאיכוין, אבל הרמב"ם כתב דפסולה בודאי וכן הוא שיטת ר"ח הובא בנמוק"י ולפי' הראשונים דהוא משום שלא נתכוין להקנות לא שייך בזה לשון חיישינן, לכן כתב הרמב"ם דטעמא שפסלו חכמים משום תקנה שלא יעשה קנוניא על לקוחות, ולכן אפי' בשטר סתמא חששו חכמים ופסלו השטר.

ב

הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן. לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבוּ בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל.
השגת הראב"ד אחר שיתן וכו' א"א פי' הטובה שקבל מזה עכ"ל.
המ"מ ביאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם הוא דמשום שיאבד ממון אחרים בזה שימכור אחר שיתן מתנה זו והמכירה תתבטל מפני המתנה לכן פסלו חכמים שטר מתנה זה, אבל הראב"ד מפרש דטעמא דהמתנה בטילה הוא משום שאינו נותנה בלב שלם, וכן מבואר מפי' רשב"ם שכתב דלמא כבר נתנה לאחר או לעשותה מודעה לחברתה נתכוין, וכן מבואר בדברי שאר ראשונים בש"מ ולפי"ז באמת צריך לבאר טעמו של הרמב"ם דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו דהוא מעיקר דינא משום דלא גמר להקנות, וכתב טעמא דהוא משום פסול שפסלו חכמים.
ונראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים במה דאמר בגמ' דבסתמא חיישינן דלפי' הראשונים דהוא בשביל שלא נתכוין להקנות א"כ לא שייך לומר חיישינן אלא שאם טוען שלא נתכוין אלא למתנתא טמירתא ולא נתכוין להקנות טענתו טענה, וכן כתב המ"מ והוא מדברי הר"י מיגש שכתב בשם גאון דדוקא אם חזר בו וטען דלמתנה טמירתא הוא דאיכוין, אבל הרמב"ם כתב דפסולה בודאי וכן הוא שיטת ר"ח הובא בנמוק"י ולפי' הראשונים דהוא משום שלא נתכוין להקנות לא שייך בזה לשון חיישינן, לכן כתב הרמב"ם דטעמא שפסלו חכמים משום תקנה שלא יעשה קנוניא על לקוחות, ולכן אפי' בשטר סתמא חששו חכמים ופסלו השטר.

ד

כבר בארנו שהמוסר מודעא ואח"כ נתן המתנה בטלה אע"פ שאין זה אונס שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי ב' המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת והב' מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה.
השגת הראב"ד מודעה לה וכו' א"א כגון המעשה שהוא מביא עכ"ל.
המ"מ לא ביאר השגת הראב"ד ומשמע דהוא סובר דאינו אלא פירוש לדברי הרמב"ם, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בדרך כלל שהיו הדברים מוכיחין ואח"כ כתב הך עובדא דגמ' דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, ונראה דהראב"ד סובר דדוקא בכה"ג דהך עובדא דאמר בגמ' על זה דהתם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה, ואף דאם היה אונס א"כ אין צריך מודעה, כבר כתב הר"י מיגש משום דהוי אונס דנפשיה דהוי מצי למיכף ליצריה ודוקא באונס שאנסוהו אחרים בטל בלא מודעה, ונ"מ דאם לא היה אונס כלל רק דמוכח שאין דעתו ליתן מתנה זו לא הוי מודעה, וכגון אם אחד הפציר בחבירו שיתן לו מתנה ונתן חבירו מקודם לאחר מתנתא טמירתא ואח"כ נתן לו מתנה גלויה בזה לא נימא דהוי מודעה דהפצר לא הוי אונס כלל.
ונראה דדעת הרמב"ם דגם בהך עובדא לא היה גדר אונס כלל דאם היה גדר שמוכח בודאי שאינו נותנה ברצון לא היינו צריכין למה שקדמה לה מתנתא טמירתא דבלא"ה לא הוי מהני מתנה זו, דאף דגבי מכירה ודאי לא הוי בזה גדר אונס כיון שלא אנסוהו, אלא הוא היה אנוס בשביל יצרו שרצה לישא האשה זה דוקא במכירה דבעינן שיהיה אונס עפ"י דין, אבל במתנה שאין הולכין אלא אחר גילוי דעת הנותן מה איכפת לן שאינו אונס ע"פ דין כיון דעכ"פ אינו נותן ברצון, ולכן ע"כ מוכח מכאן דבלא המתנה טמירתא שקדמה לה לא היינו דנין גדר אונס כלל אפי' להוכיח מזה שאינו נותן בלב שלם, משום שאין לנו טעם לדון בזה גדר אונס אפי' לגבי עצמו דמהיכי תיתי עלינו להחזיקו לרמאי שיחפוץ להטעות האשה שיכתוב לה נכסיו כדי שתתקדש לו ויכתוב באופן שהמתנה בטלה, ולכן ע"כ שבצירוף מה שנתן מקודם המתנה טמירתא אנו דנין שרוצה להטעותה, וזהו דאמר בגמ' דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה והיינו בצירוף המתנתא טמירתא, ולכן גם בכה"ג שכתבתי שהפציר בו חבירו נמי הכי הוא כיון דלא בעינן אונס גמור, לפי"ז דלא בעינן אונס, גבי הפציר בו חבירו עוד עדיף דעכ"פ אין לו זכות להפציר ואינו רמאות גמורה אם יטעה אותו אבל בהמעשה הזו הלא הוא רמאי בזה שהטעה אותה, ולכן כתב הרמב"ם מעשה זו בהל' ה' להודיענו שגם בכה"ג המתנה בטלה אף שהוא רמאי בזה.

ט

היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספות, ואם לא הוסיף בטל שטר שני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן השני, לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותם, ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה הנותן או המוכר נותן החוק עד זמן השטר השני.
הלח"מ הקשה דבגמ' איתא מאי טעמא רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה, רב אחא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודיה איכא בינייהו אורועי סהדי ולשלומי פירי ולטסקא, וא"כ הרמב"ם דפסק דמשלם הפירות והמוכר משלם חק המלך למה לא הזכיר הא דאורועי סהדי ונשאר בקושיא, ונראה בזה דהמ"מ כתב ופסק המחבר כרפרם מפני שקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת, וא"כ לא פסק בתורת ודאי, ואף דפסק דמוציאין הפירות זהו כמו דאמרינן בהשואל גבי בשנים עשר דינרים לשנה מדינר זהב לחודש דבשביל זה דקרקע בחזקת בעלים עומדת מוציאין מן השוכר שכירות בעד חודש העיבור, ולפי"ז מבואר דלגבי אורועי סהדי דהוא לפסול שטר אחר הנמצא אצל הלוקח שחתמו בו עדי שטר הראשון דאנו צריכין לפסול השטר משום שהעדים פסולים, ובזה ודאי אמרינן דמוקמינן לעדים בחזקת כשרות וכמו דקיי"ל גבי שתי כתי עדים המכחישים זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרינן דאם כת אחת מהעדים חתומים על שטר מכירה דנימא קרקע בחזקת בעלים עומדת, ואף דהכא אין אנו באין לפסול לגמרי העדים וכמו שכתבו התוס' דאינו נאמן בהודאתו לפסול העדים רק לגבי עצמו, מ"מ גם לגבי עצמו לא נוכל לפסול השטר דעכ"פ אנו צריכים לומר לגביה שהעדים הם פסולים מספק, ומספק אין אנו יכולים לפסלם.
איברא דיש לחלק דין זה מדין זו באה בפני עצמה ומעידה דהתם לא הוי אלא ספק במציאות ומוקמינן לכל כת על חזקת כשרות, אבל הכא הוי ספיקא דדינא, וכיון דבספיקא דתרי ותרי מבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דשנים שהעידו על אחד לפסלו ושנים הכחישו אותם הוא ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו, א"כ ה"נ בספיקא דדינא נמי לא נוקמי לעדים בחזקת כשרות, וכבר ידוע דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה, ולא דמי למה דאמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת, דזהו מגדר חזקת ממון דמהני גם בתרי ותרי, ונראה דמה דכתב המ"מ דטעמא משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת אינו משום דהוי ספיקא דדינא שהיה לו לכתוב דהרמב"ם מספקא ליה כמאן הילכתא, וגם אפשר שיש כללי הלכה להכריע כמי לפסוק ומי היה מאוחר או מי היה גדול יותר, לכן נראה דכונתו דבאמת שני הטעמים אפשר, ומספקא לן משום מה כתב שטר השני ולכן לענין פירות מפסיד הלוקח אבל שטרותיו אינם פסולים מספק, וראיתי בחדושי הרמב"ן המיוחס להרשב"א שכתב דרב איויא לא פליג על אודויי אודי אלא מוסיף דהיכי דאיכא למימר טעמא דאחולי לא אמרינן אודויי אבל בדעת הרמב"ם א"א לומר דפסק כן דהא לא חילק לענין פירות ולדעת הרמב"ם צ"ל דטעמא דאחולי שייך גם במתנה ואף דלא מהני מחילה אמרינן דהקנה לו בק"ס אלא דאמר טעמא דאחולי לענין מכר דשייך מחילה לענין אחריות, אבל בעיקרא דמילתא אנו אומרים שב' הטעמים אפשר והוי ספק ולכן לענין פירי וטסקא למוכר אבל העדים לא נפסלו מספק וכנ"ל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.