שער המלך/כלאים/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ כלאים ט

ה

והכוי

כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'. משנה פ"ב דבכורים ודע שהתוס' פ"ק דקדושין דפ"ג ע"א ד"ה לא לחיה כו' הק' וז"ל הק' הר' אליעזר למ"ד כוי בריה בפ"ע מאי אירייא משום דמספ"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ"ט שם וז"ל דכונת' דמעיקרא היה ס"ל דע"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע דמ"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס"ל דכוי בריה בפ"ע אמאי חייב הא ק"ל המע"ה ונראה דס"ל להתוס' ז"ל דמההיא ל"ק להו דה"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל"ב כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת"ל אם שה לרבות את הכוי וס"ל ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל פירוש רש"י ז"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב"ם למדתי כן שכתב הכוי אע"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז"ל דחה דברי רש"י ז"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז"ל דאי ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ"ש רש"י ז"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ"ש הר"ן דס"ל דכוי בריה בפ"ע היא לאו היינו סברת ר"י דס"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה"ך דמוקמינן לה כמ"ד בריה בפ"ע וכתבו התוס' שם וז"ל האי בריה בפ"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר"י כו' יע"ש דהא ליתא חדא דא"כ כי קא' התם ה"נ מסתברא דאלת"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור"י מתוקמא הך ברייתא כמ"ד בריה בפ"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ"ש התוס' שם ותו שהר"ן ז"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב"ם ורבינו ז"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ"ח י"ד סי' ס"ה ומ"ש הרב החבי"ב ז"ל בי"ד סימן ס"א בהגהת ב"י אות כ"ה במ"ש רבינו אע"פ שהוא ס' אין הכונ' אע"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע"ש אין דבריו נכונים דא"כ קשה איך פסק רבינו בפי"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ"ש התוס' וכן ק"ט להרי"ף כפי מ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי"ף ז"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס"ל דקי"ל כריב"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע"ש דא"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז"ל ע"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס"ל דכוי בריה בפ"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר"י דכוי אין שוחטין אותו בי"ט וטעון כסוי מס' וצ"ע ועל הרא"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי"ף וכתב וז"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר"א יע"ש ואלו בפ"ק דבכורות כתב וז"ל וקי"ל כריב"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס"ל דקי"ל כריב"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ"ל דבפ' או"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי"ף ז"ל אלא שאני תמיה על הטור ז"ל בסימן ס"א שכתב שדעת הרא"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר"ש בדעת הרי"ף דפסק כריב"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או"ב קמ"ל דחייב בכולן דקי"ל כרבין אמר ר"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ"ע ומה שהקשה הר"ן לפי' רש"י ז"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או"ב דע"ט ד"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר"א דשה ולא מקצת שה כו' א"נ לעולם ס"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל"ק קסבר כוי בריה בפ"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר"א היא דס"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק"ט ע"ב ספ"א שכתב וז"ל תו תנן בפ"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב"ן סי' ט"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ"ל לפרש כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ"ש ועל מ"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה"ל מיב"מ כמ"ש התוס' ז"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ"נ דאי אין חוששין הו"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או"ב דלמ"ד חוששין לזרע האב הו"ל מבש"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש"כ מרן כ"מ פ"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ"ע וכר"י דקאמר הכי בפ' או"ב ומש"כ רבינו בפ"א מהמ"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע"ש דאם כן ק"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו"ל מבש"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז"ל א"נ י"ל אפי' כמ"ד כוי בריה בפ"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ"ד ע"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר"ש והרא"ה דלרבנן דס"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ"ע שברא הקב"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא"כ לא הול"ל כוי ברי' בפ"ע אלא הכי הול"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ"ב לענין לחרוש וכ"ש לענין הרבעה ומיהו למ"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א"ל דנפ"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד"ה כלב לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל:
והנה מ"ש דלענין כלאים לא נ"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע"ש וכן ראיתי להרב ש"ך י"ד סי' רצ"ז ס"ק שתמה עליו כן גם מ"ש שלדעת הרמב"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א"כ בין לרבנן בין לר"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א"כ בין לרבנן דס"ל דשור הבר מין בהמה בין לר"י דס"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ"ש בדין ח' וז"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש"ל ה' י"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב"ד חולק עליו וס"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר"י קורקוס שם יע"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי"ט איך כתב דנ"מ לענין מלקות:
ואולם אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי"ט ז"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא"ש בה' כלאים שכתב וז"ל ונראה דס"ל דאע"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ"ש בת"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ"ש רבינו בסמוך וז"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר"י קורקוס ז"ל כתב דס"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט"ו א"ל ילתא לר"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע"ש אכן לפי מ"ש דבריו נכונים דס"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב"ד ז"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש"ל וכמובן ואחר כל האמור ע"כ לומר שמ"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ"ע מיירי וכר"י דקי"ל כותיה וכמ"ש מרן וס"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל האמנם הטור ז"ל בסי' רצ"ז העתיק לשון רבינו ז"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז"ל חולק על רבינו וס"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק"ל וצ"ע:
ודע דמסתמיות לשון רבי' ז"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע"ג דממ"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ"ש פ' אלו הן הלוקין די"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר"י אומר בבת אחת חייב בזא"ז פטור יע"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת"ק דאפי' בזא"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ"ע כעת:

יא

לפיכך

החורש בשור פסולי המוקדשין כו'. הנה רבינו ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דמכות דף כ"ב ע"א ד"ה שהרי מבואר דס"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש"י ז"ל ממ"ש שם דכ"א ע"ב ד"ה והן מוקדשין וז"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע"ש וכונת דבריו ז"ל מבואר דלהך א"נ שכתב רש"י ז"ל עכ"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז והתו' שם בד"ה והם מוקדשים הק' עליו וז"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע"ש וכונת דבריהם מבוארת דק"ל למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק"ט לפי' ר"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש"י ז"ל ק"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר"י ז"ל אפשר לומר דע"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ"ט ז"ל שם דגבי אוכל אבר מ"ה מב' בהמות אפילו בזא"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע"ש: ועוד אפשר לומר שע"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש"ל פ"א מה' אישות הלכה א' ופ"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי"ז מה' איסורי ביאה הלכה י"א אכן לדעת רש"י כפי פי' ראשון מבואר דס"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש"י ממ"ש פ' ד"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע"ש והשתא לפי פי' רש"י תקשי ליה לר"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר"י אכן מתני' לר"י ק' ואולי נאמר דלר"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש"י כנ"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב"ד והתוס' ס"ל דה"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ"כ הרב בעל מש"ל יעש"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ"ז ד"ה ומוקדשין בס"ד וז"ל ולפי' ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ"ו לאו דמעילה יע"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש"ל דרבינו חולק על רש"י והתוס' וס"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את"ד יע"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ"ק נראה לע"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ"ו דלפי דברי הרב מש"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ"ו וליתני פהמ"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ"א מה' מעילה אכן כפי מ"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ"ו דאפי' שמקדיש ב"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ"ש רבינו פ"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי"ל להראב"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא"כ אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח"כ שכ"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב"ד ורש"י והתוס' וה"ט דס"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה"ט דבמקדיש ב"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ"ש רבינו פ"א מה' מעילה וכ"ת הא אכתי הו"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא"כ בב"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ"ל מידי שהרי לדעת ר' ז"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ"ל אמיתות דעת רבינו ז"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ"ו אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב"מ דאסורה בעבודה ד"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא"כ במקדיש ב"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש רבינו פ"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד"ת דהיינו תם ונעשה ב"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ"ל:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.