מעשי למלך/מעשה הקרבנות/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות י

א

אכילת

החטאת וכו' מ"ע שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם. הנה ביבמות דף צ' פריך ס"ס מתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אשר כופר בהם שוא"ת שאני וברשב"א הביא גי' הר"ח וכיון דהכהנים לא אכלו כפרה האיך הו' לבעלים והכתיב ואכלו אשר כופר בהם מלמד הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והרמב"ן הקשה ע"ד הר"ח דהא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על אכילות ומ"מ בעלים נתכפרו בדם וכ' הרשב"א דכל שלא נטמא הבשר ואפשר לאוכלה אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו בדם אבל בנטמא או נאבד לא מעכב כמו בהקטרת אימורים דכי איתנהו מעכבו בשר באכילה ובנטמאו לא מעכבו:
מעתה יש לחקור לדעת הר"ח דאכילת הכהנים מעכבו הכפרה מה דעתו אם הכונה דאף דעיקר הכפרה הוא בדם כדכ' כי הדם הוא הנפש יכפר וכמבואר בש"ס זבחים דף ו' מ"מ ל"ה הכפרה בזריקת הדם בשלימות ורק באכילת כהנים נשלם כפרת המתכפר והאכילה בעצמה גומרת פעולת הכפרה או דילמא דאין באכילת קדשים שום כפרה בפועל רק הזריקה לבד הוא מכפרת אלא שהאכילה מעכב כפרת הזריקה עד עת שיאכלו הכהנים הבשר והוא תנאי בזריקה וכן מצינו אותה פלוגתא באימורים דדעת רש"י בקידושין דף נ"ב ד"ה משולחן גבוה דהקרבת אימורים וזריקת הדם מתיר הבשר וכן דעת רבינו בפי"ח מפסהמ"ק שהאימורים מתירים את הבשר בעצם ובמשל"מ הביא התוס' זבחים דף מ"ג ד"ה והלבונה ומנחות דף י"ד דל"ח מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה וכונתם דאם האימורים הם המשתתפים בהיתר הבשר בעצם הי' ראוי לעכב גם בליתנהו וע"כ דהזריקה לבדה הוא שמתרת רק היכי דאיתנהו לאימורים הם מעכבים היתר זריקת הדם מלעשות הפעולה עד הקטרתן וא"כ י"ל גם באכילת הבשר דאין באכילתן ענין כפרה אלא הוא מעכב כפרת הדם דכשהכהנים אוכלים נעשית כפרת הזריקה בשלימות אך בדברי רבינו בסהמ"צ ובהרא"ה בס' החינוך כ' בהדיא דעצם הכפרה תליא בהו ונשלם כפרת המתכפר והביאו דברי הספרי מנין שאכילת קדשים כפרה שנאמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כיצד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ומחלקים בין חטאת ואשם דרצוי הקרבן תלוי בהו לבין קדשים קלים דאכילתו רק מצוה בעלמא וע"כ רבינו לשיטתו בהקטרת אימורים דבא לכפר ה"ה אכילת הבשר והדם שתי אכילות דישנו בקרבן אכילת אדם ואכילת מזבח ולפי"ז יש להתבונן מ"ט באמת אי ליתנהו אין מעכבין הכפרה כיון דגם בהם תלוי הכפרה והנה מצינו כהא"ג בעשה דעלמא כדאמרו בקידושין דף מ' ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה דס"ל דאונסא פוטר אותו לגמרי:
ולהלכה ג"כ פליגי המג"א סי' צ"ג סק"ה ס"ל כן דפטור לגמרי משמע היכא דנאנס ול"ה יכול להתפלל פטור לגמרי ודעת הטו"ז סי' ק"ח ויור"ד סי' שמ"א דרובץ עליו חיוב אלא שאין יכול לקיים וחייב להשלים ועיקרן של דברים הוא פלוגתא בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ר"ל אמר אונסא כמאן דעביד והביאו בש"ך חו"מ סי' כ"א סק"ג דלרי"ו ל"ה כמקיים התנאי בפועל לחייב חבירו וה"ה במ"ע ל"ה כאלו קיים בפועל ור"ל סובר אונסא כמאן דעביד וכאלו קיים התנאי וה"ה במ"ע פוטרו לגמרי ולפי"ז יש לומר דהא בהא תליא אי אמרינן דכמאן דעביד שפיר י"ל דבשר ואימורים ג"כ מכפרים אפ"ה אי ליתנהו אין מעכבין כיון דהו' כמאן דעביד אבל רי"ו דס"ל כמאן דלא עביד א"כ יקשה אמאי אין מעכבין אע"כ דלא תליא בהו כפרה אלא בדם ול"ה אלא כתנאי בדבר שצריך שיאכלו הבשר ולהקטיר האימורים:
אך לפי"ז קשה לי מזבחים דף ה' רמי ר"ל על מעוהי ומקשי אם כשרים הם ירצו ואם אין כשרים למה הם באים וכ' תוס' בזבחים דף ו' באיבעיא דכפרו ע"מ שבאו בהא דקאמר שם ואם לא כפרו למה הוא קרב דהיינו קו' דר"ל מעתה אם איתא דבחטאת ואשם אכילת כהנים בעצם גומר הכפרה נימא דהראשון מכפר מחצה והשני יגמור הכפרה דהא ר"א השיב לו מצינו בבאין לאחר מיתה שהם כשרים ואין מרצין ואמר לו ר"ל מודינא לך בעולה דאתיא לאח"מ אלא אשם דלא אתיא לאח"מ מנלן והא באשם דאיכא נמי אכילה שפיר מצינו לומר דמכפר רק מחצה והאכילה גומר הכפרה ה"נ יש לומר בשלא לשמו ומוכח לכאורה דס"ל דאין האכילה מכפרת ולכן מקשי שפיר אם אין מרצין למה הם באים דלא מצינו כפרה למחצה וקשיא לפי מה שהוכחנו דר"ל ס"ל דאכילה מכפרת מדס"ל דהו' כאלו עשאה:
ולכן נראה דאין כונת ר"ל להקשות מטעם דלא מצינו כפרה למחצה דהא מצינו כן באמת בעלמא בב"ק דף ק"י גבי גזל הגר דבעי לאתויי כסף ואשם למזבח אמר אביי ש"מ דכסף מכפר מחצה רק דהכא עדיפא פריך דהכא באשם של"ש אף זריקת הדם לא כיפר חלק שלו דהא הוא כשר ונאכל לכהנים א"כ חלק כפרה שתלוי באכילת בשר הא נעשה רק שהדם אינו מרצה א"כ יש חסרון בזריקת הדם והו' עבודה שלא נגמרה:
אולם מדברי הרשב"א משמע לכאורה דלאו מהאי טעמא דאונסא כמאן דעבד וכאלו קיים המצוה רק דגזה"כ הוא דכל דאפשר לבשר לאכול שלא נתכפרו:
הנה בצל"ח ביצה דף י"ט הביא שיטת רבינו בספר המצות כי המ"ע ואכלו אשר כופר בהם רק בכהנים נאמרה שיאכלו הכהנים בשר חטאת ואשם אבל בישראלים בחלקם אין מ"ע והקשה מהא דאיתא בפסחים דף נ"ט רי"ש בנו של ריב"ב אומר אף מחכ"פ בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב מוכח דאיכא מ"ע גם בבעלים כמבואר בפירש"י ונראה ליישב דלפי המבואר ביבמות דף מ' איכא מ"ע ואכלו אשר כופר שלא יאכל אכילה גסה אלא לשם מצוה ונראה דזה שייך בכהנים אבל ישראל בחלקם לכאו' אין סברא כלל לומר דצריכין לאכול לשם גבוה לא לצורך הנאת גופם אך נראה כיון דלרבנן בקידושין דף נ"ב גם בעלים בחלקם משולחן גבוה קזכי א"כ צריכין לאכול ג"כ לשם גבוה אבל ריוה"ג פליג וס"ל דלאו משולחן גבוה קזכי א"כ לא שייך לומר שיאכלו רק לשם גבוה ממילא באמת אמרינן דלא שייך בהו כלל המ"ע דואכלו אשר כופר כיון דהמ"ע לאכול לשם גבוה וא"כ יש לומר גמרא פסחים קאי למ"ד דבעלים משולחן גבוה קזכי איכא בהו מ"ע שפיר אבל רבינו פסק פ"ה מאישות דקדק"ל ממון בעלים א"כ באמת ליכא מ"ע.
וכן כתב רבינו בפי' המשנה פי"ח מאהלות וז"ל אבל אכילת תרומה הנה אין בה אלא מצות עשה ככל אכילת קדשים מצות עשה הוא ובמקום עשה העמידו דבריהם עיי"ש. וכ"ה בתו"כ פ' צו פ"ט על פסוק כל טהור יאכל בשר יכול לא יאכלו אלא בעלים קו"ח מפסח מזה נשמע דיש מצוה לבעלים לאכול הקדשים דאי כסברת צל"ח דבקדק"ל ליכא מצוה בבעלים איך ס"ד דלא יאכלו אלא בעלים.
הנה במנחות דף י"ז רב גידל אמר רב דריש מקרא דואכלו אשר כופר בהם דלפני זריקה לא יאכלו ולאו הבא מכלל עשה לאו וקשה לי לפמש"כ החס"ו וכן הוא בספר מוצל מאש דמ"ע דקדשים אין בכזית דוקא דאפי' על חצי כזית איכא מ"ע באכילת קדשים א"כ הלאו היוצא מכלל עשה זו יהא ג"כ לרב חייב אפי' בחצי שיעור והא לא מצינו וע"כ לומר דרב דסובר דהו' לאו הבא מכלל עשה לדידי' ודאי גם אכילת קדשים בעי כזית דאי אמרת דעשה זו אפי' בחצי כזית א"כ מנ"ל כלל דהו' לאו הבא מכלל עשה הא צריך למצוה שחייב לאכול אפי' חצי שיעור ומקיים בי' העשה אעכ"ח דלא מתחייב כלל גם בקדשים בח"ש לרב א"כ תיקשי מנ"ל דלדידן מקיים העשה בח"ש שלא מצינו דפליגי ארב בהאי סברא.
במאי דקאמר בש"ס ערכין ג' הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דקאכלו קדשים סד"א ואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה קמל"ן ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו ולכאורה קשה טובא אטו משום דהו' כפרה יהא פטור מבהמ"ז הא תרומה ג"כ מצוה לאכלה ומקרי עבודה כדאיתא בפסחים דף ע"ז אפ"ה חייבין בזימון א"כ גם קדשים אין סברא כלל למיפטר מזימון ונראה ליישב דהנה במג"א סי' ר"י כתב דגם בבהמ"ז צריך כדא"פ ובפמ"א ח"ב סי' כ"ז העלה בפשטות דכיון דתליא בשביעה ותליא בהנאת מעיו ל"ב בכא"פ וכמו אם אכל ושבע דל"צ בכא"פ ה"נ בכזית ל"ב בכאכ"פ עיי"ש. והנה באכילת קדשים בודאי ל"ב בכאכ"פ דהא העשה מתקיים ע"י אכילת כהנים מרובים ומאי כדאכ"פ שייך בזה דכיון דהקרבן נאכל ע"י כולם מתקיים העשה ובבהמ"ז ס"ד כשיטת המג"א דבעינן כדאכ"פ וע"כ ס"ד דפטור מבהמ"ז דמשום כפרה לא שייך לתלות באכילת כדאכ"פ ובבהמ"ז תליא בכדא"פ ע"כ ס"ד דלא לחייבו בבהמ"ז וע"ז משני קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איכא דמחדש לי' כסברת הפמ"א דבבהמ"ז דתליא בשביעה ל"ב כדא"פ וראי' נכונה לפמ"א.
אלא דקשה לי לפי"ז כמ"ש בפנים דפריך שם ביבמות מאי רצה ואינו רצה אי לימא רצה אוכל רצה אינו אוכל הא כתיב ואכלו אשר כופר בהם להנ"ל יכול לפרש שרצה אוכל בכא"פ דאף דשאר אכילת מצ"ע כמצה וכדומה בכא"פ בעינן בקדשים לא בעינן בכא"פ כמש"כ בפמ"א.
עוד קשה לי לפי"ז באכילת קדשים אין מתקיים המצוה אלא בהנאת מעיו א"כ מאי פריך בזבחים דף צ"ז דליתא עשה ולדחי ל"ת הא ל"ת עבר בהנאה גרונו והמ"ע אין מתקיים אלא בהנאת מעיו אך הא יש ליישב דבהנאת גרונו בודאי מתקיים העשה אלא דגם בהנאת מעיו מתקיים ושפיר דחי ל"ת ואדרבא בזה יש ליישב קו' הטו"א בר"ה כ"ט דאין עשה ול"ת בחדא מילתא לא דחי ל"ת להנ"ל י"ל דכיון דאם אאכל שלא בכא"פ ג"כ מתקיים העשה והל"ת א"ע אלא בכא"פ ואין כאן אלא ח"ש שפיר דחי העשה לאיסורא בעלמא.
והנה ראיתי בשו"ת שבט סופר להגאון מפ"ב זצ"ל הקשה אש"ס דערכין הנ"ל מ"ש ממצה ותי' דל"ה אוכלין רק כפול והי' שבעים וס"ד דאין מברכין בהמ"ז ופלא שזה רק בלחה"פ אבל בשאר מנחות שפיר מגיע להם יותר מכפול וכן מה שהק' ממצה ל"ק כלל דל"ד לקדשים דרק בקדשים ס"ד דכיון דמשולחן גבוה קזכי פטורין מבהמ"ז רק הקושיא מתרומה.
במאי דאיתא ביבמות דף מ' רצה מצה אכול רצה חלוט אכול והיינו אף דחלות מצה הוא מ"מ מצוה שלא לאכול חלות שירי מנחות ויש לתמוה שרבינו לא הביא זה וכתב במנ"ח דזה מבואר לאבא שאול דאמר הכונס ליבמתו לשם נוי כאלו פוגע בערוה דריש כאן למיעוטי חלוט אבל רבינו דפ' בה' יבום כרבנן ע"כ אינו במאי זה למיעוטי חלות את"ד.
ויש לתמוה הא קייל"ן מצוה ללה"נ אפי' בהנאת הגוף א"כ בכונס יבמתו נמי אפי' לשם נוי הא מצללה"נ וצריך לומר דהיינו במכוין למצוה אבל במכוין להנאתו לא שייך מצללה"נ אלא דא"כ תיקשי קו' אחריתא מ"ט דרבנן דפליגי אאבא שאול הא אפי' בשאר מצות צריכות כונה ואמאי יצא גם לאבא שאול גופי' תיפק"ל דמצ"כ וצריך לומר דאיירא באמת במכוין למצוה רק שמכוין גם להנאת הגוף ובהא פליגי דלת"ק כיון שמכוין לשם מצוה ג"כ סגי ולאבא שאול בעינן שיכוין רק לשם מצוה.
ובהא ניחא מה שהקשה בנוב"י אהע"ז סי' נ"ד מ"ש דגבי מנחה דמוכח שם דאין צריך כונה שיכוין לשם מצוה אלא שלא אוכלו לשם אכילה גסה כמוש"כ תוס' שם ומ"ש ביבמה שיהא צריך שיכוין לשם מצוה ולפמש"כ ניחא דלגבי איסור אשת אח אי לא מכוין לשם מצוה לא דחי לאיסור אשת אח כמו שבארתי בכל עדול"ת דמצ"כ ואי לא מכוין לא דחי משא"כ במנחה ליכא איסור לדחות אמרינן סתמא לשמה קאי כיון דאכילתו לשם קדושה ובמקום קדוש אך לפי"ז תיקשי קו' נוב"י שם א"כ חרש דאינו יכול לכוין לשם מצוה איך משכחת לדידי' מצות יבום כדאיתא בכמה משניות ורצה להוכיח מזה דבאמת אין צריך כונה למצוה אף לאבא שאול אבל לפי מה שהוכחנו דבעי כונה לשם מצוה א"כ יקשה איך רשאי חרש ליבם כיון דלאו בר כונה למצוה הוא ונראה דא"ש לפמש"כ לעיל דבאמת קשה לאבא שאול הא מצללה"נ אף בהנאת הגוף אמאי לשם נוי אסור וצ"ל באמת סתמא הו' רשאי דמצללה"נ אלא דחיישינן שכונתו להנאתו בפירוש כהא"ג לא שייך מצללה"נ אף אי מכוין נמי לשום מצוה עכ"פ מכוין נמי להנאתו ולא יהא אלא כמתעסק בחלבים ועריות דאסור וכל זה בסתם אדם אבל בחרש הנה גם כונתו לשם הנאתו לא שייך שוב אמרינן מצללה"נ ורשאי לקיים המצוה ודו"ק.
והנה ביבמות דף כ"ד איתא יבמה יבוא עלי' למצוה ופירש"י דמצות יבום קודם לחליצה ופלא מה רצה בזה ופירשתי במק"א שכונתו דלא תימא מצוה וכופין הא באמת אין כופין לכן תיקון רש"י וכתב יותר מחליצה לפי"ז מוכח דגם לאבא שאול אי יכול למיכף יצרו יבום עדיף ומיושב קו' שו"מ סי' ו' ח"ג איך יבום דוחה הא אמר לא בעינא ליכא למצוה להנ"ל ניחא דגם לאבא שאול מצוה יותר ביבום אי מצי לכוין רק לשם מצוה.
עוד קשה לי בהך דאבא שאול דכיוצא בזה מצינו בפ"ח דמצותו בפדיון ועריפה ואיתא בבכורות דף י' דס"ד דעריפה במקום פדי' עומד קמל"ן דהו' מצוה בפני עצמו וכן פסק רבינו פי"ב מה' בכורים וא"כ נאמר ג"כ דהא דיכול לפדות בשה כ"ד היינו ג"כ אם כונתו לקיים המצוה אבל אם כונתו להרויח לפדות בשה כ"ד והחמור שוה הרבה יותר דנאמר דאין רשאי לפדותו וחייב לערפו ואין לומר דבפדיון לא תליא בכונת מצוה זה אינו דהא רבינו שם כתב דאם מכרו דמיו אסורים ע"כ כונתו דרק ברוצה לקיים המצוה פדיון בתורת חילול אז מקיים מצות פדיון אבל במכירה דאין זה בדרך פדיון לא מקיים המצוה [ראב"ד השיג אבל לדעתי כונתו כמוש"כ] ועיי' סוכה דף מ"א אי חילול הו' דרך מכירה א"כ נימא לחלק בין אם כונתו למצוה מהני פדיונו בכ"ד אבל בכונתו להנאתו אסור רק חייב לערפו.
מה שהקשו התוס' שם ביבמות אמאי לא משני אי בעי אכיל בכונה אי בעי לא אכיל בכונה ותי' מצאצ"כ וקשה לי דהנה הרמב"ן פ' ראה מפרש הא דכתיב תזבח היינו אכילה לעשותו זבח באכילה דאכילה גמר הקרבן [כסברת בעהמ"א באכילה מקיים השבתתו] א"כ שפיר נוכל לפרש אי בעי לא מכוין קמ"ל קרא ואכלו דבעי כונה דע"י אכילה הוא נעשה זבח דנגמר עבודתו ובעבודה צריך כונה.
הנה בהא דאיתא בב"ק דף ק"י דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה נראה דהוא מטעם אחשבי' כיון דמצוה שיאכלוהו מהני מחשבתו לאשוויי אוכלא אולם קשה לי לפי"ז מש"ס יבמות דנ"ג דפריך לאבא שאול מצות תאכל מצוה מאי תרי אכילת איכא דאין לומר רצה לתיאבון אכלה רצה אכילת גסה אוכלה הא אכילה גסה לאו שמה אכילה דהאמר ר"ל אכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור להנ"ל קשיא מ"פ בודאי אכילת מצוה מחשיבה לאכילה ואהני מחשבתו אבל אכילת איסור ל"א דאחשבה וגם לא אהני מחשבתו לאשוויי אוכלא ע"כ אוכל ביוהכ"פ פטור ונראה דאפי' בדבר רשות שייך לומר אחשבה לאכילה חשובה דהא כל דבר מאכל שהוא רשות הוא מצוה שיאכלהו אדם שכן רצונו יתברך כמש"כ רבינו בפי' המשנה הבאתי בה' אימ"ז דלכן עובר בכל דבר מאכל בב"ת ואם אוכל באכילה גסה או שלכד"א ואין מחשבתו לאכילה הרי עבר בב"ת ע"כ דאהני מחשבתו לאשוויי אוכלא והוא אכילה. ובהא ישבתי מה שהקשה בב"ט בסוגיא דהואיל אהא דאמר רע"ק דיכול לשחוט מסוכנת כשיכול לאכול כזית חי מבית טביחתה והקשה הא הו' שלכד"א כדאיתא בפסחים האוכל חלב חי פטור לפמש"כ ניחא בדבר היתר שייך אחשבי' דאל"ה עבר בבל תשחית. וכן ניחא מה שהקשה עוד בב"ט ממנחות דף צ"ט דבבליים אוכלין אותו כשהוא חי ושם אין לומר ע"י מליחה דאסור בשבת להנ"ל א"ש דלענין מצות אכילת קדשים מהני אחשבי' לאכילה ול"ה אכילה שע"י הדחק משא"כ משום איסור דם לא מהני אחשבי' יען דדם הוא באמת מובלע באברים דרק בשעת אכילה פירוש ע"כ לא שייך אחשבי' ע"ד שכתבו בתוס' דכ"ש ע"י תערובות פטור לר"ש כמוש"כ הראשונים דכ"ש לר"ש רק משום אחשבי' וע"י תערובות לא שייך אחשבי' [ואף דלכאו' מדברי ר"ש גופי' מוכח דגם באיסורא אמרינן אחשבי' הנה אנן קיימינן אליבא דרבנן דלית להו כ"ש למלקות היינו באמת מהא"ט אמרינן דמהני מחשבתו לאשוויי אוכלא ועיי' בבכורות פליגי בהא לר"ש אמרינן איסורו חשבו ואפשר לומר דתליא בסברת הנ"ל ובמק"א הארכתי בהא בסוגי' דחזקי' ור"א ואכ"מ] אלא דלפי"ז יקשה חכמים דסברו דצריך שיאכל כזית צלי א"כ מוכח דסברו דלא אמרינן אחשבי' ולכן האוכל חי' הו' שלכד"א ויקשה מפי' המשנה הנ"ל למה לא נימא דאחשבי' דאל"ה עובר בבל תשחית אך א"ש בודאי אם אכלהו מחשבה לאכילה אבל לא שייך לומר דישחוט כדי שיאכל כזית חי כיון דכ"ז שלא חזינן דאכיל לא שייך אחשבי'.

ב

וכן

אכילת שירי מנחות מצות עשה וכו'. והנה בהא דפריך הש"ס יבמות דף מ' על אבא שאול הכא במנחה מאי תרי גוונא אכילה איכא קשה לי דהנה תוס' הוק' אמאי לא מפרש רצה אוכלה לשם מצוה רצה אוכלה לשם סעודה ותי' דל"ב כונה למצוה ובכונה לשם סעודה ג"כ יצא וקשה לי דהנה בעירוכין דף ז' איתא דכהנים חייבין בזימון ומשני ס"ד דכתיב ואכלו אשר כופר בהם והאי כפרה הא הו' אכילת חובה ופטירי מבה"מ קמ"ל דואכלת ושבעת כתיב והא איכא והנה סתם מנחה היינו עם שמן כמש"כ הר"ת פסחים דף ל"ח מנחת מחבת ומרחשת [והר"ש פ"ק דחלה כ' דמשכחת במנחת מאפה תנור אבל להר"ת לא ניחא לי' לאוקמא בהכי] א"כ הא דתנן הי' עומד בירושלים נוטלה לאוכלה מברך המוציא מוכח דבסופו סופגנין ג"כ מברך המוציא הנה כן יש להוכיח מכאן דמשני דאכלת ושבעת כתיב והאיכא עכ"פ הא הו' סופו סופגנין ואמאי מברך בהמ"ז וע"כ לומר דאייריא בקבע עליו לסעודה וכהא"ג כ' בישועת יעקב סי' קע"ט והנה זה ניחא לסברת רבנן ביבמות גבי יבמה דהותרה אף הנאת הגוף ה"נ אף דהו' חובה מברך כיון דאיכא שביעה וקביעת סעודה שפיר מברך אבל לאבא שאול דאסור הנאת הגוף באמת לא מחייב בהמ"ז דנהי דאיכא שביעה הא הו' סופו סופגנין מאי אמרת דהא קבע סעודה עלי' ז"א הא לאבא שאול עביד איסורא אי דעתו לקבוע סעודה סעודת הדיוט דכל אכילתו צריך שיהא רק כאוכל משולחן גבוה [וכמש"כ תוס' בחגיגה דף ח' דבאמת מהא"ט נדונ"ד א"ק ביו"ט אף דיכול לצאת בו חובת שמחה כיון דעיקרו לגבוה א"י בו חובת שמחה רק שבאמת יקשה לתוס' חגיגה הנ"ל מהך דעירוכין אמאי חייב בבהמ"ז כיון דעיקר אכילתו אכילת חובה הו'] ואמנם כל זה אחר דכתיב מצות תאכל מצוה אבל אי לאו קרא הא גם לא"ש שפיר הו' מחייבין בבהמ"ז היכא דאכל לשם סעודה א"כ מ"פ הגמ' מאי תרי אכילות איכא הא שפיר מתפרש יכול יחזור להתירה ראשון רצה אוכלה רק לשם חובה ופטור מבהמ"ז דכל אכילתו נחשב כאכילת משולחן גבוה ואף דשבע ממנו הא הו' סופו סופגנין פטור מבהמ"ז רצה אוכלה לשם סעודה והו' כשאר אכילת הדיוט וחייב עלי' בהמ"ז קמ"ל מצות תאכל מצוה דמצוה לאוכלה רק לשם אכילת חובה ומפטר מבהמ"ז וצ"ע:
ועוד קשה לי מאי פריך רצה אוכלה רצה אינו אוכלה איכא תרי גוונא אכילה די"ל רצה אוכלה היינו בב"א רצה אוכלה בכזית בכדא"פ וראי' לזה מפסחים קי"ד אכלה לחצאין בכא"פ יצא ע"כ דאיכא סברא דצריך לאוכלה בב"א ממש:
והנה רבינו לא הביא כלל דכהן המקריב חייב לאכול כזית מן המנחה ואין לומר דס"ל כמסקנת הגמרא רצה אוכלה חלוט דהא גם זה לא הביא רבינו דלא יצא בחלוט וכן הקשה בערוך לנר ונראה ליישב דהנה הא דקאמר רצה אינו אוכלה לכאו' פשיטא דצריך לאכול כיון דמ"ע הוא א"כ מעביר על המצות אך יש לומר דאיתא ביומא ל"ט אם מגיע כפול הצנועין מושכין ידיהן א"כ ברבו כהני משמר שחולקין עמו ואין מגיע כזית הו"א רצה אינו אוכל אם הוא מהצנועין שמושך ידו כשאין מגיע לו כזית ת"ל מצות תאכל דגבי כהן המקריב חייב לאכול אף שאין מגיע לו כזית ואמנם בקידושין דף נ"ג משמע דכן בשאר מנחות אם מגיע לו כזית חולקין אם לאו אין חולק הא סוג' חולק אהך דיבמות ורבינו הא כתב לקמן דאם מגיע כזית חולק כהך דקידושין א"כ לית לי' להלכתא כהך דיבמות וא"ש:
והנה קשה לי לרבנן דאבא שאול אמאי לא מוקי לה כהך דאיתא בסוטה דף י"ח דיבמה שזינתה רצה מיבם רצה חולץ לה א"כ אף דפליגי אאבא שאול היינו בסתם אבל בזינתה שפיר מודין רבנן דרצה חולץ רצה מיבם כיון דזינתה בוודאי כונתו אינה למצוה אלא להנאתו לכן רצה חולץ רצה מיבם:

ג

הנה במשל"מ הביא דברי התוס' בשבועות דף י"ז ד"ה ואין אוכלין ותמה שרבינו לא הביא דין זה דבאכילה בעינן פתח העזרה ופלא שלא הרגיש שיש ט"ס בדבריהם דקאי אהא דאיתא שם ואין שוחטין קדק"ל וע"ז כתבו דבשעת שחיטה בעינן פתח העזרה וכ"כ במראה הכהן בזבחים דף נ"ו.

ואין

וכו' ואם נאכל בהיכל. הנה למדו כן מקרא דבקדש הקדשים תאכלנו והרמב"ן פ' קרח כתב ע"ז ע"ד הפשוט נפרש בקודש הקדשים תאכלנו שתאכלנו בקדושת קודש הקדשים כי אמר תחילה קודש קדשים לך הוא ולבניך שלא תנהגו בהם מנהג קדק"ל אבל יהי' בידם קודש קדשים וחזר ופירוש בקודש קדשים תאכלנו שתהי' אכילה בקדושה חמורה ולפי שכבר פי' את החומר שיש באכילתו יותר מקדשים קלים במקומו לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהיה כולן קדשי קדשים באכילתן שתהי' אכילתן בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים עכ"ל. ולי נראה דדברי חכז"ל לא הוציאו הפסוק מפשטן כמו שפירוש הרמב"ן אלא החכמים הוסיפו לדרוש שיאכל בהיכל דהא בהא תליא דבודאי אי ל"ה המצוה לאכול בקדושה חמורה ל"ה רשאי לאכול בהיכל אלא כיון דבקודש הקדשים תאכל בתורת קדושה חמורה לכן בקודש הקדשים אפי' בהיכל תאכלנו ואמנם לי נראה הא דאמר בקו"ק תאכלנו עפמש"כ הכ"מ דאף דאיכא מצוה בכהנים הוא דאסור להרבות בתאות המאכל אפ"ה גם על הכהנים נאסר למשחה דרך גדולה לפי"ז כאן דכתוב לעיל למשחה דרך גדולה א"כ אתי מזה תקלה להקל באכילת קדשים ועיין נוב"י או"ח סי' קכ"ד:

ואם

נאכלו בהיכל נאכל וכו'. וקשה הא בזבחים דף ס"ג איתא מניין שאם הקיפו עו"ג שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין משמע דאפי' לכתחלה נכנסין משום דס"ד דאין אדם אוכל במקום רבו אבל לדיעבד לא איצטריך קרא דודאי יצאו ידי אכילת מצוה ורש"י במנחות פירוש דס"ד דיהא קדשים נפסלין בכניסתן להיכל וע"ז פריך פשיטא דלא יהא טפל חמור מן העיקר ומשני דאיצטריך קרא דלא נימא אין אדם אוכל במקום רבו וא"כ יקשה אמאי כתב רבינו לישנא דדיעבד ונראה דרבינו הוכיח כן מהך דזבחים דפריך באכילה נמי נימא לא יהא טפול חמור ומאי פריך הא הך סברא דלא יהא טפול חמור מהני רק לענין דיעבד וקרא איצטריך דאפי' לכתחלה נכנסין ואוכלין אלא ודאי דגם באכילה ג"כ רק דיעבד יצא אבל אין נכנסין שם לאכילה לכתחלה.

ה

וכן

הבכור שנאמר ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וכשוק ימין. מוכח להדיא מדברי רבינו דבכור נאכל לנשים ועבדים והנה במשנה דזבחים נ"ו אין מבואר זאת ונראה מקור לזה מש"ס זבחים דף ק"ב פריך ר' אחאי לימא לי' חוץ מבכור ואוכל משום דא"ל ומה במקום שהורע כחו אצל נשיו ועבדיו וכו' מקום שיפה כחו בבכור דכולו שלי א"ד שאדחו ממנו הרי דמפורש דנאכל לנשיהן ולעבדיהן ובקרא דפ' ראה דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וכו' ואכלתם שם לפני וכו' אתם וביתכם דהיינו נשים:

וכן

הבכור וכו' ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וכשוק הימין וכו'. ויש להבין אם כונתו מדהיקש לשלמים הי' להביא הך לך יהי' ואינו מובן הא הך דרשא מייתא בגמרא לאוריי זמן אכילת בכור ומנ"ל למדרש נמי אנקבות ואם ר"ל דהאי לך יהי' גילה לן דההיקש אשלמים קאי ז"א דבאמת לר"ע ההיקש קאי אתודה אלא דלענין ב' ימים הוסיף לך הכתוב הוי' אחרת אבל למדרש מיניה עוד דין אחר מה"ת עוד קשה על רבינו דבה"ו כתב בפשיטות דבכור נאכל לב' ימים ולילה משום דהו' קק"ל כשלמים האי י"ל דדינם כתודה ועוד דבגמרא לא מייתא כלל קרא על זכרים ונקבות רק דריש האי קרא לענין דנאכל לב' ימים.
ועיין בשמ"ק בהאי שמעתתא ועיין בספרי פרשת קרח דריש באופן אחר זה הפסוק אולם יותר מבואר כן בתוספתא פ"ו דזבחים דיליף מזה גם לזכרים ולנקבות ומזה הוציא רבינו הדין שכ' ועיין תמורה ד"ח ברש"י ד"ה אלא משמע דעבד אין אוכל אולם י"ל דשם איירא דשחררו זה את זה:

וכן

הבכור שהרי נאמר ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וכשוק הימין וכו'. ולקמן בפ"ו כתב דבכור ומעשר נאכל לב' ימים שהרי הם קדשים קלים כשלמים ולכאו' תמוה טובא דהא בשמעתין בזבחים דף נ"ז איתא להך דרשא דמקיש לשלמים כחזה התנופה לענין דנאכלין לב' ימים אבל לא לענין דנאכל לנשיהן ורבינו היפך הסדר דמייתא להאי קרא דנאכל לנשיהן ולענין לשני ימים כתב סתם שהוא כשלמים וגם בעיקר הדבר לכאו' תמוה מנ"ל דבכור נאכל לנשיהן דבמשנה לא קתני רק דנאכל לכהנים ולא קתני לנשיהן וגם יקשה מאי דקמסיים דנאכל לנשיהן כתרומה מה זה בא ללמדינו בדמיון הזה דכתרומה ונראה לי דרבינו יצא לו כן וכמו שהבאתי בפנים מש"ס ערוכה זבחים דף ק"ב דפריך שם לימא לי' תן לי בכור ואוכל משום דא"ל ומה במקום שהורע כחו בחטאת אצל נשיי ועבדי דחיתיך מחטאת ישראל מקום שיפה כחו בבכור דכולי' דילי' אינו דין שאדחך ממנו ומה אם דחיתני מחטאת ששם שהורע כחך כך הורע כחי תדיחני מבכור שכשם שיפה כחך כך יפה כחי הרי הוא אומר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהי' לך בא זרוק ואכול ואידך פריך מי כתיב ובשרם לכהן הזורק ובשרם יהי' לך אפי' לכהן אחר ופירש"י אע"ג דאין בכור נאכל במחלוקת שאינו נותן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה כתרומה ופדיון הבכור מיהא תיפק לן מינה דלא יתנו אלא למי שראוי לעבודה באותה שעה א"כ הרי מבואר דיפה כחו דנאכל לנשיהן ולעבדיהן רק דאדרבא יפה כחו דכולי' דילי' דהיינו דנתינה הוא לזכרים ולא לנקיבות ומצד אחר הורע כחו דאינו מתחלק לאנשי משמר לא לכל כהן שירצה כתרומה א"כ נתבארו כל דברי רבינו דבאמת מהאי קרא ילפינן לענין דנאכל לנשיהן והוסיף לומר כתרומה דאינו מתחלק לאנשי משמר רק לכל כהן שירצה וע"כ לומר דלהאי שמעתתא הא דאיתא בזבחים דיליף מהאי קרא דכחזה התנופה לענין דנאכל לב' ימים היינו מסיפא דקרא דכחזה התנופה והכא יליף מרישא דקרא דובשרם יהי' לך ולכן לא כתב רבינו רק התם כשלמים משום דכבר הביא האי קרא לענין דנאכל לנשיהן דמעתה לא יקשה מנ"ל לדמותו לחזה ושוק דשלמים דילמא לחזה ושוק דתודה דזה אינו כיון דתודה נאכל לנשיהן לא כתיב חזה ושוק אלא ילפינן משלמים וכיון דכבר דריש דילפינן בכור משלמים דנאכל לנשיהן לא נוכל לטעות דקאי אחזה ושוק דתודה דנאכל ליום אחד כיון שאין מפורש בדידי' בודאי נדע לדרשו דקאי אשלמים שוב ראיתי בתוספתא זבחים פ"ו דקתני זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה ועו"ש היינו לומר כל שאוכל בתרומה בלא חלוקה אוכל בבכור הרי כמו שבארנו ונתיישבו כל דברי רבינו על נכון.
[כעת נדפס הת"ת מחברת כ"א ראיתי שנתקשו בדברי רבינו כמה ת"ח גדולים וגאונים והבאתי לך שהוא גמרא מפורשת רק אחת אזכיר שהביאו דברי הרשב"א נדרים והלח"מ שכתב דנאכל לנשיהן אבל אינו מתחלק ולא לזכרים ולפי מה שכתבתי כן מבואר בדברי הגמרא דזבחים].

והחלונות

ועובי החומה כלפנים. וכ"כ בפ"ז מה' בהב"ח ובספ"ב מעשר שני וכתב הכ"מ ובגמרא פסחים דף פ"ו מוקי לה בבר שורא וצריך טעם למה השמיטו רבינו וכ"כ השיגו הראב"ד בפ"ו מבהב"ח דבששוים לקרקע העזרה ומשכחת לה בבר שורא ובכ"מ כתב דרבינו סמך אמש"כ בפ' ז' גבי לשכות אם הם גגותיהם שווים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהה"ד לחלונות ועובי הרקיע הנה זה יתכן בפ"ו מה' בהב"ח אבל כאן לא הזכיר כלל דבעינן גגותיהן שווין וליישב צריכין לומר דרבינו דייק לה ממקום אחר דל"ב בר שורא וכן יש להוכיח מזבחים דף נ"ו דפריך למיעוטי מאי אילימא למיעוטי חלונות דלתות ועובי החומה תנינא החלונות ועובי החומה כלפנים וקשה הא בגמרא דפסחים מוקי הא בעובי החומה בבר שורא חומה הנמוכה מבפנים לחומה הגבוה אבל עובי החומה הגבוה דינא כגגים שלא נתקדשה א"כ גם עובי החומה שבעזרה שראשה למעלה לא נתקדשה דינו כגג ושפיר למיעוטי עובי חומה שבהעזרה בראשה למעלה ואת"ל שגם בהעזרה הי' שתי חומות חומה גבוה סביב ובר שורא חומה נמוכה מבפנים א"כ לדברי תוס' פסחים דף פ"ה ד"ה החלונות לתי' הב' דלא משום שנתקדשה עפ"י בי"ד ומתניתן לא מיירא דקבבר שורא ששם הי' יכולין לילך ונתקדשה ולפי"ז לדעת התוס' בתי' ה"ב כל חומה הגבוה שבירושלים סביב חומה הנמוכה הנקרא בר שורא לא נתקדשה כלל א"כ את"ל שגם בהעזרה הו' שתי חומות חומה גבוה סביב וחומה נמוכה מפנים הנקרא בר שורא כמוש"כ תויו"ט פ"ב דמדות משנה ג' א"כ יש לומר שפיר למיעוטי חלונות ועובי החומה הגבוה שבעזרה שלא נתקדשו כלל משום שלא הי' מהלכין סביב העזרה לקדש בשירי מנחה וכו' רק מבפנים לחומות העזרה א"כ לא נתקדש כלל כל חומות הגבוה שבהעזרה ולפי"ז יש לומר דמהא הוכיח רבינו שסתמא דגמרא דזבחים סברו דעובי ראש החומה גם ראש חומה הגבוה אין כגגים גם מוכח משם דנתקדש כל עובי חומות הגבוה שבהעזרה וחלונות ואם נאמר שהי' מהלכין בשירי מנחה גם בהעזרה הי' מהלכין מבפנים לקדש הרי מוכח כדברי התוס' שם בתי' א' דהקידוש הי' עפ"י דעת בי"ד וכן העלה בספר משכנות לאביר יעקב.

ו

והנה בהא דשלמים נאכל לשני ימים ולילה אחת מבואר בת"כ דהמצוה עכ"פ לאכול מקצתו ביום הראשון והוא דבר חדש בזה נראה לי לפרש הא דאיתא במנחות דף מ"ט שחט חטאת לשם שלמים הו' פיגול ואמאי לא נקט שחט חוץ לזמנו להנ"ל א"ש דשחט לאכול כזית לזמנו היינו כולו מחשבה שלא לזמנו אבל שחט לשם שלמים היינו דאיירא בחישב לאכול כזית ממנו ביום א' וכזית ממנו ביום ב' היינו לאכול לזמנו ושלא לזמנו אפ"ה הו' פיגול ופיגול כזה היינו שחישב לשם שלמים שהמצוה לאכול מיד היום ולמחר והוא ג"כ דבר חדש.

ז

וה"ה

לחטאת ולשירי מנחות שהכל נאכל ליום ולילה וכו'. הנה מכאן משמע דס"ל לרבינו דגם לחם הפנים נאכל ליום ולילה דשירי מנחה כולל הכל וזה דלא כמוש"כ בפי' המשנה רפ"ב מנחות דלחם הפנים אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד ר"ל כל היום השבת כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו אבל בתויו"ט הקשה ממשנה דתנן בפ' שתהל"ח חל יוהכ"פ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב ואי אין נאכל אלא לערב איך הי' מחלקין לערב ונאכלין שלא בזמנן וכ"כ תוס' במנחות דף צ"ה ד"ה ש"מ יש סילוק מסעות בלילה דמפרשו דקאי אפלוגתא דר"י וריב"ל דאיירא בלחם הפנים ומדבריו כאן נראה שחזר מדבריו שבפי' המשנה.

ט

כל

הקרבנות בין קדק"ד בין קדק"ל אין אוכלים אותם אלא הטהורים בלבד. ובכ"מ הראה מקומו להך דריש פ' הערל וקשה דהתם לא גמר אלא תרומה מפסח וראיתי דהנה עפ"י דבר הר"ש דהתם בפ' הערל גמור תרומה מפסח והפסח היא קדק"ל וגמר רבינו לקדק"ד מק"ו דקדק"ל עכ"ל ובס' נ"מ איכא למישדי בה נרגא דהיכי יליף מפסח אפי' לשאר קדשים קלים דאיכא למיפרך דכי כתיב ערלות בפסח הוא דכתיבא אבל בשאר קדשים דלא כתיב בהו ערלות אימא לא כדתניא בפ' הערל ריש דע"ד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה הרי זה אינו אוכל לא בתרומה ולא בפסח ולא בקדשים ולא במעשר מאי לאו מעשר דגן לא מעשר בהמה ופריך מעשר בהמה היינו קדשים ולטעמיך מי לא תנן פסח וקתני קדשים בשלמא פסח וקדשים צריכי דאי תנא פסח משום דערלות בפסח כתיבא אבל בקדשים אימא לא ותנא קדשים ה"א מאי קדשים פסח אי לא דתנא להו לתרווייהו לא הו' גמרינן קדשים מפסח וכו'. ומצאתי בספר ח"נ שהראה מקום מוצא דין זה מהא דתניא בפ' הערל דף ע"ד נשתייר בו ציצין אינו אוכל לא בתרומה לא בפסח ולא בקדשים, וכתב עוד וז"ל: וכתב רש"י בפ' תמיד נשחט דביבמות דף ע"ג ילפינן דערל אסור בקדשים מקו"ח מפסח הקל והרב קרית ספר כתב כיון דערל פסול לעבודה לדברי יחזקאל פסול נמי לאכילה כדכתיב המקריב את דם שלמים ובירושלמי ריש פרק הערל קדשים מהו שיהא אסורים בערל ללמד מפסח אי אתה יכול שאין בו שבירת עצם ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד וכו' עיי"ש.

י

ומותר

לאכול את הקדשים בכל מאכל ולשנות באכילתן צלויים שלוקים ומבושלים. ויש לתמוה דהנה הא דקאמר ומותר לאכול בכל מאכל הוא במשנה פ"ה דזבחים דקתני בכמה משניות דנאכלין בכל מאכל והא דקאמר ולשנות באכילתן לאכול צלויין הוא כדאיתא בחולין דקל"ב דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי וקשה מאי האי דקתני דנאכלין בכל מאכל דנשמע לכאורה בין צלי בין מבושל והא אמרת דמצוה לאכול צלי ואי מפרש בכל מאכל היינו דאוכלין מהחולין כדי שיהיה נאכל על השובע קשה הא רבינו כתב כן לקמן בהדיא דאם היה אכילה מועטת אוכל עתה חולין א"כ כבר תני לה והיינו מגמ' דתמורה דכ"ג א"כ הא דקתני בכל מאכל ע"כ א"א לפרש כונתו כן א"כ קשיא ממנ"פ וכן יקשה דבפ"ט מהל' ביכורים כ' דמת"כ אינו נאכל אלא צלי ולא כתב דרשאי לשנות לאכול בין צלי בין מבושל וכבר עמד ע"ז במל"מ וכ' וכבר עמדו ע"ז התוס' בפ' הזרוע דקל"ב וכונתו דתוס' שם כתבו וז"ל ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר והוא דוחק להכניס דבר זה בכונת רבינו ונראה דהנה רבינו כ' אפי' הכהנים ובכ"מ הקשה מאי אפי' [וכ' דסד"א דהכהנים צריכין שלא יאכלו אלא לשם שמים ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ"ל משום דכ' בהם למשחה] ולי נראה ליישב דהנה בב"מ פ' השוכר את הפועלים איתא דפועל א"י לאכול צלי משום דהוא עבד וצלי הו' דרך גדולה ולפ"ז י"ל במת"כ דהוא חלף עבודתם וכאשר פירש"י דהו' כאוכלי פרס מעל שלחן המלך וא"כ הו"א דאסורין לאכול צלי דזה דרך גדולה ובאמת המאכל בזה הוא פרס כעבדי מלך קמ"ל דאפ"ה רשאין לאכלו צלי וזהו דרך גדולה ואדרבא מצוה לאכול דרך גדולה להורות כי לא כשאר עבדי מלך הם הכהנים ולכן נקט אפי' הכהנים דבישראל האוכל מחלקו אף אי נאמר כשיטת רש"י בב"ק די"ב דגם הבעלים משלחן גבוה קזכו אבל ל"ש בהוא חלף עבודתם כאוכלי פרס משלחן המלך [כמו שבארתי במק"א דאף דמגמ' דיבמות משמע דהא דמשלחן גבוה קזכו היינו כעבד הנוטל פרס ואוכל עד שלחן המלך כפירש"י נמי בסוכה ד"ט אפ"ה גם בבעלים שייך נמי בשלחן גבוה קזכו משום דאין להם זכות בזה רק מכח דאוכל משלחן המלך] א"כ פשיטא דא"צ לאוכלן דוקא צלי דרך גדולה אלא אפי' כהנים דאוכלי פרס משלחן המלך א"כ יש קפידא באוכל צלי דרך גדולה אפ"ה רשאין לשנות וא"צ לאכול צלי דוקא והיינו דקאמר נאכלין בכל מאכל ורשאין לשנות משום דבהאי למשחה דרך גדולה הו' מתרי טעמא חדא מצות האדם האוכל דמוטל אקרקפתא דידי' כדמוכח ביומא דקאמר נהי דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מיטרד ופירש"י ובקדשים בעינן שמחה וגדולה [ותי"ש תמה ע"ז דדרשא דלשמחה לא קאי אגברא רק אקדשים שיהא נאכלין דרך גדולה] ועוד יש מצות המוטל על המאכל דיהא נאכל דרך גדולה בצלי וחרדל מעתה קמ"ל המשנה דנאכל בכל מאכל מצד אדם האוכלו א"צ להיות דוקא דרך גדולה [דרק במת"כ מעכב שיהא דרך גדולה משום שבזה שייך יותר הטעם שבארתי דכיון דהו' חלף עבודתם המצוה שיאכלו צלי היפוך שאר פועל האוכל אצל בעה"ב] ועוד אשמעינן ורשאין לשנותן לאכול צלויין ומבושלין דאף מצד המאכל רשאין שיהא נאכל כמו שהם רוצים והטעם משום דאף בצלי חשוב דרך גדולה היינו רק במת"כ משום דהוה חלף עבודתם כנ"ל אבל בשאר קדשים ל"ה דרך גדולה דוקא לאכול צלי אלא כמו שברצונו זהו גופא דרך גדולה והיינו דמפרש בגמ' אמשנה דזבחים ד"צ דקתני ובכולן רשאין לשנותן לאוכלן צלויין ומפרש בגמ' מ"ט א"ק למשחה דרך גדולה ולכאורה תמוה הא אדרבא מקרא דלמשחה נשמע רק צלי שכן דרך מלכים אבל לא שיהא רשאין לשנותן ולפמש"כ ניחא דרק לגבי כהנים שנוטלין מת"כ חלף עבודתם אמרינן דצלי דוקא היינו לאפוקי מפועלים דאין רשאין לאכול צלי כשאוכלין אצל בעה"ב בכהנים הצריכה תורה צלי דרך גדולה אבל בשאר אכילת קדשים אדרבא היינו דרך גדולה שיכול לאכול כמו שירצה צלויין ומבושלין וראי' לזה מירושל' תרומות פ"ה ובביכורים פ"ב דדריש למשחה לגדולה למשחה לסיכה ולהדלקה הרי דזה גופי' הו' דרך גדולה שיהנה ממנו כמו שירצה וכמו שצריך לסיכה ולהדלקה:

ומותר

לאכול וכו' צלויים ושלוקים וכו'. הנה בח"צ סי' ס"ב הוכיח מהא דאיתא בבכורות דלא אתי לנהוג גבי מנהג חול ופירש"י דכיון דישראל אין אוכל אותו צלי גם הוא ינהג בו מנהג חול מוכח דאיכא חיוב לאכול צלי ולי נראה דאין הוכחה דהכונה כך דהא בפסחים איתא דאכילת קדשים עבודה וא"כ כיון שנהג לאכול צלי זכור הוא דאכילתו גופי' עבודה הוא אבל אם רואה שנאכלין כחולין וסבור משום דיש לו חילול לכן טועה לומר דאין בזה האכילה כעבודה ואוכלה כחולין ואין מכוון שיהא עבודה וזהו האיסור לא משום שאין נאכל צלי ואף דתוס' יבמות דף מ' כ' דאין צריך כונה לאכול לשם מצוה וגם אם אכל לשם סעודה יצא היינו בקדשים דסתמא למצוה עומד כמו בכל מצוה דסתמא לשמה עומד כיון דטעה דיצאו לחולין א"כ כשאוכל אותו לשם סעודה בעלמא הנה נוהג בו מנהג חול ל"ש לומר דסתמא לשמה עומד א"כ באמת לא עביד מצוה אם לא מכוון לשם מצוה:
וביותר יש ליתן טעם לפמש"כ רבינו בסוף ה' מעילה דאבנים כיון שנקרא עליו שם שמים אסור לינהג בו מנהג חול כש"כ במצוה שצריך שלא יהא במחשבתו כדבר חולין יען שאין מבין טעם הדבר וזה דקאמר שלא ינהג בו מנהג חול דכיון דרואה דלישראל מותר אף שאין נוהג בו מנהג קדשים לאכול בצלי יחשב בו שאין בזה מצוה כלל לאכול יען שאין מבין טעם הדבר ינהג בו מנהג חול וזה איסור:

יא

היתה

להם אכילה וכו' נאכל על השובע ולא אכילה גסה וכו'. והנה הוא גמ' יבמות דף מ' ולפי"ז קשה לי אמש"כ תוס' נזיר דף נ"ג לתרץ קושיתן דשם ס"ל לר"ל דאכילה גסה שמה אכילה וביומא ס"ל דלאו שמיה אכילה ות' דשם היינו שקץ במאכלו וכאן איירא רק שאכל יותר מכדי שבעו וקשה לי הא קושיתם הוא גם אגמ' דיבמות דמסיק ג"כ בפשיטות דלאו שמי' אכילה ושם א"א לפרש דאיירא בקץ במאכלו דהא כיון דמצוה לאכול על השובע א"כ מינה הא דממעט אכילה גסה היינו באכל יותר מכדי שבעו אבל לא קץ במאכלו:
ולכן הנכון כמוש"כ בתוי"ש ביבמות לחלק בין אכל כבר כדי שבעו ואכל אח"כ עוד שפיר הוה שמי' אכילה אבל היכא דאיכא באותה אכילה גופי' אכילה גסה ל"ש אכילה וא"ש הך דיבמות:
והנה בספר הורה גבר הקשה א"כ מ"ק דרי"ו דמוקי לה באכל אכילה גסה כזו אטו משום זה פושע קרית לי' כמו שפריך לי' ר"ל ותי' דפליגי במש"כ משל"מ פ"ה מיסה"ת דרי"ו ס"ל כמו דבאכל איסור שלכד"א פטור ה"נ לא מקיים המצוה באכל שלכד"א ור"ל ס"ל רק לענין איסור פטור בשלכד"א אבל המצוה שפיר יוצא בשלכ"א והנה עדיין לא נדע במה פליגי לכן אומר דרי"ו לשיטתייהו דרי"ו ס"ל בחולין דאזלינן בתר הנאת גרון ור"ל ס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו וטעם פלוגתתם נראה עפ"י מה דאיתא בברכות דף מ"ד טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים מאי תקנתי' נלעסי' ונשדי כרישין קשין לשינים ויפה לבני מעים מאי תקנתי' לשקלינהו ונבלעינהו לפי"ז ס"ל לרי"ו דדרך אכילה בהנאת גרונו דהא בטחול זהו דרך אכילתו ור"ל ס"ל דהנאת מעיו דרך אכילתו דבכרישין דרך אכילתו בהנאה מעיו ולא הנאות גרון:
לפי"ז י"ל דרי"ו דאזיל בתר הנאת גרון דזהו דרך אכילתו לכן ס"ל כמו דפטור על אכילת איסור כשהוא שלכד"א ג"כ מצוה א"י בשלכד"א דליכא אפי' הנאת גרון אמנם ר"ל ס"ל דבתר הנאת מעיו אזלינן דזהו דרך אכילתו סובר דרק באכילת איסור פטור בשלכד"א אם אין נהנה בהנאת מעיו אבל המצוה שפיר מקיים אף בשלכד"א:
והנה בטו"א בר"ה הקשה ממנ"פ אי איירא רק שאכל אכילה גסה א"כ לוקי באכל בשלא בכונה ושפיר מיקרי פושע ואי איירא בשלא בכונה יקשה באמת מ"ט ס"ל לר"ל דל"ה פושע הא ס"ל ר"ל בפסחים דאכילת מצה שלא בכונה לא יצא ונראה דהנה פסח מצותו לאכול באותו בית ובאותו חבורה א"כ הרי הו' כמכוין לכן במצה דל"ש זה הסברא ס"ל דלא יצא [ובספר הורה גבר כ' כיון דצלאו לשם פסח מסתמא גם האכילה לשם פסח ולכן באכל סתמא יצא ולדעתי אין הוכחה מצלי אבל כפמש"כ ניחא כיון דבשעת אכילה ג"כ מדקדק שיהא נאכל בחבורה אחת שפיר סתמא אכילתו לשם מצוה] ודו"ק:
ונראה דר"ל דסובר שם ביבמות ויומא פ' דאכילה גסה לאו אכילה לשיטתו אזיל דבשבת דף ע"ה פליגי רי"ו ור"ל באכילה ע"י הדחק אי שמה אכילה וסובר ר"ל דשמה אכילה וא"כ י"ל גם באכילה גסה דשמי' אכילה היינו כהא"ג באכילה ע"י הדחק וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ק דביצה דפליגי רי"ו ור"ל במבשל נבילה רי"ו פוטר מתוך שהותרה ור"ל מחייב דלית לי' מתוך לכאורה קשה טובא הא ר"ל ס"ל דאכילה ע"י הדחק שמי' אכילה א"כ הא ראוי לאכילת שלכד"א והו' אוכנ"פ [אך בכ"מ הביא גי' דגריס ר' אושעיא ס"ל דשמי' אכילה] ונראה דבאמת לר"ל דשמי' אכילה א"כ גם לענין איסור בשלכד"א אסור מה"ת א"כ שוב א"ר לאכילה מצד איסור גיד [וראיתי במגילה בהשמטות דכ' כך דמבשל גיד הו' צורך קצת בשדכד"א וכ' ליישב בזה קו' תוס' בביצה דבגיד ליכא אפי' צורך קצת ולפמש"כ תליא בפלוגתא דרי"ו ור"ל]:
והנה הפמ"ג בפתיחה הקשה לדעת הרמב"ן והה"מ דמלאכת אונ"פ אינה בכלל מלאכת עבודה א"כ הא דאיתא בביצה י"ב דמבשל גיה"נ ביו"ט לוקה למ"ד דלית לי' מתוך ואמאי ניהו דלית לי' מתוך הי' לא הו' מלאכת עבודה דרק משום איסור גיד אסור לאכלו בשלמא אי מקרא דאשר יאכל לכל נפש ניחא כיון דא"ר לאכילה ל"ה צורך אונ"פ אבל מלאכת עבודה לא הו' ונראה דהנה בפי' המשנה לקמן כ"ג מפרש פלוגתא דב"ש וב"ה לענין להחם כנגד המדורה דלב"ש הנאת הגוף אינו בכלל אונ"פ ולב"ה הו' בכלל אונ"פ לפי"ז יש לומר דהנה בספר היראים כתב ג"כ דטעמא דב"ה משום דהנאה הו' בכלל אונ"פ יען דאשר יאכל משמע גם הנאת הגוף כמו דלענין איה"נ לא יאכל משמע אף הנאה ולכאו' קשה א"כ מ"ט דב"ש הא בזה דלא יאכל משמע איה"נ לא מצינו פלוגתא דגם ב"ש מודה בהא ונראה דב"ש וב"ה לשיטתן דהנה בפסחים רפ"ו פליגי ר"א ורי"ו אי אכילה ביו"ט מצוה אי רשות [ועיי' ברשב"א שבת דף קל"ג מבואר דאכילת יו"ט כיון דהו' מצוה לא חשוב צורך הדיוט רק הכל צורך מצוה ודחי שם גי' בעהמ"א דגריס קו"ח מאונ"פ דהו' צורך דחי יו"ט מילה שלא בזמנו דהו' צריך מצוה א"ד שדוחה יו"ט עיי"ש] ולפי"ז יש לומר דב"ה סברו כר"י דאכילה ביו"ט מצוה א"כ יש לומר דגם הנאת הגוף בכלל אכילה ולב"ש לשיטתם דרי"ו שמותי הוא דאכילת יו"ט רשות א"כ לא הותרה התורה רק אונ"פ ממש דלא נוכל לומר דהנאת הגוף הו' בכלל אכילה כיון דאין אכילה מצוה כלל ומעתה יש לומר כיון דרק משום מצוה קריא אכילה כל הנאת הגוף ולכן ל"ה מלאכת עבודה אבל לב"ש דסברי דליכא מצוה באכילה ול"ה הנאה בכלל אכילה לדידי' ל"ש לומר דל"ה מלאכת עבודה דא"כ הנאת הגוף ג"כ ל"ה בכלל מלאכת עבודה אלא עכ"ח דלית לי' כלל האי' סברא כיון דל"ה מצוה הו' נמי בכלל מלאכת עבודה וב"ש וב"ה באמת בהא פליגי ועיי' רבינו בפ"א מיו"ט הט"ז דלחמם הו' הנאת הגוף:
והנה קו' הפמ"ג יקשה נמי אר"ל דסובר בירושלמי דלקי אמנם לפי האמור ניחא מאוד דהא לר"ל דס"ל אכילה ע"י הדחק שמי' אכילה קשה הא אכילת גיד שלכדה"נ יהא מיקרי אונ"פ אך לפמש"כ דטעמי' דב"ה דהנאת הגוף בכלל אכילה דאכילת יו"ט מצוה ושם אכילה עלי' א"כ יש לומר דאכילה שע"י הדחק ל"ה מצוה ביו"ט ולא הו' שם אכילה עלי' א"כ ניהו דלא הו' מלאכת עבודה הא עכ"פ עיקר הטעם הוא כיון דהו' אכילת מצוה לא מקרי מלאכת עבודה [אדרבא מצוה בו יותר מבשלוחו כמו דאיתא בגמרא דר"ז מחריך רישא] והיכא דהו' אכילת איסור ממילא הו' נמי בכלל מלאכת עבודה ומיושב היטב קו' הפמ"ג:
ולפי"ז מיושב קו' הצל"ח שם אמש"כ תוס' כיון דמחשבתו לאכול הו' צורך קצת והקשה הצל"ח הא באמת אכלו א"כ הו' אונ"פ ממש ולמש"כ מיושב דאף דאכלו לא הו' אכילת איסור אכילה שיהא מלאכת אונ"פ כיון דבעינן אכילה של מצוה רק לענין צ"ק שפיר כתבו תוס' כיון דמחשבתו הי' לאכול אף דמחשבתו לאכילת איסור מיקרי צ"ק כמוש"כ תוס' שבת דף ק"ה דלענין מלאכה הצריכה לגופה אף דבאמת אסור בהנאה עכ"פ כיון דאסור ליהנות ממנו הו' צל"ג:

יב

אין

מבשלין וכו' חתיכה של קדק"ד או של פיגול ושל נותר וכו' מותר לכהנים. והנה רבינו בפי' המשנה כ' והואיל דלזרים יש שני איסורים נותר וקדשים ולכהנים אינו רק איסור אחד בטל לגבי כהנים ולא לגבי זרים ומה שלא נקט טמאים כתב רבינו משום דכבר נטמאו בשביל פיגול ונותר ובמרכבת הקשה דפיגול ונותר אינו מטמא רק מדרבנן וכ' הוא דבאמת הטומאה בטל מה"ת רק מדרבנן לא בטל וכל שהוא טמא מדרבנן בשביל פיגול ונותר שוב מותר לטמאים והעלה הטעם דחתיכות של קדק"ד שנתערב או בפיגול או בנותר עם חולין אבל קדק"ד איתא כאן עם אחד מאיסורים או פיגול או נותר יעויש"ה:
ובשו"ת שו"מ סי' רמ"ח כתב ליישב עד"א דכל ענין ביטול הוא משום דנהפך האיסור להיות היתר ה"נ בשלמא איסור נותר ופיגול שהוא עדיין באיסורו עומד יכול להיות נהפך להיתר אבל זה האיסור שהי' קדק"ד הנה אז לא נתבטלה ברוב דהא עתה הוא דנתערב וכעת אין כאן איסור קדק"ד דהא הו' פהמ"ק א"כ זה האיסור נשאר עליו שאי אפשר שנאמר שנהפך איסור להיתר מה שכעת אין עומד באיסור זה שהרי נפסלו רק שהי' עליו שם איסור קודם ואיך יתבטל ועל קו' שער אפרים שהקשה דבטוש"ע פסק איסורין מבטלין זא"ז בס' ובגמ' דפסחים מספקא לן אי מצות מבטלין זא"ז א"כ גם באיסורין הו' לן להחמיר ולפי מה שבארתי בחידושי דתרי ביטולים איכא וכשאין הכמות בטיל ברוב אבל בס' בטיל וכמש"כ בנוב"י וה"נ דמצות ואיסורין אין מבטלין ברוב אבל בס' מבטלין ונראה להביא ראי' לדברי הנוב"י ממשנה פ"ד ממע"ב משנה ח' המניח איסר של מע"ב אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר בודאי מעשר וכתב בתויו"ט משום דכל אחד נראה שנתבטל ויקשה הא נולד בתערובות ל"ש ביטול דהא מתחלה הי' כולן איסור והמבטל נולד בתערובות א"י לבטל וע"כ לומר דרק ברובא לא בטיל אבל בס' וכש"כ במאה בטיל אף שנתהו' בתערובות:
הנה לפי דברינו יתבאר על נכון דברי תוס' ב"מ דף נ"ג שכתבו דממנו ילפינן דאין בטיל במב"מ בס' ובא"מ במאתים וכן בערלה וכלאים במב"מ בס' ובא"מ במאתים ובחי' רע"א תמה הא בכ"מ מב"מ ברובא בטיל ונראה ליישב דבריהם לפי מה שבארתי דיש ב' ביטולים וכשאין בטל ברובא עכ"פ בטל בס' לדעת הנוב"י ולפי"ז י"ל דתרומה אין בטיל ברוב לפמש"כ היעב"ץ דבנפל לאותה תערובות אהדרה לטיבלה וביארתי בה' אימ"ז דלא בטיל ברובא אבל בס' ע"כ בטיל ול"ש דהדרה לטיבלא כיון דאיכא ס' אין כאן תרומה דבטל בעצם מיעוטא א"כ ל"ש דהדרה לטיבלא ומהא איירא תוס' כאן בנפל לאותה תערובות דלא בטיל ברוב אבל בס' עכ"פ בטל אולם נראה דא"ש אפי' בנפל לתערובות אחרת דהא עכ"פ האיכא קרא את מקדשו ממנו דלא בטל מבא"מ בס' רק במאה והטעם משום דס"ל דאף דבשאר איסורים בטל ברוב עצם האיסור ורק משום טעם בעינן ס' בתרומה גלי קרא דלא בטיל ברוב וכיון דלא בטל ברוב לא סגי בס' לבטל הטעם ולכן בעי ק' אבל אי הו' שייכה ביטול רוב ל"ה צריך ק' דלבטל הטעם לבד סגי בס' אע"כ דלא בטל ברוב כמות איסור בתרומה לכן בעי ק' וכיון דנשמע דבא"מ ל"א ביטול רוב ה"נ במב"מ ל"א ביטול רוב א"כ ע"כ דבטיל בס' וכן בכה"כ וערלה לא בטל בא"מ ברוב לכן גם במב"מ ע"כ בעינן ס' דכיון דלא בטל ברוב ע"כ בטל בס':
וטעמא דמילתא נראה לפי מה דאיתא בירושלמי דערלה דביטול צריך ידיעות בעלים והביאו בש"ך סי' ק"ט ואיה"נ אין לו בעלים א"כ לא משכחת ביטול לכאורה לפי"ז י"ל כך דרק ביטול רוב בעי ידיעות בעלים אבל בס' פשיטא דבטל במב"מ ובשא"מ במאה משום דביותר מס' אין מטעם ביטול אלא דנתבטל בעוצם מיעוטו וכמאן דליתא ובתרומה נמי יש ליתן טעם דלא בטיל ברובא דהו' ממונו של כהן אבל בס' שפיר בטל דכמאן דליתא ולכן שפיר כ' תוס' דבכל הני בטל בס' ולא ברובא אבל בשאר איסורין בודאי מודי דבטיל ברוב והבן:
הנה בש"א החדש סי' י"ב הוכיח דניתק מאיסור לאיסור לאו דבשיל"מ הוא מדתנן בפ"ב דערלה בשר קדק"ד ובשר קדק"ל שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים דמצטרפין זה עם זה לענין טמאים ויקשה ל"ל צירוף הא לענין טמאים בלא"ה ל"ב דישל"מ ע"י טבילה והערב שמש וע"כ הא דבעי צירוף לר"ש היינו דנפ"מ אם עד שיטבול ינתק לאיסור אחר לאיסור נותר דכהא"ג ל"ח ישל"מ ובטיל:
וכתב ע"ז דלכאורה יקשה אי טבילה חשוב כדשיל"מ א"כ קשה מבכורות דף כ"ז רבה מבטל לה בימי טומאתו הא ישל"מ ע"י טבילה וא"ל דמיגו דמהני ביטול לזרים דאין לו מתירים אהני נמי לכהנים בימי טומאתו דיקשה דנימא מיגו דלא מהני ביטול לטמאים ל"מ נמי לזרים דמיגו אמרינן לחומרא ולא להקל וכתב שוב דלשיטת רבינו והרע"ב בפ"ב דביכורים דסברו כיון דיש שם ישל"מ לענין כהנים חוץ לירושלים חל נמי לאסור לזרים אפי' בירושלים אם ביכורים הן וכן לבהמה אם מעשר שני א"כ גם גבי תרומה אמאי איתא בכמה דוכתי' דבטיל הא לכהנים טמאים ל"ב דישל"מ ל"ב נמי לזרים וע"כ דל"ה כהא"ג ישל"מ מה דיש הותר ע"י טבילה וה"ה קדשים לטמאים ל"ח ישל"מ ואין ראי' מערלה דניתוק ל"ה דישל"מ והנה לפי מש"כ במקום אחר אין הוכחה מדברי רבינו ורע"ב דקדשים ל"ה ישל"מ ע"י טבילה דבאמת הוה ישל"מ ע"י טבילה ורק בתרומה ל"ח ישל"מ ע"י טבילה משום דל"ש מיגו יען אין איסור טמה"ג בתרומה לזרים כהא"ג לא אמרינן מיגו אבל בעלמא אמרינן שפיר מיגו דלא בטיל לכהנים חוץ לירושלים ל"ב גם לזרים משום דעכ"פ איסור חוץ לירושלים שייך גם בזר כמוש"כ כהא"ג חו"ד סי' ק"ב אדברי מג"א סי' שי"ח א"כ אמרינן שפיר מיגו להחמיר אבל בתרומה ל"א מיגו להחמיר דלא בטיל לטמאים לא בטיל גם לזר כיון דלזר אין איסור טומה"ג נוסף על איסור זרות א"כ לכן תרומה בטיל לזרים אבל לכהן טמא באמת לא בטיל דישל"מ ע"י טבילה וא"כ הא דקק"ל צריך צירוף לענין טומאה ול"א דל"ב בלא"ה משום ישל"מ ע"י טבילה שפיר י"ל משום ניתק מאיסור לאיסור ל"ה ישל"מ:
והנה כתב שם עוד דלשיטת הר"ש דמפרש דאדרבא דבטיל לזרים דל"ה ישל"מ בירושלים בטיל גם לכהנים א"כ ה"ה תרומה אף דטבילה מקרי ישל"מ אפ"ה בטיל משום דלזרים ל"ה ישל"מ א"כ הא דקק"ל בטיל ע"כ משום ניתוק ל"ה ישל"מ ולפמש"כ ליתא דכיון דלזרים ליכא איסור טומאה ל"א לא מיגו להקל ולא להחמיר:

אין

מבשלין וכו'. הנה בענין דבשיל"מ כתבתי לפרש שמעתין דר' אבא בביצה ל"ח הנה כבר עמד הפנ"י שתמוה מאי ס"ד דר' אבא לדמותו לקב חיטין שנתערב דזה ממונא וזה איסורא וצד ממון שבו אין לו תובעין ואין מגיע הפסד לשום אחד וכן מה דמיון דצרורת לנבילה בטילה בשחיטה ומרש"א הקשה חדא אכתי לר"א למה לא פריך מחיטין בשעורין ואין לומר דא"מ בטיל הא כיון דממון הו' לא בטיל ועוד הקשה מאי פריך מנבילה בטילה בשחיטה ולא פריך מכל מב"מ דבטל לרבנן ומרש"ל הקשה דקאמר חיטין בשעורין לא קשיא לי' משום דבטל אמאי לא קאמר מים עם מלח ועיסה ג"כ מבשא"מ ותחילה אבאר איזה הקדמות הנה בפנ"י כאן עמד בטעמא ר"י ורבנן דפליגי אי מב"מ בטל ברוב ולי נראה דברים כפשטן דר"י הי' סבור דלא ילפינן ביטול איסורין ע"י רוב מאחר רבים להטות דיש לחלק כמו שעמד באמת בפמ"ג דלא שייך אחרי רבים להטות בביטול יען דעכ"פ ידעינן דהאיסור בתוכו משא"כ בדיינים המיעוט כמאן דליתא ולכן סובר מב"מ באמת לא בטל דל"ש ביטול רוב וא"מ דבטל אין משום רוב אלא משום ביטול ס' דנתבטל בעצם מיעוטו וסובר דלגבי א"מ סגי בביטול ס' ואין צריך לביטול רוב לבטל הכמות ורבנן סברי דילפינן מאחרי רבים להטות לענין איסורין ובטל מטעם רוב [והא דלא ילפינן מדם הפר היינו משום דשם עולין הו' כדאיתא במנחות ותמוה על פנ"י שכתב משום דחולין מקדשים לא ילפינן דזה אינו דלרבנן אפי' בקדשים גופי' היכי דל"ה עולין מב"מ בטל] ובא"מ סובר ג"כ ביטול רוב לבטל כמות אבל בזה לא סגי כיון שנרגש הטעם צריך עוד לבטל הטעם ב"ס וא"ש דלר"י לא הו' גילוי מילתא בעלמא משום דבאיסורין לא שייך כלל ביטול ברוב וא"מ אי' משום ביטול רוב אלא משום ביטול ס' וכמוש"כ הנוב"י ת' סי' נ"ד לענין איסור שבא בתערובות לעולם ורבנן סברי דדמי לאחרי רבים להטות בין במב"מ בין בשא"מ אלא דצריך עוד ס' לבטל הטעם חוץ מרוב שמבטל הכמות ומדם הפר אין ראי' דשם עולין הו'.
ומעתה רווחא לנו שמעתתא דהנה במים ומלח בעיסה הו' א"מ אבל יש לו דמיון בדבר אחד דבא לתקן המאכל וא"כ הו' כמב"מ בדבר אחד והנה לפי"ז יש לומר דצריך ביטול רוב וביטול כמות כמו שיבואר דהנה ר"א הי' סבור דלרבנן ל"ש ג"כ בא"מ ביטול ברוב רק ביטול ס' והנה בארתי במק"א היכי דמב"מ בשמא או בטעמא וא"מ בטעמא או א"מ בשמא דהיינו דבצד אחד הוא מב"מ ובצד אחר הוא א"מ אז שייך ביטול רוב מצד מב"מ וביטול ס' מצד א"מ ולפי"ז הי' סבור ר"א כיון דדמי בחד צד שמתקנים המאכל בעינן גם ביטול רוב ומעתה יש לומר הנה בממון מסתבר דביטול ברוב לא שייך אבל ביטול ס' בודאי מהני דהיינו לענין שיהא צריך להחזיר לו חיטין שנתערבו דאי משום ביטול רוב הי' צריך להחזיר לו חלק מחיטין שנתערבו דוקא אבל משום ביטול ס' אין צריך להחזיר רק דמים משלם כיון שנגד כל חיטה יש ס' חיטין משלו איך נתחייבו ליתנו חלק מחיטין שנתערבו עבור נגד כל חיטה מדידי' יתן ס' משלו וזה מילתא דמסתבר והנה ניחזו אנן מי שנתערב קב חיטין שלו בעשרה קבין של חבירו דליכא ס' וביטול רוב לא מהני בממון א"כ אי קב שלו אין נקיים ועשרה קבין של חבירו נקיים בלי פסולות אפ"ה צריך ליתן לו מחיטים אלו אף שעשרה חלקים יהא משלו שנקיים יותר אפ"ה צריך ליתן לו חיטין אלו דוקא אבל אי נתערב חיטין בשעורים לא שייך ביטול כלל דבא"מ בעינן ס' קבין שעורין הנה לדעת ר"א באמת אם יש ס' קבין שעורין בטל ואין צריך ליתן קב שעורים שנתערבו בו השעורים רק דמים משלם והיינו כיון דאין צריך לטעם רוב בא"מ שייך זה אף בממונא וא"כ יכול ר"א להקשות מחיטין בשעורים דשם שייך שפיר ביטול ס' אבל כאן נהי דהו' א"מ כיון דבצד אחד דמיא להדדי שמתקנים המאכל צריכין גם ביטול רוב וביטול רוב לא שייך בממונא כמו דלא שייך בנתערב חיטין בחיטין אף שחיטין שלא נקיים יותר צריך ליתן לו מחיטין אלו דוקא ולא יכול לסליקי בזוזי [ולשון יאכל הלה וחדי היינו דנפ"ם כשנתערב לו חיטין בחיטין הנקיים יותר והבעלים אין רוצים ליתנו מנקיים רק רוצין לסליק בזוזי בזול אבל זה רוצה או שיתנו לו חלק בחיטין או ישלם לו בשער היפה ביוקר וכעין זה עובדא בא לפני שראובן מכר לשמעון קב חיטין ועירבו הלוקח בחיטין הרבה בשלו ואח"כ נפל טענה ביניהם שהמוכר טען שמכר לו בעשרה זהובים והלוקח טען שאין שוה עשרה זהובים כי אין טוב כמו הדוגמא שמכר לו ורוצה ליתן ט' זהובים וגוף החיטין אין יכול להחזיר מפני שנתערב ביפים שלו ומזה איירא ר"א ג"כ] וא"כ גם לענין תחומין שהו' ממונא דשם בעלים עליו א"כ לא שייך ביטול רוב וכיון דלא שייך ביטול רוב לא מהני ביטול ס' ג"כ ואמנם בני ישיבה אוכיחו לי' מ"ש מחיטין משעורים דלא קשיא דהם סברי דבא"מ צריך ג"כ ביטול רוב אפ"ה לא קשיא לי' משום דמבשא"מ שייך גם בממון ביטול אף דבעינן גם ביטול רוב א"כ גם מחיטין בחיטין ג"כ לא קשיא דלרבנן שפיר בטל וא"כ אף בתחומין בטל מטעם רוב אף דהו' כממונא ובחד צד הו' כמב"מ או יאמר עד"ז דמחיטין בשעורין לא רצה להקשות משום דהו' מצי למימר לי' דאה"נ דבטל בס' ולכן רק פריך חיטין בחיטין דצריך ביטול רוב וזה לא שייך ודאי בממון וא"כ לפי"ז גם בא"מ דבעינן חוץ מביטול ס' ביטול רוב וכיון דל"ש ביטול רוב ל"מ גם ס' וא"כ בתחומין ג"כ דהו' א"מ ל"ב בס' כיון דל"מ ביטול רוב לבטל הכמות דהו' ממונא לא מהני ס' לבטל האיכות והטעם ולפי"ז קושיות ר"א באמת מא"מ רק קו' מכח מב"מ כמו דלא מהני מטעם רוב במב"מ לא מהני ס' בא"מ בממונא דאי לא נתבטל הכמות לא נתבטל האיכות בס' ובני הישיבה אוכיחו עלי' כיון דלא פריך מחיטין בשעורים משמע דניחא לי' דבטל בא"מ גם בממונא אף שצריכין לא"מ גם ביטול רוב ותחומין אינו מינו הוא א"כ גם ממב"מ ל"ק [גם בזה יש לפרש קצת עד"א נאה דהכי פריך כיון דחיטין בשעורין לא קשיא לי' אלמא דהי' מסתבר לומר אף דליכא ביטול רוב ביטול ס' מהני א"כ גם במב"מ כן דנהי דלר"י דמב"מ לא בטל לא מהני אף בס' אבל לרבנן דמב"מ בטל א"כ נהי דחיטין בחיטין לא שייך ביטול רוב אבל ביטול ס' שייך וא"כ גם במב"מ גופי' יהא בטל בס' ונהי דר"א נקט בעשרה קבין דליכא ס' הא לקושיותי דמים ומלח דאיירא מס' אין הוכחה מחיטין בחיטין בעשרה קבין כיון דאפשר דבס' קבין חיטין בחיטין נמי בטל וכסברת נוב"י סי' נ"ד הנ"ל דסובר דהיכי דבא מעורב לעולם אף דמב"מ ל"ב ברוב מה"ת בטל בס' מה"ת ומדוקדוק היטב דאמרו נהי דלר"י ל"ב ויפלא הכי עלו על דעתם דיטעה ר"א בהא לפמש"כ ניחא הכונה דלר"י ל"ב אפי' בס' אבל לרבנן שפיר יש לומר אף בס' בטל ופירוש זה כפתור ופרח] דנהי דלר"י ל"ב לרבנן בטל גם בממונא ומהני ביטול רוב בממונא וא"כ כש"כ דבא"מ בטל כיון דביטול רוב מהני לבטל כמות בממונא מהני ס' לבטל האיכות גם בממונא ומאי אולמא לך חיטין מחיטין מחיטין בשעורין דהרי מילתא דפשיטא גם בחיטין בשעורין בעינן רוב וס' אפ"ה הו' ניחא לך דאפשר גם בממונא בטל א"כ גם במב"מ י"ל דבאמת מהני גם בממונא ביטול רוב ואיך תוכל להכריע כיון דחיטין בחיטין ל"א ברוב דשוב גם בא"מ ל"ב בס' מטעם דכיון דלא מהני רוב לבטל הכמות לא מהני ס' לבטל האיכות בממונא והוא נכון מאוד ומיושב היטב קושית מרש"ל ומרש"א ודו"ק.
וע"ז אמר ר"ס דהא הבורר צרורות חייב משום דכולי' חסרי' ה"נ כולי' חסרי' רב ספרא בא רק להשיב אדין דנתערב חיטין בחיטין דמשמע להו לבני הישיבה דבטל באמת וא"צ ליתן לי' מחיטין שלו יען דהם נקיים יותר ודידי' לא היה נקיים כ"כ ואמאי הא כולי' חסרי' דהיינו נהי דאין נקיים אפ"ה הא הוה מהני ליה גם הצרורות להשלים המידה להקב והיה יכול למכור הקב חיטין דידי' עם הצרורות א"כ אף דלא הוה דידיה נקיים כ"כ עכ"פ הי' יכול למכרו עם הצרורות ומאי איכפת לי' הצרורות א"כ שפיר צריך ליתן לו מחיטין אף שנקיים יותר דהרי הוא הי' יכול למכרו עם הצרורות וא"כ לכשירצה זה ליתן לו מחיטין הנקיים רק פחות מקב אין יכול וצריך ליתן לו קב שלם אף מנקיים אף דשלו לא היה נקיים כ"כ הרי היה יכול למכרו כן עם הצרורות א"כ כולי' חסרי' כשלא יתן לו קב מלא לכן צריך עכ"ח ליתן לו קב חיטין מלא אף שלא נקיים יותר ואמנם ר"ס נהי דהשיב אהא דסברו חיטין בחיטין בטל אבל אהא דהי' סובר ר"א להוכיח מכח זה דגם מים ומלח לא בטל אין מזה הוכחה מהא דכולי חסרי' דאין זה ענין לדר"א רק הוא תשובה דעכ"ח חיטין בחיטין לא בטל אף ששלו נקיים יותר צריך ליתן משלו דוקא קב מלא וגם אין יכול לסלקו בזוזי אלא כיון דקיימא הוכחת ר"א דחיטין בחיטין לא בטל א"כ ה"ה חיטין בשעורין בא"מ ל"ב כאמור וא"כ גם מים ומלח דאינו מינו לא בטל וע"ז השיב אביי דנהי דבממון שיש לו תובעין ניחא דחיטין בחיטין ל"ב וכמו שמוכח מהא דצרורות אבל מים ומלח ממון שאין לו תובעין שפיר בטל וע"ז מייתא דנבילה בטילה בשחיטה ואין שחיטה בטילה בנבילה ואף דיש לו תובעין אפ"ה נבילה ודאי בטילה מוכח עכ"ח דבאיסורא אף שיש בו צד ממונא בטל אפ"ה שחיטה אין בטילה א"כ הה"ד ל"ב אף שאין לו תובעין כמו שיבואר דהנה הר"ן בע"ז דע"ג הביא סברת הרמב"ן דאיסורא דרכו להתבטל אבל התירא אין דרכו להתבטל וכתב עליו הח"ס דמצד סברא לא ידע טעם לדבר אבל מקרא דאחרי רבים לרעות מוכח דהתירא לא בטל ונראה לי דגם מסברא שפיר ל"ב כדברי ר"ח כאן נבילה בטילה בשחיטה כיון דאפשר להיות היתר לכשיסרח והכונה דר"ח קאי אף לרבנן כמו שיבואר דסברו מב"מ בטל רק נבילה בשחיטה דאיסורא דרכו להתבטל והטעם דאפשר לנבילה שתעשה שחיטה וילך ממנו האיסור לכן ע"י ביטול ג"כ יכול להיות נעשה היתר אבל שחיטה אין בטילה בנבילה דהתירא ל"ב כיון דא"א לשחיטה שתעשה נבילה ויחול עליו שם איסורא לכן גם ע"י ביטול ל"י לעשות מהיתר איסור ומעתה הכי מייתא כיון דנבילה אף שיש לו תובעין בטל דאיסורא בטל אפ"ה בשחיטה אין בטילה דהתירא ל"ב דאין דרכו להתבטל דא"א שיעשה מהיתר איסור א"כ כ"ש ממונא דל"ב אף שאין לו תובעין א"א שיעשה ממונו דידי' וא"כ נשמע מהכא דרק איסורא בטל אבל התירא לא כ"ש ממון דאין דרכו שיתבטל ומייתא אח"כ מדרי"ו דנכסי הפקר מוכח דאין חילוק בין אין לו תובעין ונתיישב היטב קו' מרש"א דלא פריך מפלוגתא דרבנן ור"י דמבמ"ב דמשם אין מוכח לומר מדאיסורא בטל אף שיש לו תובעין שנאמר דממון שאין לו תובעין ל"ב אבל מהכא מוכח דהתירא ל"ב משום דאין דרכו להתבטל כ"ש ממון דל"ב א"כ אף נבילה בשחיטה לא יתבטל היכי דיש לו תובעין כיון דהו' מב"מ ולרבנן ג"כ מב"מ ל"ב היכי דשחיטה נתערבה בנבילה וא"כ כיון דיש לו תובעין לא יתבטל משום דהוה מב"מ בממונא שאין דרכו להתבטל א"כ לא יתבטל אף נבילה בשחיטה ואח"ז הקשה אביי וכי לא שני מר בין איסורא לממונא איסורא בטל ממונא ל"ב ולכאו' תמוה הא כל שקליא וטריא ע"ז קאי אי איסורא בטל ממונא ל"ב א"כ מאי פריך וכי ל"ש לי' בודאי שני לי' אלא דהי' סובר בתחומין ממונא הוא ואביי מחדש דתחומין איסורא הוא כפירש"י וא"כ הו"ל לשנויי פשוט בתחומין גם כן איסורא הוא ונראה שהכונה כך דהכי פריך וכי ל"ש ליה למר לאיסורא דאית בי' ממונא כתחומין לממונא לחודא כמו בחיטין מחיטין וא"כ בתחומין דהו' איסורא דאית בי' ממונא אכתי ליבטל אף דבממון לחודא שאין לו תובעין ל"ב הא מים ומלח דאיסורא דאית בי' ממונא תבטל וע"ז משני דהו' דבשיל"מ ל"ב ותמה הפנ"י הא גם מעיקרא ידע זאת אלא משום דבא"מ הוה ס"ד ישל"מ בטל א"כ מאי תירץ ר"א ונראה דהכי משני כיון דהקו' דלבטל היינו משום דאיסורא שיש בו ממונא ג"כ שייך ביה ביטול ע"ז משני ניחא בשאר דברים אבל כאן שיל"מ נהי דא"מ הוה אפ"ה באיסורא שיש בו ממונא גם בא"מ ל"ב היכי דיל"מ והסברא הוא דהנה ביל"מ דבטל בא"מ כתב הש"ך סי' ק"ב משום דנקרא השם על ההיתר וזהו ניחא באיסורא לבד אבל באיסור' שיש בו ממונא דע"כ שם בעלים ל"ב לכן שפיר ישל"מ ל"ב אף באינו מינו.
ויותר י"ל בדרך אחר קצת דהנה לכאו' יקשה לדעת הפוסקי' דמחלקינן דשיל"מ ל"ב אלא במינו אבל בא"מ בטל הא לפמש"כ בא"מ צריך ביטול רוב לבטל הכמות אח"ז מהני ס' לבטל האיכות והטעם וא"כ ביל"מ דל"ב במב"מ א"כ דלא מהני ביטול רוב ל"מ ממילא ביטול ס' בא"מ כיון דלא נתבטל הכמות ברוב בא"מ כמו דלא נתבטל במינו א"כ שוב גם ס' לא מהני לבטל האיכות [ובזה יש לפרש דברי רבינו שכ' יראה דבא"מ בטל ותמהו שמשנה הוא בנדרים לפמש"כ יש לומר דבאמת מסברא גם בא"מ ישל"מ ל"ב כיון דליכא רוב גם ס' לא מהני ורק בנדרים שפיר בטל ב"ס משום דבנדרים אזלינן בתר דעתו וכיון דבא"מ כתב הש"ך דנקרא על שם ההיתר א"כ זה שייך בנדרים דהוא נדר מבשר לא מקטניות אפ"ה הכריע רבינו מכח שאר תערובות דמצינו דבטל כטבל כחמץ מטעם דשל"מ בטל בא"מ אף דליכא ביטול רוב בטל ב"ס] וצריך לומר דבאמת דבא"מ דמהני ס' ול"ב לבטל הכמות מכח רוב ואמנם הא ניחא בעלמא באיסורין אבל כאן באיסורא שיש בו ממונא דאמרת דממונא דל"ב משום דלא מהני רוב בממון לא מהני גם ביטול ס' בממונא אף בא"מ כחיטין בשעורין רק בתחומין בטל משום דהו' איסורא שיש בו ממונא א"כ אף דצד ממון מטעם דכיון דלא מהני רוב לבטל צד ממון דידי' לא מהני גם ס' לבטל צד ממון דידי' אבל משום צד איסור שפיר בטל גם הצד ממון ברוב אבל כיון דישל"מ א"כ אף בא"מ כיון דלא מהני רוב לבטל הכמות יען דישל"מ מסתבר דלא מהני גם ס' לבטל האיכות רק דאפ"ה מוכח דבישל"מ בטל ב"ס כיון דבעלמא בא"מ שייך ביטול רוב אבל כאן דהו' צד ממון איך יתבטל כיון דליכא רוב לבטל מצד האיסור דהא ישל"מ ולא נשאר רק ביטול ס' והא עתה קאי בשיטת ר"א דממון באמת ל"ב אף בא"מ כיון דליכא ביטול רוב ליכא ביטול ס' ג"כ והוא נכון מאוד.
והנה בהאי עניינא שהעלתי דטעמא דר"ח קאי לרבנן דסברו מב"מ בטל אפ"ה שחיטה אין בטילה בנבילה היינו משום דהתירא אין דרכו להתבטל בזה מיושב שפיר השגת הראב"ד בפ"א משאר אבות הטומאה שפסק רבינו נבילה בטילה בשחיטה ואין שחיטה בטילה בנבילה ותמה הראב"ד זה לר"י דמב"מ ל"ב אבל לרבנן מב"מ בטל בכל מקום ולפמש"כ ניחא [והכי יתפרש דאנן קייל"ן כר"ח אליבא דר"י נבילה אין בטילה בשחיטה דמב"מ לא בטל וע"ז בא ר"ח ואמר דלרבנן מב"מ בטל נבילה בשחיטה אבל שחיטה אין בטילה בנבילה דהיתר אין דרכו להתבטל] דלרבנן ג"כ התירא לא בטל ולכך שחיטה אין בטילה ור"ח קאי אף לרבנן כדמוכח סוגי' דהכא והא דבמנחות אמרינן דפליגי אליבא דר"י היינו משום דשם פליג עם ר"ח דסובר להיפוך שחיטה בטל בנבילה ואין נבילה בטילה בשחיטה וזהו בודאי רק שייך למאן דסובר מב"מ לא בטל דלרבנן דמב"מ בטל נבילה בטילה קאמר בגמרא דפליגי אליבא דמ"ד מב"מ ל"ב דפלוגתתם לא שייך רק למ"ד מב"מ ל"ב אבל דברי ר"ח שייך גם לרבנן דהתירא לא בטל ודו"ק.
ובמה שכתבתי דקאי ר"ח אליבא דרבנן נתיישב קו' תוס' מנחות דף כ"א דכאן סובר ר"ח לר"י נבילה בטילה בשחיטה ובחולין דף ק' אמרינן דרב דריש דלרבי' נבילה אין בטילה בשחיטה ואוסרת כל החתוכות כולן ולפמש"כ דקאי אליבא דרבנן ניחא דרק איסורא בטילה אבל התירא לא בטל.
והנה בשיטת הרמב"ן דהתירא לא בטל ניחא ליישב קו' האחרונים מערכין דף ה' דפריך לבן בוכרי הא מייתא חולין לעזרה וקשה דנאמר שיתבטל חלק הכהנים ולפמש"כ ניחא דחולין התירא הו' לגבי הקדש ולא שייך דהתירא יתבטל וכעין זה העלה בשלום ירושלים פ"ה דשקלים דחולין ל"ב לעשות הקדש ולפמש"כ הוא כשיטת רמב"ן דהתירא ל"ב ואמנם בלא"ה לא קשה מהאי דבן בוכרי לפי הך דשמעתין דממונא לא בטל לכן חלק הכהנים לא שייך בי' ביטול ושפיר פריך דמייתא חולין לעזרה וכבר עמדתי בזה במקום אחר על דברי השעה"מ ה' שקלים שכתב דמטבע לא בטל רק מדרבנן דזהו בשל בעלים גופי' שייך מטבע לא בטל רק מדרבנן אבל בשל אחרים לא בטל מטעם דממון לא בטל מה"ת לא משום חשיבות המטבע והבן.

טו

ולמה

חלק הכתוב וכו' שהאפוי' כשחולקין אותה בית אב כל שיגיע לו חלקו אפי' כזית פת הרי הוא וכו'. והנה מדנקט אפי' כזית משמע בהדיא דלא סגי בלא"ה בפחות מכזית דאל"כ הול"ל רבותא טפי אך מדכ' רבינו אחר זה אבל הסולת אם יחלקוהו ביניהן נמצא מגיעו מלא כפו סולתא פחות שא"ר לא ללוש אותו הרי דאין שיעור לדבר והכל לפי רוב אנשי בית אב ומאי דנקט בתחילה כזית רק לדוגמא בעלמא וכן מדכתב לקמן כן בעוף דודאי אין מגיע לכל אחד רק פחות מכשיעור הנה מכל זה נשמע דהאי עשה דואכלו אותם אשר כופר בהם א"צ כזית דהמצוה לכולם נאמרה שיאכלו כולם הקרבן דכל הבית אב מקיימין מצות עשה אחד באכלם הקרבן בין כולם וכמו שהעלה בח"ס סי' ק"מ:
בשמעתין במקדש בחלקו קידושין נ"ד ושניהם מקרא אחד דרשו ותוס' הקשו לישתוק מלך ולא לכתוב אש ומהרש"א הקשה דקרא זה בקדשי קדשים כתיב מנ"ל בקדשים קלים דהו' ממון גבוה ועוד הקשה כיון דלקמן מייתא דילפינן מקראי דאין בהן דין חלוקה בין בקדק"ד בין בקדק"ד א"כ למה צריך קרא דאש לאכילה ונראה לישב דהנה במקנה הקשה ממנ"פ כיון דמעיקרא מייתא ברייתא דאין בהן דין חלוקה ומוכיח מזה דחזר ר"י וע"כ דלקדש גרע מחלוקה ואח"כ דמייתא ברייתא דחוטפין דעדיין מחלוקת דיש בהן דין חלוקה יקשה נהי דסובר דיש בהן חלוקה אכתי י"ל דאין מקודשת כיון דקידושין גרע ועוד הקשה הרי רבא סובר בגזל הגר בב"ק דף ק"ט דאין בהן חלוקה ואפ"ה אם קידש אשה מקודשת:
ונראה ליישב דהנה תוס' זבחים דף מ"ה הוק' ל"ל קרא בגזל הגר ל"ה לכהן דמשולחן גבוה קזכו כיון דיליף מלך דמקדש אשה למה ענין הו' ממון גבוה ולדעתי לק"מ דהנה במנחות דף ע"ג הוק' תוס' איך יכול לקדש אשה הא ממון גבוה הוא דהרי יליף מל"ה לכהן ותי' לאחר חלוקה ממון דידי' הו' ולפי"ז א"ש דשפיר צריך לד' לכהן דעכ"פ קודם חלוקה ל"ה ממון דידי' רק ממון גבוה ואין בהן דין חלוקה ולפי"ז אני אומר ג"כ ר"י דסובר מקודשת א"כ אפי' קידש אשה ואמר בחלק שיש לו בבשר זה [קודם חלוקה] תהא מקודשת וזה יליף מלך אבל לאחר חלוקה ל"צ קרא דמקודשת דמצד סברא לאחר חלוקה כבר ממון דידי' כמו בגזל הגר ור' יוסי דריש אש לאכילה דסובר דאפי' קידש לאחר חלוקה אין מקודשת מאש אבל מסברא הו' מקודשת אבל בקודם חלוקה מסברא אין מקודשת ול"צ קרא כלל ומיושב קו' תוס' בטוב טעם:
ומעתה הא דמייתא דחזר בו ר"י היינו מדסובר דאין בהם דין חלוקה ע"כ סובר דאם קודם חלוקה אין מקודשת דלא דרשינן לך וממילא לאחר חלוקה אין מקודשת מקרא דאש:
ואח"כ מייתא ראי' להיפוך מדסובר בלחם הפנים דיש חלוקה א"כ אין הכרח דחזר בו לענין קידושין כיון דיש חלוקה א"כ לאחר חלוקה בודאי דידי' א"כ ה"ה קודם חלוקה לא חזר כיון דיש בהן דין חלוקה:
ומיושב קו' המקנה דחזינן דלקדש עדיף מחלוקה די"ל זה רק בקידושין דלאחר חלוקה בגזל הגר כמש"כ תוס' במנחות אבל כאן מייתא לענין קידושין שקודם חלוקה דאז בודאי לא עדיף קידושין מחלוקה ודמי להדדי שפיר ודו"ק:
ולפי"ז א"ש גם קו' מהרש"א די"ל דבקדק"ל צ"ל אש לענין קודם חלוקה דאז מסברא אין מקודשת כיון שאין בהן דין חלוקה אפי' בקק"ל כדמסקינן להלן וא"ל אכתי בקק"ל לאחר חלוקה מנ"ל דאין מקודשת י"ל דזה ידעינן מכח קו' אחרת שהקשה מהרש"א ל"ל אש נילף מדאין בהן חלוקה די"ל אש צריך לאחר חלוקה ולפי"ז יש לומר כך דבודאי לילף מדאין בהן חלוקה א"א לילף די"ל לאחר חלוקה מקודשת אבל עתה דכבר כתיב אש דגם לאחר חלוקה אין ממונו א"כ שוב אמרינן גם בקק"ל אין מקודשת אף דל"ש אש כיון דלקודם חלוקה שווין קק"ל וקק"ד דאין בהן חלוקה ה"ה לאחר חלוקה שווין קק"ד וקק"ל ומיושב הכל באורחא חריפתא ב"ה:
והא א"ל לך צריך ר"י דלא נילוף מדאין בהן חלוקה גם קידושין ל"מ כסברת המקנה דז"א דמנא לך דקאי אקודם חלוקה דילמא לאחר חלוקה וא"ל לאחר חלוקה ל"צ קרא דז"א דהרי גזל הגר לאחר חלוקה דמקודשת ג"כ מלך וא"כ ר"י דסובר אפי' קודם חלוקה מקודשת פירש שפיר מדאין חלוקה ע"כ חזר בו וא"כ לך רק לקידושין דאחר חלוקה אתיא ודו"ק:
ויש לפרש עוד בדרך הזה דעיין חולין דף מ' פליגי אי חטאת יען דלכפרה כדידי' דמיא ולפי"ז בכהן בחטאת דידי' לכ"ע כיון דלכפרה כדידי' דמיא דגם אח"כ אחר הקרבה כדידי' דמיא וא"כ לפי"ז צריך אש אפי' דכהן בחטאת דידי' אין מקודשת משום אש לאכילה ולר"י צריך לך אפי' בחלקו משאר קרבנות של אחרים ג"כ מקודשת:
ואי נאמר סתם ר' יוסי היינו ריוה"ג לפי דעת התוס' גיטין דף נ"ד בסופו וכ"כ בצל"ח פסחים דף ה' ע"א א"כ לפי"ז צריך ריוה"ג אש אפי' בקדק"ל בממון בעלים אפ"ה לאחר שחיטה אין מקדשין ור"י דצריך לך היינו דהוא לית לי' דממון בעלים לכן צריך קרא להתיר דבלאו קרא הו' אסור אבל לריוה"ג צריך אש לענין קדק"ל דהו"א דמקודשת אפי' בלא לך:
ובזה נכללים גם דברי רבינו שכתב דאש לאכילה אפי' בקק"ל דכן סובר ריוה"ג בעצמו כיון דהך ר' יוסי היינו ריוה"ג ודו"ק:
ובהא דמגיע כפול כתב בח"ס דאם כהן המקריב אוכל כזית כבר מקוים העשה ולפי"ז תמוה לי א"כ הא דדרשו בסיפא אי לכהן המקריב יכול דוקא לו ת"ל לכל בני אהרן ויליף מזה דבעינן בית אב וקשה דילמא אם כתב לכהן המקריב היינו דאין חולקין בשוה ונוטל כזית והשאר חולקין לבני אהרן:
והנה במשנה ברש"י פי' מקדש בחלק שחלקו עם אחיו הכהנים והקשה בפנ"י דרש"י סותר עצמו דכיון דרש"י סובר הא דמסיק בגמ' דלאחר שחיטה משולחן גבוה זכו קיימא למסקנא דלא כתוס' בב"ק [ולדברי תוס' היינו דפריך אלא מתנות כהונה שאני ר"ל חלק כהנים ודמי לבכור ולפירש"י קאי רק אבכור וקשה לי טובא לשיטת תוס' מזבחים דף נ"ג דדן ר"ט מה שלמים חזה ושוק קק"ל אף בכור קקד"ל וריוה"ג דן מה חטאת שחובה ומתנה לכהן אף בכור חובה ומתנה לכהן משא"כ חזה ושוק הרי דע"כ ל"ד חזה ושוק לבכור וצע"ג:
וגם על פי' רש"י קשה קצת דעכ"פ משמע בב"ק דאחר שחיטה הכל משולחן גבוה וכאן משמע דחזה ושוק ל"ה כמו בכור אף אחר שחיטה ונראה מכאן דלריוה"ג אף אחר שחיטה הוה ממון בעלים וכדס"ד בקידושין. מזה הוכחה לפירושי בסוג' דב"ק דהא דמשני שם מתנות כהונה שאני דאז באמת לא אמרינן לריוה"ג כלל החילוק דלאחר שחיטה לריוה"ג לאו ממון בעלים:
אבל עכ"פ לשיטת תוס' בב"ק בוודאי קשה טובא שכתבו דליתא למסקנא בקידושין אלא בחלק הבעלים גם לאחר שחיטה דידי' הוה ובחלק הכהנים גם מחיים ממון גבוה הוה א"כ דרש"י אין סובר כתוס' בהא למה כתבו שחלקו עם אחיו הכהנים הרי לאח"ש גם בחלק בעלים אין מקודשת ולי נראה דדברי רש"י נכונים דהנה בתוס' הקשו אמאי אין מקודשת הא יכולה למכור ותי' דאף אם מוכר עדיין ממון גבוה הוה ובפנ"י הקשה הא בלא"ה באמת אין יכולה למכור דהרי אש לאכילה ניתנה ולא למכירה דרק בתורת שלו רשאי לאכול ולא אם לקחה המתנות יעוש"ה והנה בפנ"י הקשה עוד קו' אחרת בהא דלפירש"י מסקינן דמשולחן גבוה בחלק בעלים לאח"ש מנא לן הא דכל הטעם דאש לאכילה וזה ל"ש בחלק הבעלים ומסיק דילפינן ממעשר בהמה עכ"פ לענין לאח"ש ורק מחיים הו' ממון בעלים מטעם אחריותו עליו והנה הרואה יראה איך נדחק ליישב זאת לכן נראה דחדא מתורצת בחברתה דמהא"ט כתבו בתו"י דלכן אין מקודשת יען דאף דיכול למכור וכונתם בחלק הבעלים דע"ז לא דרשינן אש לאכילה אפ"ה עכ"פ ממון גבוה הוא ויצא לנו מזה דדעת התו"י דלא תליא הא דממון גבוה באש לאכילה [והא דצריך בגמ' לטעם דאש לאכילה לדעת תו"י יתבאר להלן] אלא בלא"ה אין מקודשת דעכ"פ ממון גבוה הו' דמשולחן גבוה זכו אולם רש"י סובר בחדא כסברת התו"י ובחדא כסברת הפנ"י דהנה לתוס' ישנים הא דמסיק בגמ' לא"ש ממון גבוה ר"ל אפי' בחלק בעלים אף דל"ש אש לאכילה אפ"ה ממון גבוה ואף דיכול למכור חלק בעלים ולדברי הפנ"י רק לכן אין מקודשת משום אש לאכילה דאז הו' ממון גבוה או משום דיליף ממעשר דאין נמכר:
ואולם לרש"י ז"ל לא ניחא להו לא כפירושו של תו"י ולא כפירושו של הפנ"י אלא כך הוא הדבר דגמ' מסיק דלאח"ש ממון גבוה ואפי' בחלק בעלים אבל למכור ולקדש בחלק בעלים יכול לקדש כיון דיכול למכור כקו' תו"י באמת ותי' של תו"י לית לי' דלא כסברת הפנ"י דרק לכן בחלק כהנים אין יכול למכור משום אש לאכילה וה"ה אין יכול לקדש אבל בחלק בעלים יכול לקדש דנהי דמסיק ממון גבוה אבל כיון דיכול למכור מקודשת שפיר כיון דאש לאכילה לא קאי אחלק בעלים והא דמסיק בגמ' לאח"ש משולחן גבוה קזכו לפירש"י היינו רק יען דסובר דא"א לחלק ולומר חלק בעלים דידי' וחלק כהנים משולחן גבוה ולכן סובר רש"י דגם חלק בעלים משולחן גבוה זכו אבל למכור ולקדש יכול כיון דעל חלק בעלים לא קאי אש לאכילה וסובר כסברת הפנ"י:
ומעתה אין רש"י סותר עצמו דכתב במקדש בחלקו בחלק שחלק עם אחיו הכהנים דבחלק בעלים נהי דממון גבוה מקודש כיון דלא קאי אש לאכילה אחלק בעלים אף דממון גבוה מקודשת שפיר ודו"ק:
ולדעתי זהו גם דעת רבינו שכתב קידש בחלקו קק"ד או בקק"ל אינה מקודשת מפני שלא הותר באכילה ויקשה ממנ"פ אי סובר רבינו דלא כריוה"ג א"כ אפי' מחיים אמאי אין מקודשת ואמאי נקט בחלקו כדמדייק בגמ' ואי סובר כריוה"ג כמו דנראה מדבריו בפ"ב מנזקי ממון ובפ"ה דעכו"ם א"כ אמאי נקט חלק כהנים אף חלק בעלים לאח"ש אין מקודשת:
וכן אי יסבור רבינו כסברת התוס' בב"ק דמחיים גם חלק כהנים אין שלו ולאח"ש גם חלק בעלים שלו יקשה ג"כ א"כ אמאי נקט בחלקו אפי' מחיים ג"כ אין מקודשת בחלק כהנים ועוד דרבינו ע"כ לית לי' סברת תוס' דסברו יען דלאח"ש חלק כהנים ממון גבוה גם קודם שחיטה כן דהנה סברת התוס' רק שייך אי כמו שהורמו דמי ונהי דרבינו פסק כמו שהורמו דמי מבואר מדבריו בפ"ב ממעשר שני דלענין שיהא ממון גבוה ל"א כמי שהורמו [ולפמש"כ להלן יתבאר דכל הטעם דאין ברירה וזה ל"ש במתנות] וא"כ לא מצי סבור כתוס' ג"כ:
אבל לפמש"כ נכון דיסבור כפירש"י דנהי דמסיק משולחן גבוה שייך גם בחלק הבעלים כיון דיכול למכור דל"ש אש לאכילה מקודשת דלא כתו"י דלכן כתב רבינו ג"כ בחלק כהנים דוקא משום אש לאכילה אבל בחלק בעלים מקודשת ובחלק כהנים דוקא לאח"ש אין מקודשת ודו"ק:
בגמ' דיקא נמי דלא קתני מקדש בחלקו מחיים ג"כ אין מקודשת ע"כ כריוה"ג דמחיים ממנו הו' והנה תוס' בב"ק כתבו דלמסקנא דבב"ק דחלק בעלים מחיים דידי' וחלק כהנים אף לאח"ש לאו דידי' לא קאי האי דיקא נמי דמחיים בחלק כהנים גם לריוה"ג אין מקודשת ולדעתי יקשה וכבר רמזתי לעיל על זה הא מחיים הו' כמו טבלו דניתן במתנה במע"ש דל"ה בטבלו ממון גבוה וליישב יש לומר דלענין קידושין דקיימ"ל דמתנה ע"מ להחזיר ל"מ דדמי לחליפין ה"ה כאן כיון דלאח"ש הו' ממון גבוה איך יכול לקדשה כיון דהו' כאילו אמר לאחר קידושין תחזירנה לי [וכאשר נדבר להלן מזה]:
והנה לפי"ז א"כ פירוש רש"י צריך ישוב דאיך קאמר דייקי נמי דלריוה"ג מחיים קדוש בחלק בעלים ורק לאח"ש הו' ממון גבוה וא"כ הו' כמו ע"מ שתחזירו לי ואמאי מקודשת מחיים וצריך לומר דל"ה כמו ע"מ שתחזירו לי כיון דאחר הקידושין א"צ להחזיר אלא אחר השחיטה [ולקמן אבאר דתלוי זה אי באמת מקודשת בע"מ להחזיר דלפירש"י קאי למ"ד מקודשת ע"מ להחזיר]:
ואולם לתוס' בב"ק יקשה קו' אחריתי כיון דלא"ש חלק בעלים דידי' ומחיים גם חלק כהנים דידי' א"כ הרי קיימ"ל בהקנה לחבירו דבר שלב"ל עם דבר שב"ל קנה וא"כ שפיר מצי קאי האי דייקא נמי לריוה"ג כיון דמחיים וגם לאח"ש חלק בעלים ממונו אם בקידש מחיים בקק"ל בחלק דידי' וחלק כהנים מקודשת אף בחלק הכהנים [דא"ל דתיפוק לי' דקידושין משום חלק בעלים ז"א דנפ"מ דאם אמר בפירוש בכל בהמה דאין מקודשת בפחות מזה דדמי בקידשה במנה ונמצא חסר כמש"כ בפנ"י להלן לענין מע"ש]:
ולכאורה י"ל דבאמת סברי תוס' כאידך שיטות דלא קנה גם חלק שלב"ל או אפי' חלק שבא לעולם לא קנה דזה תלוי בפלוגתא דקנה את וחמור אבל באמת ז"א דהרי כבר הקדמנו תחילה דיש לנו לומר דגם חלק כהנים דידי' דמחיים ל"א ממון גבוה כמו במע"ש שניתן בטיבלו ואם קידש בבהמה תהא מקודשת דהו' כמו נתן לו הטבל דמע"ש דקנה ונהי דבארנו דדמי לחליפין והו' בע"מ להחזיר [או כמש"כ לעיל לענין מתנות ל"א כן יען דכאן אין ברירה וכאשר יבואר להלן בסוג'] לזה עכ"פ נאמר דקנתה אגב חלק שלו דנהי דלגבי דשלב"ל לא קנה לחד דיעה או בקני את וחמור היינו יען דדבר שלב"ל או חמור לאו בר קנין אבל כאן גם בחלק כהנים כמו שהוא עתה אין חלק גבוה ממש א"כ נהי דבקידשה בזה לחוד אין מקודשת משום סופו דל"ה ממון דידי' אבל עכ"פ ע"י דבר אחר יש לנו לומר דמהני:
וצריך לומר כיון דכאן ל"ש אין ברירה הו' כהוברר מחיים חלק כהנים והו' כמו מקנה דבר שב"ל עם דבר שלב"ל דלא קנה לחד שיטה כלל או דקנה מחצה וכאן כיון שאמר שתתקדש בכל בהמה הו' כנמצא חסר דינר ואין מקודשת ולא משכחת רק בקידש בחלק בעלים וזה גם לאח"ש ולכך לא קיימא האי דייקא נמי:
והנה לפמש"כ הפנ"י לקמן גבי מעשר שני בקידשה בפקדון ונשתייר ש"פ דמקודשת מטעם דרוצית שתתקדש ודוקא בקידשה בכוס של זהב ונמצא של כסף אין מקודשת יען דהתנה או מטעם דהו' מין אחר א"כ יש להקשות כאן עדיין לתוס' דקאי שפיר דייקא נמי והיינו בקידשה בכל בהמה והנה נהי דאין מקודשת בחלק כהנים אבל עכ"פ מקודשת בחלק בעלים וא"ל א"כ הו' כהקנה דבשלב"ל עם דבר שב"ל דלא קנה כלל לחד דיעה ז"א לפמש"כ הנוב"י זהו רק היכא דתלוי דוקא זה בזה דאל"ה חמור ודשלב"ל לאו בר קנין הוא אבל כאן חלק כהנים עצמו ל"ש לומר דקידשה יען דידע דזה לאו בר קניין לחוד ורצה דוקא שיחול בשניהם הקידושין כיון דבאמת בחלק כהנים ג"כ יש לומר דסבור שמחיים יכול לקדשה גם בזה וא"כ אף דאין מקודשת בזה החלק של כהנים בחלק בעלים מקודשת והיינו לריוה"ג אולם זה דחוק דאכתי ל"ש דיקא דעכ"פ בחלק בעלים גם לאח"ש מקודשת ודו"ק והראשון נראה עיקר:
ועוד נראה לישב קושיא הראשונה דאני אומר דבר חדש לפמש"כ הנוב"י היכא דברירא לי' דלא קנה כמו בחמור תלה זה בזה דאי לא קנה חמור גם אחר לא קנה וכן בדשלב"ל משא"כ במידי דנוכל לומר דטעה דסבור דקנה זה בלא זה למה נאמר שתלה זה בזה דאי לא קנה הא לא קנה הא ג"כ כן אני אומר גם להיפוך לאידך דיעה אי קנה הא קנה הא היינו ג"כ היכא דע"כ תלה זה בזה וכיון דאי לא קנה חדא לא קנה כלל לכן אמרינן קנה הכל משא"כ במידי דלא תלה זה בזה דאי לא קנה מחצה קנה עכ"פ מחצה האחרת לכ"ע ל"א דקנה הכל לפי"ז א"ש כאן בחלק כהנים א"כ אי לא קנתה חלק כהנים נוכל לומר שלא הי' דעתו לתלות זה בזה רק סבור שמקודשת ג"כ בחלק כהנים עכ"פ חלק בעלים קנתה ומקודשת בחלק כהנים א"כ אין אומרים שקנתה גם חלק כהנים ודו"ק ואולם כ"ז לפי דעת פנ"י לקמן במע"ש בקידש במע"ש וסבירה שחולין אף שאין שוה כ"כ מקודשת דאין קפידה רק בשני מינים ומדמי לפיקדון שנאבד ושייר שוה פרוטה שמקודשת אבל לדעת רשב"א דאין מקודשת א"כ אם לא קנתה חלק כהנים אין מקודשת בחלק בעלים לבד כיון שקידשה בכל בהמה שוב י"ל דקנה הכל וקשיא במקומה עומדת וצריך לומר רק כמש"כ דכאן הוברר הדבר יותר במת"כ מבטבל [ולהלן יתבאר דבר זה ע"ד פילפול]:
בגמ' וכי אשה בעזרה מנין עיין פנ"י שכתב דבוודאי ידע דמשכחת בעזרה כמו שכ' תוס' אבל דבר שאין שכיח ל"ה לדחוק עצמו ולישאל:
ולי נראה עד"ז דבודאי גם סומכוס ל"ה שאל דבר שאין שכיח רק דבאמת לדידי' משכחת בעיא זו עצמו בקידש מחיים בקד"ק ובעומדת בחוץ ג"כ ורק הוא שאל לאח"ש דאז ידע גם לענין קודם שחיטה דהנה כיון דר"מ סובר יש ברירה א"כ אם לאח"ש אין מקודשת בחלק כהנים [ולפירש"י אפי' בחלק בעלים] א"כ גם מחיים אין מקודשת דהוברר הדבר שזה חלק הכהנים אך ר"י כעס דלשיטתו דאין ברירה א"כ לא מוכח דמחיים ג"כ אין מקודשת ולכן כעס עליו דבעזרה לא שכיח ואי כונתו לענין מחיים איך שאל מקידש בחלקו שזה רק לאח"ש ואין לומר דידע מזה לענין קידשה מחיים דלר"י לשיטתו אין הוכחה מזה לענין מחיים רק שאל כן סומכוס יען דלר"מ יש ברירה ולכן כעס עליו ואמר קפחני בהלכות בא:
והנה לפמש"כ לעיל לפי שיטת תוס' לכן בקידש בחלק כהנים אין מקודשת יען דדמי לע"מ להחזיר יש לפרש הך דר"י כעס עד"ז דהנה בב"מ דף מ"ז סובר ר"י שם דגואל נתן לבועז וא"כ קנין סודר הוא בכליו של מקנה ולדידי' מתנה ע"מ להחזיר מהני בקידושין דל"ה דומיא דחליפין כמובן וכמו שכתבו אחרונים משא"כ ר"מ דהוא ת"ק דר"י לשיטתו דבועז נתן לגואל דהוא בכליו של קונה א"כ מעמ"ל ל"מ דהוה דומיא דחליפין א"כ אין מקודשת:
ולפי"ז סומכוס שאל מלאח"ש אבל נפ"מ דגם מחיים לא קידש כיון דלאח"ש ממון גבוה גם מחיים אין מקודשת ושכיח שפיר בקידשה בחוץ אבל ר"י לדידי' משכחת בקידשה מחיים אף דהוה כע"מ להחזיר מקודשת לכן כעס מה שאל אח"ש דאין שכיח ולהוכיח לענין מחיים לשיטתן ליכא הוכחה ולכן כעס דידע דרצה לקפחו בהלכותי' ועיין במקנה מה שכתב לפי דרכו דתלוי זה בדבר שלב"ל ור"י כעס יען דסובר א"א מקנה דבר שלב"ל ומה שכתבתי נראה נכון ג"כ:
אך לכאורה התינח בקדק"ל בקדק"ד ל"ש לכאורה זה דקידשה מחיים דמחיים לאו ממון בעלים הוה ואי בחלק שיהא לו אחר שחיטה כבר הרגיש במקנה דא"כ א"א מקנה דבר שלב"ל ולכן אומר דמשכחת בקדק"ד ג"כ כגון בכהן שיש לו להקריב קרבן חטאת שלו דילפינן במנחות דכהן מכפר על עצמו ועבודתו ועורו שלו כדאיתא בב"ק דף ק"י וא"כ לפי"ז שפיר יכול לקדש אשה בחלק הבשר שיהא לו לאחר שחיטה וא"ל עכ"פ עתה הבהמה קדק"ד לאו דידי' י"ל למ"ד גורם לממון כממון הוה דידי' כמו דסובר ר"מ בב"ק דף ע"ב כר"ש ואפי' כשהוא בעין ומעתה בקידש אשה בקדשי קדשים דהוה דידי' עתה וגם לאח"ש מקודשת שפיר וכ"ז אי למ"ד לאח"ש הוה מקודשת דדריש לך א"כ גם מחיים אבל למ"ד לאחר שחיטה אין מקודשת משום אש לאכילה ולא לקדש אשה א"כ גם מחיים אין מקודשת דאף דמחיים הוה דידי' כיון דעכ"פ אף כהן בחטאת שלו משולחן גבוה זכה וא"כ לאח"ש דאין מקודשת ה"ה מחיים אין מקודשת אך כ"ז אי מתנה ע"מ להחזיר ל"מ ה"ה כאן הוה ע"מ להחזיר ואין מקודשת אבל לר"י דע"מ להחזיר מהני א"כ אף אי לאחר שחיטה אין מקודשת מחיים מקודשת שפיר אם קרבן חטאת שלו הוה ושפיר שאל סומכוס דנפ"מ לענין מחיים ור"י כעס דלדידי' אין להוכיח מאח"ש למחיים ודו"ק:

כל

שיגיע לו חלקו אפי' כזית פת וכו'. הנה מדנקט רבינו אפי' כזית פת משמע בהדיא דלא סגיא בפחות מכזית דלא"כ הול"ל רבותא טפי אפי' בפחות מכזית וראיתי בשו"ת מרי"א סי' קי"ז שדחה זה דהא כתב רבינו אח"ז אבל הסולת אם יחלקוהו ביניהן נמצא מגיע מלא כפו סלתא פחות שא"ר לא ללוש אותו הרי דאין שיעור לדברי והכל לפי רוב אנשי הב"א ומאי דנקט כזית בתחילה לדוגמא בעלמא נקט ותדע דעוף שכתב בה' ט"ז דודאי רק מגיע רק פחות מכשיעור לכל אחד אלא ודאי דאין צריך כזית דהמצוה שיהא כל הקרבן נאכל ע"י הכהנים ובזה מקיימין המצות עשה וקשה לי מהא דאיתא בשבת דף צ"ד דפליגי בתלוש שער אחד דר"ש ס"ל דלא עביד מידי דלא אהני לטהר ור"נ ס"ל דאהני יען דאי תלוש עור אחד איכא רוב שערות מעתה הא תינח לר"נ שפיר יש לומר כמו בח"ש דאסור מה"ת משום דאי יאכל עוד ח"ש חזי לאיצטרופי וה"נ במ"ע דעכ"פ מצוה קא עביד וכן בקדשים שפיר יש לומר דמקיימין המצוה כל אחד דהא אי יאכל השני ג"כ הרי נאכל כולו ובין כולו יש כזית אבל לר"ש קשה דלא דמי לאכילת איסור דאסור מה"ת משום דאי יאכל עוד ח"ש הרי נהנה הוא גופי' מכזית וכן במצוה יש לומר הא"ט דאי יאכל עוד ח"ש הרי אכל כזית אבל בקדשים דאחרים אוכלין השאר דלו אין מגיע רק ח"ש לא שייך לומר דאיהו עביד מצוה בח"ש ע"י שאחר יאכל ח"ש השני כיון דבשעה שהוא אוכל הא לא אהני מידי בח"ש רק כשיאכל גם אחרים א"כ ממילא אפי' אכלו כולם לא מקיימין העשה ולכן נראה דהנכון כמוש"כ חס"ו בתשובה אחרת דצריך שיאכל עכ"פ אחד מהם כזית שלם והשאר צריך שיהא נאכל בין כולם ומה שהקשה במרי"א מחטאת עוף הנה באמת יש לומר דהי' מושכין ידיהן כדי שיגיע לכל אחד כזית כמו שעשו הצנועין בלחה"פ.
אמנם הך דיומא דאמרו דבימי שמעון הצדיק כהן מגיע כזית אוכל ושבע אוכל ומותיר כשמת שמעון הצדיק נשתלחה המארה בלחם הפנים כהן מגיע כפול הוא תמוה מאי פסקה יען דנשתלחה מארה אין מגיע לכהן כפול דזהו לפי ריבוי הכהנים ונראה דהענין כך בימי שמעון הי' ברכה ע"כ אם הי' מגיע כזית הי' מתברך אוכל ושבע [אבל פחות מכזית לא חלה הברכה עיי' כהא"ג ב"ב ט"ו כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וכתב מרש"א בח"א דפחות מפרוטה לא חלה הברכה] ולכן לא חלקו לכולם כדי שיגיע למקצת מהן כזית ויהא חלה הברכה שיהא שבע ממנו ולא חלקו לחלקים קטנים מכזית אבל משמת שמעון דאין הברכה חלה אף על כזית דלא הו' שבע ממנו לכן לא דקדקו וחלקו אף בפחות מכזית שלא הי' מגיע לכל אחד רק כפול כי גם בכזית לא הי' מתברך ושבע ממנו רק עאפי"כ הצנועין מושכין ידיהן ולא נטלו כפול ויותר יש לומר דלכן בימי שמעון הי' מגיע כזית דבמשנה פ"ק דיומא וכן איתא בתוספתא דכה"ג נוטל ד' או ה' חלות א"כ יש לומר שמעון הצדיק לא הי' נוטל רק כשאר כהנים ע"כ הי' מגיע לכל אחד כזית ומתברך דעל כזית חלה הברכה ואוכל ושבע כשמת שמעון והי' הכה"ג נוטל ו' חלות ממילא לא הי' מגיע לכל אחד רק כפול ואין מתברך ולא הי' שבע ע"כ הצנועין מושכין ידיהן כדי שיגיע להנשארין כזית.
ובהך דצנועין מושכין ידיהן קשה לי מהא דאיתא במדרש הביאו בפירש"י בסוכה דף מ"ו דאף הצנועין הי' חוטפין אתרוגיהן מיד התינוקות ואוכלין אותן בשלמא לפירוש קמא בתוס' דעושין כן משום שמחה ניחא אבל לפירוש שני בתוס' קשה.
בענין בתר בטל או מבטל נראה דזה תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה במשנה פ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין אמרו ב"ה לב"ש הואיל טהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה אמרו להם ב"ש לא אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים את הטמאה והנה סברת ב"ש יתכן אי אזלינן בתר המבטל אבל אי אזלינן בתר בטל הא לא תליא במה שהמבטל קיל ומותרים לזרים וסברת ב"ה דבטל יתכן שפיר למ"ד בתר בטל ושפיר קאמרי ב"ה הואיל וטהורה אסורים לזרים וטמאה אסורים לזרים מה טהורה עולה אף טמאה עולה וא"כ קשיא למ"ד בתר מבטל אטו כב"ש אתיא.
שוב ראיתי בפ"ח סי' צ"ח כתב דההוא רק לענין טומאה פליגי אבל באמת בתוס' בשמעתין ד"ה ר"י יראה שהקשו מאיסורין על ההוא דר"ח הרי דאין סברא לחלק בין טומאה לאיסורין וכ"כ תוס' בזבחים דף ע"ג וכ"כ בשו"ת משאת בנימין סי' ל"א דהקשה מאי פריך הגמרא חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא הו"ל מב"מ הא החלב הנבילה א"א שתעשה שחיטה דהא מסרח אי אפשר שתעשה כשחיטה דהא משקין לכי מסרחא לאו שם משקין עלה כמוש"כ תוס' במנחות דף כ"ב וא"כ לר"ח דאזיל בתר בטל הו"ל מבשא"מ ודילמא סובר רב כוותי' אך לקושיא זו יש לומר דבב"ח דהוא מהנקברין א"כ א"א לחתיכות בב"ח שתהי' כמו ההיתר א"כ איך אמר רב חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרות כל החתיכות דהא אי אפשר לחתיכה שתהי' כמוה דהוא מהנקברין ע"כ כרב חסדא ס"ל דאזיל בתר מבטל ושפיר פריך חלב אמאי אסור.
והנה בשו"ת שו"מ מד"ת ח"ג סי' י' ראיתי שהקשה דבע"ז ס"ח נסתפקו אליבא דרב אי ס"ל נוטלפ"ג אסור והא אי לפגם אסור ע"כ דקרא איירא בסרוחה מעיקרא א"כ יקשה רב דס"ל מב"מ ל"ב בהא אי אפשר לבטל שתהי' כמבטל משום לכשתסרח תהא מותר דהא רק בסרוחה מעיקרא מותר ואף דבנסרח שא"ר לכלב מותר הא זה לא הו' בכלל מאכל וע"כ דלרב בתר מבטל אזלינן וקשיא לרב"ח וכן הקשה דרב ס"ל בחולין מב"מ ל"ב והא חמץ מן הנקברין אסור א"א לבטל להיות כמבטל והנה הביא שם קו' בשם שו"ת בשמים ראש לר"ח דסבור דאזיל בתר מבטל והא אפשר לשחיטה שתעשה נבילה למ"ד חנע"נ והעלה כנ"ל דזה אינו נבילה בעצם וזה לא מקרא מב"מ.
בספר כ"ח נסתפק דקדשים ובתרומה טמאה או בפיגול ונותר שנתבטל בקדשים טהורים אי מ"ע באכילתן והביא מהריט"א ורדב"ז דמצוה איכא באכילתן כמו בשאר קדשים דלא פקע שם קדשים א"י שנפסלו והביא ירושלמי פ"ג דפסחים דחמץ בטלה במצה ולי נראה דלא דמי דשאני קדשים דנדחים דיש דיחוי אצל קדשים ואין ראוי' עוד למצוה וכן בתרומה טמאה עכ"פ הא פסולים משום היסח הדעת כדמוכח מפסחים דף ל"ג דאפי' זריעה דמפקיע הטומאה עכ"פ פסול משום היסח הדעת ובצל"ח העלה דבקדשים עכ"פ פסולים משום דכבר נדחו רק דיש בזה חקירה אחת לפי הירושלמי הנ"ל אף דנאמר דפקע גם הקדשים ע"י הביטול נאמר דחלה עליו קדושה מכח הרוב כמו דחמץ ע"י ביטול נעשה מצה כן חלה קדושה מחדש עליו ול"ש בזה דיחוי דקדושה חדשה באה עליו אלא דיש לתמוה על הירושלמי מר"ן חולין גבי נ"ט בר נ"ט כתב דשם חדש לא מקבל ע"י ביטול ועוד כתב הר"ן בע"ז דהיתר אין דרכו להתבטל וכיון דפקע האיסור הוא היתר ואיך יתבטל שוב שיקבל שם מצה.
והנה אי נאמר דלא פקע שם קדושה ניחא לי קוש' עצומה שהקשה בטו"א אהא דיקדש להיות כמוה ופריך הגמ' ליתי עשה ולידחי ל"ת והקשה הא בפסולים ליכא מ"ע בתערובות ההיתר וכהא"ג אין עשה דול"ת דבעינן שיהא העשה והל"ת בחדא מילתא להנ"ל ניחא דאי לאו יקדש אלא הוי אמרינן דבטל בשאר קדשים כשרים שוב איכא מ"ע בהבלוע דהא נשאר קודש א"כ איכא מ"ע בהבלוע גופי' א"כ שפיר פריך דנימא עדול"ת וניחא נמי קו' המפרשים דבפסחים מסיק דיקדש דהמצל"א א"כ מנ"ל יקדש דאין עשה שבמקדש דוחה ל"ת הא צריך להמצל"א להנ"ל א"ש דתרווייהו נשמע דהא פשיטא אף אי היתר מצל"א ונאסר ע"י האיסור אבל בזה לא שייך לומר כיון שנאסר פקע שם קדשים לגמרי מיני' א"כ מ"ע איכא עכ"פ בהאי היתר א"כ נימא עדול"ת ואיכא בהאי היתר מ"ע ודוחה האיסור שנעשה וקיבל שם איסור ע"י הקדשים פסולים רק דלהטו"א אכתי כהא"ג לא שייך עדול"ת יען דהו' בתרי עניינים אבל אי גם בהפסולים איכא מ"ע שוב אמרינן כיון דבהיתר איכא מ"ע ודוחה ל"ת גם בהאיסור הנבלע איכא מ"ע דלא פקע שם קדשים מיני' ושייך עשה דחל"ת.
הנה במשל"מ פי"ט מאבות הטומאה הל"א בד"ה ומ"ש כתב וז"ל עוד נ"ל שאף שיהי' הדין דטומאה שנתערבה בטהרות שישרפו כולם אין ללמוד ממנו לדין השבילים והככרים דאיכא למימר ש"ה דהככר הטמא הי' ניכר מתחלתו וחל עליו חיוב שריפה ומשו"ה אפי' שנתערב אח"כ בטהרות לא פקע מיניה חובתו וישרפו כולן וכו' נשמע דס"ל דאין מ"ע בטילה. ועיי' ירושלמי פ"ה דתרומות דאיסור זרות בטילה והטומאה ל"ב והיינו ג"כ משום דמצות אין בטלה וכן מוכח מהא דסנהדרין דף פ' שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים כשרים סוקלין אותן ר"י אומר כונסין אותו לכיפה ופירש"י סוקלין אותו דהא עכ"ח איה"נ נינהו ואין הפסד לבעלים בסקילה הלכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה דמחויב בה אמנם דאף דמה"ת בטל ברוב מ"מ מ"ע אינה בטילה וצריך לקיים המצוה עם כל התערובות.

טז

וכן

אין חולקין עוף כנגד עוף וכו' אין חולקין חזה ושוק כנגד חזה ושוק וכו'. הנה בגמ' איתא יכול לא יחלוקו בקק"ל ופירש"י שלמים כנגד תודה אמנם מדברי רבינו מבואר דס"ל דאין חולקין שלמים כנגד שלמים חזה ושוק כנגד חזה ושוק ואמנם ה"ה בבעלים אין חולקין כנגד זה כנגד זה דהא קק"ל לאו ממונן הוא כדתנן בקידושין דבעלים ג"כ אין מקדשין בחלקן וע"כ ילפינן מהא דאין חולקין קק"ל ג"כ דמקרא דילפינן התם זה יהי' לך מן האש כאש לאכילה בכהנים הוא דכתיב אבל בעלים מנ"ל דלאו ממונו הוא וע"כ מהאי קרא דואם על תודה אלא דלכאורה לא שייך חלוקה בבעלים בבשר דאם יש לו שלמים ולחבירו שלמים ואתי למימר דאסור ליתן שלו לחבירו וחבירו יתן לו את שלו בזה בלא"ה אסור דהא מצוה לבעלים לאכול קרבן ואפשר דאתי למימר דאסור ליתן חלק משלו לחבירו ע"מ שחבירו יתן לו משלו אבל אין זה דומיא דכל חלוקת דברייתא דנותן חלקו בקרבן זה ונוטל חלק חבירו בקרבן אחר אמנם כן מוכח מירושלמי פ"א דמעשר שני דבחלק בעלים נמי פליגי ור"י יליף כל הקדשים מבכור דמקדשין בו אשה ור' יוסי יליף ממעשר בהמה דאין מקדשין בו וכן העלה בס' קרן אורה:

יט

כל

הראוי לאכילת קדשים חולק וכו'. והוק' בלח"מ למה לא כתב נמי חוץ מן הקטן שאוכל ואינו חולק וא"ע ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות איך קטן אוכל בקדשים הא אכילת קדשים מ"ע וקטן לאו בר חיובא דמצות הוא ועוד הא קיימ"ל קטן אין לו מחשבה והו' מתעסק ולא מתקיים המצוה כלל אך להא י"ל הא קיימ"ל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה כדאיתא בר"ה דף כ"ח א"כ הא נהנה שפיר מתקיים המ"ע ע"י קטן ג"כ אבל ראשונה קשיא הא לאו בר חיובא הוא אולם לפי מש"כ בה' ביאת מקדש א"ש דהא חזינן דצריך קרא למעט קטן מעבודה נשמע דמשום דהוא לאו בר חיובא לא הי' ממעטינן יעו"ש טעמא דמילתא א"כ ניחא הכא דאדרבא רחמנא רביא שפיר מתקיים המצוה גם ע"י קטן:

והאונן

ביום הקבורה אין חולקין לערב. והנה דעת רשב"א בתשובה סי' קצ"ה דאין אבילות מה"ת אלא ביום המיתה ויום הקבורה בהדדי והביא ראי' מפ"ק דכתובות דף ג' מי שטבחו טבוח ויינו מזוג דבועל בעילת מצוה ופורש אלמא דלא חל עלי' אבילות דאורייתא ואם איתא דיום מיתה לבד בלא קבורה דאורייתא לא הו' נוהג לכשיקבר שבעת ימי חופה שאין ז' ימי חופה דאורייתא אלא שאפי' לדברי הגאונים יום מיתה וקבורה דוקא אמרו ובלח"מ פ"א מאבילות הקשה כיון דרבינו והגאונים משווים אנינות דאכילות קדשים לאבילות ואמרו דהכל אחד וכשהוא אונן לאכילת קדשים הוא אבל א"כ כיון דאיכא אנינות לאכילת מעשר מן התורה אפי' ביום מיתה לבד א"כ ליהוי אסור בתשהמ"ט והדרה קו' לדוכתין במאי דקאמר דבועל בעילת מצוה עכ"ל הלח"מ ובס' ע"א תי' דהנה קיימ"ל דאנינות יום ראשון הוי דאורייתא ומשם ואילך הוי דרבנן ולא עוד אלא אפי' לילו של יום ראשון אינו תופס מן התורה משום שנאמר ואכלתי חטאת היום אבל לילה שרי ע"כ דחל אנינות אף שלא נקבר המת כדמוכח מגמ' ערוכה זבחים דף ק' ולפי זה מוכח דלגבי אנינות דקדשים חל ביום המיתה אף שלא נקבר המת רק לגבי אבילות כ' רבינו דלא חל אבילות אפי' ביום המיתה עד שיהא יום קבורה ויום מיתה בהדי הדדי משום דטעמא דאנינות שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וביום מיתה הוא עצב ע"כ אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים משא"כ לגבי אבילות דלא מחייבין להתאבל עד שיסתום הגולל ולא ילפינן מאנינות דקדשים שיהי' יום ראשון דאורייתא אלא כשיש לו אבילות אבל אם לא נסתם הגולל שעדיין לא חל עליו אבילות לא ילפינן מאנינות בקדשים דל"ש טעמא דאנינות גבי אבילות:

כ

כל

שאינו וכו' חוץ מכה"ג ואינו אוכל. והשיג הראב"ד הרי קרבן ציבור שקרב ואין נאכל והנה ליישב קו' הראב"ד י"ל בפשוט דכיון דגם לאחרים אין נאכל ל"ח וכ"כ בלח"מ אך עדיין לדעתי קו' הראב"ד במקומה דהנה לקמן כתב רבינו כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות ומעתה בקרבן הבא בטומאה דנראה לי פשוט דהעור אין נשרף כיון שנזרק הדם כדינו דטומאה דחוי' ומקריבין האימורים א"כ העור הותר ולפי"ז יש לומר דס"ל לראב"ד כיון דאין חולקין בבשר בשאר קרבנות כאן אין נוטלין חלק בעורות א"כ שייך לחשוב גם ק"צ אבל רבינו יסבור דנוטלין חלק בעורות כיון שנעשה כדינו ול"ש לחשוב ק"צ והנה בגמרא איתא דבעי טמא בק"צ אי חולק ונדחק רש"י דאיירא בהקריבהו טהורין ולכאו' מצי לאוקים לענין עור אין חולק וצריך לומר דפשיטא לי' דחולק:
והנה בטה"ק הקשה להלן דף ק"ב דמסיק מילתא דאתיא בקו"ח כתב לה קרא למה לא נדרוש דגלי קרא כה"ג אונן כיון דמקריב נהי דאין נוטל חלק בבשר נוטל חלק בעור ולכן כתב אשר יקריב להורות דנוטל חלק בעור והנה לפמש"כ יותר להקשות דצריך קרא לגלות דנעשה בטומאה בק"צ דנוטלין העור עכ"פ צריך לומר זהו פשיטא אלא דיקשה אכתי דילמא גלי קרא דיטול חלק בעור שקרבו טהורין כיון דראוי' להקרבה בק"צ:
ואמנם לדעתי דלק"מ דהרי רבי קאמר סברא להיכן בשר הולך גם עור ונהי דלת"ק לית לי' היינו אי לאו קרא אבל לאחר דגלי קרא עור לכהנים גלי קרא להיכן בשר הולך עור הולך א"כ ל"ש לומר כיון דאין חולק בבשר יחלוק בעור:
אך הא קשיא לי טובא בעולה דליכא בשר רק עור א"כ שפיר קשה דילמא גלי קרא באונן כה"ג שהקריב עולה וכן תמיד שקרבהו טמאים כיון דבלא"ה ליכא בשר א"כ כיון דרשאין להקריב יחלוקו בעור ומהיכי תיתי לומר יען דבקרבן שיש אכילת בשר דאין חולקין לא בבשר ולא בעור ה"ה בעולה כן נאמר שעכ"פ יטול חלק בעור העולה וצע"ג:

חוץ

מבע"מ שמפורש בתורה. הקשה בלח"מ דלמה לא קאמר גם חוץ מקטן ולא קשה מידי דהרי בדף צ"ט דפריך בגמרא והרי קטן ומשני חולק קאמר והקשה ממום ומשני גלי קרא ותוס' הוק' אמאי לא משני כן בקטן עיי"ש מה שתי' ולפי"ז א"ש דלא כתב גם רבינו קטן משום דבש"ס לא נתן טעם זה משום דגלי קרא רק בבע"מ לא בקטן והבן:
ועוד יש ליישב קו' לח"מ דלעיל למה לא כתב רבינו חוץ מקטן דאוכל ואין עובד דהרי בש"ס דף ק"ג פריך והרי קטן דאוכל ואין עובד ומשני הא דלא קתני דלא לדיוק קאתי רק לגופ' וא"כ ע"כ ל"ח גם רבינו ונהי דבגמרא קאמר גם אהא דפריך הרי טמא דראוי' לעבודה ואין אוכל דלא קתני הנה באמת לא כתב רבינו חוץ מטמא וכבר השיגו הראב"ד ולפמש"כ יש לומר דהיינו מהא"ט דגמרא קאמר דלא קתני אף שהדין אמת ולכן כתב רבינו רק חוץ מאונן דקתני בפירוש בברייתא וכבר הוק' בתוס' אמאי לא פריך מאונן שמפורש כבר תי' בצ"ק דלא איירא מכה"ג וא"כ עכ"פ א"ש דרבינו לא כתב אכל הני חוץ ודו"ק:
ובענין חשו"ק אם חולקין באכילת קדשים דלא גרע משאר בע"מ עיי' מש"כ בחלק ראשון ה' ביאת המקדש:
וראיתי כעת בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז שכתב וז"ל וכפי הנודע החרש אין לו גרעון אלא חוש השמע ומפני שאינו שומע אינו לומד מבני אדם ומצינו חרשים פקחים עד מאוד וקשה הדבר מאוד אטו משום דעתא קלושתא לא נקרא אדם ונראה דכל שחסר אחד מן החושים החשובים רוחניים כמו הסומא החשיבהו ללא אדם כמו שאמר איוב למה נחשבנו כבהמה וכו' ולפיכך איכא למ"ד דסומא פטור מן המצות את"ד והם קילורין לעינים עיי"ש שהביא עובדא חרש אחד שהי' חייט גדול עיי"ש:
הראוי' לעבודה חולק שא"ר לעבודה אינו חולק. הנה המג"א סי' רפ"ב העלה דמדכתיב את לחם אלקיך הוא מקריב נתמעט קטן דא"ר לעבודה דלא כמוש"כ המרי"ט ורדב"ז דנקרא ראוי' דעולה ראשון וכמו שביאר בכס"ו סי' ט"ו הנה לכאו' הדבר מפורש בגמרא דזבחים הנ"ל דקטן דא"ר לחיטוי ואוכלו מוכח דס"ל דקטן א"ר לעבודה מיקרי ועיי' מש"כ בה' כלי המקדש פ"ג.

כב

נטמא

אחר זריקה וכו' אם תפש אין מוציאין מידו. והנה כן פסק רבינו בפ"ב מה' בכורות וכבר הקשה הרשב"א בתשובה שזהו נגד משמעות הש"ס דמייתא ת"כ מוציאין מהא דהספיקות נכנסות לדור להתעשר והנה הרשב"א תי' בסי' ש"א דשאני בכור דליכא דררא דממונא לא לבעלים לא לכהן אבל בפ"ח שפיר ת"כ מוציאין משום דהפ"ח לא יזכה בו הכהן דלעריפה קיימא [דלא כהריט"א שכ' דלרשב"א פ"ח עצמו אין מוציאין וכ' דרדב"ז סובר דפ"ח עצמו ג"כ מוציאין כיון דיכול לפדות בשה ובאמת מבואר ברשב"א דפ"ח ל"ש כלל תפיסה דצריך עריפה] והשה של פדיון הרי הי' מעיקרא של בעלים ויש להם חזקת מרא קמא לכן ל"מ תפיסה והנה דברי הרשב"א תמוהים כמו שתמה הש"ך בת"כ דאכתי קשה על רבינו נהי דמסברא יש לחלק עכ"פ הכי יש כח לרבינו לחלוק על הש"ס מסברא כיון דבגמרא קאמר ת"כ מוציאין ולא מחלק בין בכור לפ"ח:
ונראה ליישב דהנה רבינו בפי"ב מבכורות כתב דגר שנתגייר וספק אי קודם שנתגייר צריך לערוף מספק או לפדות והשה לעצמו והנה לכאו' קשה על רבינו מבכורות דף ו' דפריך אי השה לעצמו למה פודה ותי' לאפקועי איסורא והוק' תוס' תיפוק לי' דלא צריך לערוף ותי' דמספק א"צ לערוף כמו דא"צ מספק ליתן לכהן וא"כ קשה על רבינו דכתב דצריך לערוף מספק ויש ליישב דרבינו שם פליג עם הראב"ד דאם לא פדה מצוה לערוף והראב"ד חולק דרק קנס הוא לו אם מפסיד ממון כהן יפסיד ממנו וכדאיתא בגמרא דבכורות דף י' והריט"א תי' בספ"ק דבכורות דהוא פלוגתא במכילתא ורבינו פסק כאידך מ"ד דמצוה לערוף כיון דסתם משנה בבכורות דקתני מצוה לערוף משמע דהוא מצוה לא קנס בלבד ומעתה ניחא דגמרא דקאמר לאפקועי איסורא משום דסובר רק קנס ובספק לא קנסו כיון דמספק אין צריך ליתן לכהן א"כ ליכא קנס דבלא"ה אין נותנין לכהן וזה ברור בכוונת התוס' לא כמו שנדחק בהריט"א דכוונתם דלכן אי"צ לערוף כיון דזה כהוצאות ממון שאין מוציאין מספק ובזה ניחא קו' ריט"א דעכ"פ יקשה מ"פ למה פודה כיון דהוא לעצמו הא מספק חיוב לפדות אף שאין צריך ליתן לכהן כיון דלרבנן ספק יצא ידי פדיון קודם שנתן לכהן דמ"ע לפדות לפמש"כ ניחא דגמרא דידן סובר דל"ה מ"ע כלל ודו"ק אבל רבינו סובר דמצוה לערוף א"כ גם מספק צריך לערוף דספק עשה לחומרא:
ומעתה נכונים דברי הרשב"א לרבינו לשיטתו בס' צריך לערוף א"כ בפ"ח עצמו לא יזכה הכהן רק בשה ולזה יש חזקת מרא קמא אבל הש"ס שם קאי בשיטת הש"ס בכורות דבס' אין צריך לערוף ויכול הכהן לזכות בפ"ח עצמו ולזה ליכא חזקת מרא קמא וגם דפ"ח אסור בהנאה א"כ דמי לבכור ושפיר פשט מפ"ח אבל לרבינו לשיטתו דב"ס צריך עריפה אין לפשוט מפ"ח דלא שייך תפיסה דפ"ח עצמו צריך לערוף כמוש"כ רשב"א ובשה כבר יש חזקת מרא קמא לכן ת"כ מוציאין אבל בבכור ת"כ אין מוציאין מידו ודו"ק:
והנה בש"ך תי' דלס"ד פשט מבכור דקסבר נכנסין לדיר היינו ספק בכור בהמה טהורה ושפיר פשט אבל למסקנא דמוקי נכנסין לדיר בפ"ח באמת אין לפשוט די"ל כרשב"א דפ"ח שאני וכבר העיד התומים דזה דוחק שנאמר שיטעו במשנה דנכנסין לדיר אבל מש"כ הנה אמת נכון הדבר:
ונראה סברא אחת הא דנסתפקו בגמ' בהקדישה בלא תקפה מהו נראה דתליא בסברא שכתבנו אי בעינן קנין חפץ או סגי רק בקנין דמיו לפי"ז י"ל דס"ל היכא דיש לאדם קנין החפץ עדיפא מקנינו של אדם בקנין כסף שלו וא"כ כיון דאי תקפו ל"ה מוציאין מידו אף דהספק אי הו' ממונו וקנין כספו ע"כ דעדיפא מה שיש לו קנין חפץ וכיון דאי תקפה הא יש לו קנין חפץ כדמוכח מהא דאמרינן בב"ב ובשבועות בהאי דאמר אין חטפי ודידי חטפי דנאמן ע"כ כיון דעכ"פ תפוס ועומד הוא הרי זה בחזקתו דכל מה שביד אדם הוא שלו אף דהשויו של חפץ מוטל בספק אבל החפץ גופי' אין מוטל בספק דהא תפוס ועומד בו א"כ איכא סברא לומר דלענין קנין החפץ דאי הו' תקפה הו' חפץ בחזקתו שהוא שלו לכן היכא דהקדישה לענין הקדש הו' כאלו זכה ההקדש בהחפץ דלגבי הקדש עיקר דיינינן על קנין החפץ כמו שבארתי בפ"א מאיסורי מזבח בודאי אי הו' אמרינן דעיקר קנין השויו לא מהני כ"ז שלא תקפה ל"ה ממונו ולא חל נמי ההקדש אבל כיון דעיקר הוא קנין החפץ אף דספק אי קנין הכסף הו' שלו שפיר י"ל יען דאי הו' תקפה הו' החפץ בחזקת שלו לכן מהני ההקדש דבהקדש דנין רק אם יש לו קנין חפץ:

לפיכך

אם תפס אין מוציאין מידו. הנה בפנ"י ב"מ דף ה' הקשה הא דבעי שם הקדישה בלא תקפה מהו מאי סברא זו הא דהקדישה והא כתקפה הא א"ב ואל"כ היכא משכחת דא"ב ל"מ הקדישה הא הקדישה והו' כמסירה ול"נ לפמש"כ במק"א דשניהם א"א להקדש יען שיש לגזלן רשות להשתמש בו א"כ כאן דשניהם אדוקין בו א"י שום אחד להשתמש בו שפיר יכול להקדיש אף שא"ב דחזינן כאלו כבר תקפה וזכה בו להקדש ע"ד שכתב הרא"ש נדרים דף ל"ה בככר של הפקר כיון דבידו לזכות בו חל ההקדש.
בהא ניחא לי תוס' חולין ק"מ נסתפקו אם עבר והקדיש בהמות עיהנ"ד אי כשר ותמהו והא בסנהדרין דף קי"ב איתא דשחיטה אין מטהר מידי נבילה וכבר עמד ע"ז אמוהגז"ל בספרו על או"ח בהכללים ובחס"ו סי' ק"פ הקשה איך יכול להקדיש כלל הא אה"נ אין שלו דקייל"ן הקדיש אינו מוקדש ונראה ליישב דהנה באמת קדשים אין נאסרין בעיהנ"ד דהוא שלל שמים והנה בנכסי צדיקים בעיהנ"ד אף דנשרף הוא מטעם קנס א"כ כל שהקדישו הו' כתקפה והוציאו מעיהנ"ד והא הקדישה בלא תקפה ג"כ מהני א"כ לד' לשוה"נ דאין יכול להקדיש משום כיון דרשאי לגזול ממנו הו' כאלו עומד בגזילה ברשות הגזלן דלא מהני בזה תקפה דתמיד א"ב ע"כ גם הקדישו ל"מ אבל כאן בנכסי צדיקים אי תקפה אין נידון כבהמת עיהנ"ד.

כג

קרבן

ציבור הבא בטומאה וכו'. וכ' הכ"מ ולי אין צריך לדחוק בכך בפי' דברים אלא דברים כפשטן שיש ק"צ שבא בטומאה והוא ק"פ והכי קאמר אע"פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם א"י להמנות עם הטהורים עכ"ל ובס' ע"א כ' ע"ז דא"כ מאי קמבעיא לי' בזבחים דצ"ט בעי ר"ל או דילמא ראוי' לאכילה חולק שאינו ראוי' לאכילה אינו חולק א"כ כיון דלאורתא כולם ראוים לאכילה ובעודו יום כולם אינם ראוים לאכילה ועוד מאי קפשוט ליה בש"ס מכה"ג אונן דאינו חולק עמהם משום דבזמן הקרבתו א"ר לאכול ואחיו הכהנים יכולים לאכול בזמן הקרבה משא"כ בפסח שכולם אסורים לאכול בזמן הקרבתו את"ד ובהל' כלהמ"ק כתבתי ליישב באופן אחר:

קרבן

ציבור הבא בטומאה וכו'. הנה בשו"ת ש"מ מהדר"ג סי' צ"ד כתב דעד כאן לא אמרינן דק"צ שקרב בטומאה אינו נאכל דוקא שהי' יכול להקריב בטהורים רק שלא הו' במשמר הלזו אז עכ"פ אינו נאכל אבל במקום שבא בטומאה שלא הי' טהורים נאכל בטהרה דמיירא שקרב בטומאה אבל לא הי' בא בטומאה ואז אינו נאכל רק נשרף אבל בפי' כתב הבא בטומאה שבא לכתחלה אז נאכל בטהרה ושוב דחה זה והעלה דרבינו מפרש דמיירא בטמאי מת שחל ז' באותו יום שראויים לאכול לערב וא"כ הו"א דיחלקו הטמאים עם הטהורים לאכול בערב קמל"ן כיון שאינו ראויין מבעוד יום אין חולקין ועיי' בפ"ב מק"פ ושם איירא בק"צ מטומאה דחוי' והו"א כיון דראויין לאכול בערב חולקין קמ"ל דלא וזה שדקדק במשנה דאינו נאכל בטומאה דהא דנאכל בטומאה היינו אף שנטמא הבשר כיון דבערב יהי' נאכלין בטהרה ולא יגעו בבשר כקו' תוס' בפסחים דף פ' קמל"ן דאינו נאכל בטומאה דהיינו כל שנקרב בטומאה.
וכתב שם לפרש הא דפירש"י ביומא דאין קטיגור נעשה סניגור אף דסברא דאין עובד בפנים רק בד' בגדים רק די"ל אם הי' שם טומאה יהא רשאי ללבוש הציץ כדי לרצות אבל כיון דר"ש הוא דקאמר כה"ג יוכיח דדריש טעמא דקרא א"כ אין קטיגור נעשה סניגור לכן אף במקום טומאה אין ללבוש א"כ לדידן שפיר יש לומר דלובש כדי לרצות ומיושב רבינו דפסק ט"ד כידוע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.