אילת השחר/שבת/קנה/ב

אילת השחר שבת קנה ב

דף קנ"ה ע"ב

בגורייאתא זוטרי. הנה בב"ק (דף פ"ג א') מבואר דיש איסור לגדל כלבים, לפי שאשה מפלת מיראתו, ומה שאמרו שחותכין נבילה לפני הכלבים ע"כ מיירי באחד מאופני ההיתר האמורים שם שמותר לגדל כלבים. ונראה דגם למאי דמוקי לה בגורייאתא אין זה עוד היתר, אלא מיירי באופן המותר, כגון שקשור.

אבל מלעיטין. יל"ע דהרי בע"ח הוא מוקצה, ואפי' טלטול מקצת מהמוקצה אסור. ומה שהתירו לדדות עגלים וסייחים (לעיל קכ"ח ב'), שם הוא משום צער בע"ח כמש"כ הר"ן (דף נ"א ב' מדפי הרי"ף) אבל בהאבסה אדרבה עצם האבסה יש בו צער בע"ח, ואיך יתכן להתיר איסור מוקצה לשם כך. ועיין משנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק כ"ח) שכתב שיזהר שלא יטלטלה בשעה שמאביסה, וצ"ע איך אפשר להזהר מלטלטלה במקצת.

דאכלא כורא. צ"ע שהאכיל גמל כ"כ הרבה שהוא שלא כדרך הטבע. ובפסחים (דף נ"ז א') שאמרו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל מהקדשים שלש מאות עגלים וארבעים סאה גוזלות לקינוח סעודה, וצ"ב איך יתכן לאדם לאכול כל כך הרבה. ורש"י שם מפרש שהי' מגדל בביתו כהנים הרבה, ולפי"ז השבח הוא במה שהשתדל שיהי' הרבה כהנים שיאכלו ולא ישאר נותר. וי"ל עוד עפמש"כ מוהר"ח מואלז'ין זצ"ל (רוח חיים פ"ג מ"ג) שהקדשים שאכלו בביהמ"ק היה נבלע באברים כמו המן ושפיר יכול לאכול כ"כ הרבה [ועי' אילה"ש עה"ת פ' צו פ"ו פסוק י"ט].

ומה ששנינו בשקלים (פ"ה מ"א) שהיו כהנים שחלו במעיהם, לפי דברי הגר"ח הנ"ל נצטרך לפרש דהיינו באותם שאכלו שלא לש"ש, אבל מי שאכל לש"ש נבלע באבריו. ויתכן שגם באכילת המן עצמו מי שאכל שלא לש"ש לא היה נבלע באבריו, והיה נצרך לנקביו. והעירו, דא"כ מה התרעמו שהוא לחם קלוקל, ופירשו חז"ל (יומא ע"ה ב') שאינו יוצא מן הגוף, הרי אותם הרשעים שלא אכלו לש"ש לא היה נבלע באבריהם, ואפשר שטענתם היתה על מה שבדרך כלל מציאות המן כך היתה, שנבלע באיברים ואינו יוצא מהגוף.

מישדי קמייהו נמי לא. מבואר דפשיטא לגמ' שאפי' אם ליתן להם בידים יש מקום לאסור, מ"מ אין לאסור ליתן לפניהם, ויל"ע דהרי איכא למ"ד בב"ק (דף מ"ז ב') דלא אמרי' הוה לה שלא תאכל, והנותן סם המות לפני בהמה ואכלתו חייב דודאי תאכל, וחשיב כמעשה שלו, ויתר על כן מצינו להרשב"א בב"ק (דף נ"ו ב') שסובר שהמעמיד בהמה ע"ג קמת חבירו חייב משום אדם המזיק, דחשיב כמעשה דידיה, וא"כ גם כשנותן מאכל לפניה דמי למאכילה בידים, ואם יש סברא לאסור לספות לה מאכל לפיה, ה"ה דיש מקום לאסור להניח לפניה. מיהו לאו לכל מילי מדמינן גדרי מעשה אדם בשבת לגדרי מעשה אדם לענין נזיקין, ועיין חזו"א (סי' ל"ו סק"א וסק"ב).

שאני מיא דשכיחי באגמא. לפ"ז דוקא כאשר יש אגם באותו מקום אינו נותן לפניהם מים, אבל כשאין אגם מותר ליתן לפניהם מים, וכעי"ז כתב החזו"א (סי' נ"ט סק"א).

דאתי למסרך. ופירש"י ויפסידו. צ"ב דהרי אינו מחוייב ליתן לו, ואין מוכרח ההפסד, ובעיקר הול"ל שיסרך אחריו סתם.

דילמא עד כאן כו'. עיין חזו"א (סי' נ"ו סק"ד) שנתקשה מהיכי תיתי שיש תנא שלישי, ומי הוא תנא דמתני', עיי"ש.

ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נותנין כו'. עיין מגיד משנה (פ"ח משבת הט"ז) שכתב שגם אליבא דר"י ב"ר יהודה יש איסור דרבנן בנתינת המים, גזירה שמא יבא לגבל, והנה יש להסתפק בכל איסור דרבנן אם הוא גזירה בעצמותו משום שדומה למלאכה, או משום גזירה שמא יבא לאיסור תורה, וכאן באיסור זה מפרש המ"מ שהוא משום שמא יבא לגבל, ולא פירש שזה עצמו חשיב גיבול דרבנן. ולעיל (דף ל"ט א') פירש"י שאיסור תולדות החמה הוא משום שהרואה סבור שזה תולדות האור, ולא פירש משום שמא יבא לבשל בתולדות האור. [והעירו מלשון הרמב"ם ריש פכ"ד יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינם דומים למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה וכו'. הרי דהביא ב' הטעמים, וכנראה שזה היינו הך שמשום שנראה דומה למלאכה יביא לידי מלאכה].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א