אילת השחר/שבת/קמא/ב
אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל וכו' ואינו חושש. צ"ב למה הוצרך להוסיף ואינו חושש, הרי כבר אמר דשרי. ועיין בפיר"ח לעיל (דף קל"ט ב') שפירש דלית מאן דפליג עלה.
לצחצחו מי איכא מאן דשרי. ופירש"י הא איכא למגזר אטו לעבדו. מבואר דהוה פשיטא ליה שיש כזו גזירה, עד דמתמה על מאן דמתיר.
לא יצא קטן במנעל גדול. ופירש"י משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי. יל"ע אמאי אמר רק שמא אתי לאתויי, הרי כיון שיותר גדול ממדתו אינו דרך מלבוש, והלבישה גופא היא הטלטול ברה"ר, ובשלמא אם הוא גדול במעט יותר ממדתו, שפיר הוי מלבוש, אבל כשהנעל גדולה כמה מדות יותר, לכאו' הא גופא הוי משא. וי"ל דלא הוי משא משום דהוי משא שלא כדרך.
אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ופירש"י דלא חיישינן שיוריד דלא קאי ערום בשוק. לכאו' לפ"ז אם יש לו בגד פנימי יהא אסור ללכת עם מלבוש גדול, אבל אפשר דגם יש בושה לצאת בשוק עם בגד פנימי בלבד, ועיין מאירי.
ולא תצא אשה במנעל מרופט. ופירש"י דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה. יל"ע דאטו עדיף לה ללכת יחף מאשר עם נעל מרופט. ובשיטה להר"ן פירש שיש לה פוזמקאות ויכולה ללכת בהם. ולפ"ז במקום שלא הולכים בפוזמקאות יהא מותר ללכת במנעל מרופט, וצ"ע.
ועכ"פ חזינן דכל זמן שאינה רואה שחברותיה שוחקות אינה מתביישת בכזה מנעל, רק כשחברותיה מחייכות בה אז מסירתו, ועי' בב"ח (סי' ש"ג) דדין זה הוא רק באשה, אבל איש אינו מקפיד אפי' במנעל מרופט.
ואין יוצאין במנעל חדש. ופירש"י אבל יצאה בו כבר הכירה בו דמכוון לה ואינה מקפדת. הא דהוצרך לומר שאינה מקפדת, דפעמים מצוי שגם אחר הלבישה אינו מתאים בדקדוק לרגליה, ומ"מ אינה מקפדת עליו. ולכן דין זה הוא גם בזמנינו, שרגילים למדוד בזמן שקנו, מ"מ פעמים שכשמתחילים ללכת בו רואים שאינו מתאים, וצריך ללכת בו מערב שבת, ומה שהזכירו בברייתא "שעה אחת" הוא לאו דוקא, אלא העיקר שתלך בו מע"ש מעט, וכ"ה בלשון השו"ע (סי' ש"ג סי"ג).
מנעל שע"ג אימוס ר"א מטהר. ופירש"י אלמא לאו כלי הוא. ולא ביאר מדוע אינו כלי, ואין לומר כי אינו לפי מידתו דהא אפילו אם אינו ראוי לאדם אחד כי אינו לפי מדתו ראוי הוא לאדם אחר. ועיין תורי"ד שפירש דמיירי במנעל לח שעדיין לא נתייבש ומש"ה ר"א מטהר, אבל אם כבר נתייבש ודאי הוי כלי. ואמנם מסתימת לשון רש"י לא משמע כן, שכתב בסתמא דלר"א ע"ג האימום אינו כלי. ולהלן נמי פירש בהדיא דכיון שמחוסר הוצאה לא הוי כלי, וכ"כ הרא"ש בכלים (פכ"ו מ"ד), ואינו מובן בסברא מדוע אינו כלי כל זמן שלא הוציאו, ואע"פ שא"א להשתמש בו כל זמן שהאימוס בתוכו, אין זה מונע ממנו שם כלי.
ברפוי. אין להקשות דהמנעל גופיה נעשה בסיס לאימוס ואסור לטלטלו, דאפשר דמיירי ששכחו שם, שחפץ להוציאו מע"ש ושכח, או שהיה סבור להוציאו באמצע שבת, ובכה"ג דעת תוס' לעיל (דף נ"א א') דאינו בסיס, אבל הא קשיא דמצד המציאות איך אפשר להוציא המנעל בלא טלטול האימוס אע"פ שרפוי.