אילת השחר/שבת/ד/א
כדבעא מיניה רבא מר"נ וכו'. צ"ב קצת מ"ט לעיל נסתפק אביי ולא פשיט מדר"נ דאמר להדיא דמותר להחזירה לאותה חצר. ואולי לא שמיע ליה או לא הוי פשיטא ליה כוותיה.
הכא אתעבידא מחשבתו. יל"ע וכי יש איסור אם נעשה מחשבתו שזה לא עבירה.
עוד יל"ע למה לא הוי איסור דהא להעביר מחצר לחצר חבירו אסור בלי עירוב חצירות, וא"כ הא יש איסור שמעביר לחצר חבירו בלי שיש עירוב חצירות.
התירו לו לרדותה וכו' וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. ובתוס' כתבו כמה אופנים שמותר לעשות עבירה זוטא כדי שחבירו לא יעשה איסורא רבה. ויש לעיין אם רק מותר או דיש עליו מצוה למנוע חבירו מאיסורא רבה, והיינו דבמה שצריך להפריש את חבירו מאיסור כלול בזה ג"כ לעשות איסורא זוטא כדי להפריש מאיסורא או דלא כלול בזה אלא לעשות שחבירו לא יעשה עבירה אבל לעשות שהפעולה שחבירו עשה לא יעבור בזה עבירה, זה אינו כלול במצוה דלהפריש מאיסורא [ועי' משנ"ת להוכיח מדברי רש"י בד"ה וכי אומרים].
והנה מצינו שכדי להפריש מאיסור מותר להכות [אפי' שמדאורייתא אסור להכות] וכמבואר ב"ק דף כ"ח דאם העבד רוצה להיות עם שפחה כנענית אחרי שכבר אסור לו מותר להכותו, והכא נמי הא אם לא הי' אסור לרדות פת בשבת ודאי הי' מחויב למנוע החילול שבת וכל הנידון כי רבנן אסרו רדיית הפת, ולמה לא ידחה מצוה זאת את האיסור דרבנן של רדיית הפת.
עוד יש לעיין דלכאורה שייך לקנוס לאדם שלא ירויח או יפסיד ממון וכדומה ענייני עוה"ז, אבל איך נקנוס לבן אדם שיעשה עבירה, האם רצון חכמים או רצון הקב"ה שאנשים יעשו עבירות.
וכן קשה מה שמבואר ב"ק ס"ט דיש תנא שסובר דאין צריך לעשות סימנים שלא יכשלו הגנבים באכילת דברים האסורים דהלעיטהו לרשע וימות, וצ"ע דנהי דא"צ לדאוג על הגנב מ"מ הא בזה יתחלל שם שמים ולמה לא צריך להשתדל ששם שמים לא יתחלל, דהא משמע דעל האכילה יש ליענש דכתיב עליו "וימות" אשר זה מוכיח על חומרת העבירה.
[עוד יש לעיין דהא לעולם צריך לחשוב שהעולם חציו זכאי וחציו חייב, וכל עבירה שאנשים עושים משפיע לרעה על העולם, א"כ האיש שיאכל המאכל האסור יגרום שיתוסף להיות חייב. אמנם לפי מה שרצינו לדייק במקום אחר דלא העבירה גורמת להכריע את המשקל אלא גורמת שיש רוב אנשים רשעים, א"כ כאן הגנב הוא בין כך בין הרשעים וממילא מעשה העבירה לא יוסיף רשעים וצע"ק].
ואלא לאו דאיהדר ואדכר וכו'. הק' בתוס' ישנים דנימא דחיישינן שמא ישכח ויהי' סופו שגגה. וצ"ל דדימה זה לזורק דחייב בחזר ושכח דס"ל דמה דבמעביר וחזר ושכח פטור העיקר משום דנגמר השיעור דהיינו כל המלאכה בידיעה וכאן דלא נגמר המלאכה בידיעה יתחייב אם יחזור וישכח. ולשיטת הרמב"ם בפ"ו משגגות הל' ח' משמע דכשבידו להפסיק אז ידיעות מחלקות בחצי מלאכה, וכן משמע במאירי שם, ולפי"ז גם כאן יש מקום לומר דלא יתחייב דהידיעה שבינתיים מחלקת.
ואפשר דאפי' אם בזורק, ידיעה שבאמצע אינה פוטרתו אם בסוף הי' שוגג, משום דגם הסוף היינו ההנחה הא נקרא שעושה אז, דהא הנחה והעברה הכל הוא דבר שביד האדם לעשות, ולכן אפילו בזורק דבשעה שנעשה ההנחה אין הוא כבר עושה והכל נעשה כשיצאה מידו מ"מ אפשר לומר דהוי אז כמניח בידו ממש, וכיון דאם הי' מניח בידו ממש והי' שוגג הי' גורם לומר דעשה כל המלאכה בשוגג לכן חייב אבל באפיה דעצם האפיה לא שייך כלל שהאדם יעשה וכל מה ששייך לעשות הוא רק להכניס לתנור שהאש יעשה אפיה וכיון שאע"פ שכבר עשה זאת מ"מ אם נודע לו אח"כ אין לו דין שוגג מה יועיל מה שאח"כ שוב יהי' שוגג הא השוגג צריך להיות בזמן שהוא עושה ובשעת האפי' בין כך לא שייך לומר דאז הוא עושה, וע"כ דהכל נקבע בזמן שהכניס בתנור ואם זה התבטל מחמת דבאמצע ידע מה יועיל מה דאח"כ הוא שוגג דבאפי' ובזריעה דהמלאכה שהאדם עושה היא רק הכנסה בתנור ובקרקע והשאר אין שייך שהאדם יעשה, למה זה יועיל ליתן לו דין שוגג דאז מה איכפת לן כונתו. [וע"ע משנ"ת בזה להלן ד"ה הדביק פת בתנור].
שם. הדביק פת בתנור וכו'. בנימוק"י פ' כיצד הרגל הקשה איך מדליקין בע"ש ודולק והולך בשבת למ"ד אשו משום חציו, ולכאורה צ"ב למה לא קשה לו מה דמותר להכניס פת בתנור ע"ש שיאפה בשבת, וזה יקשה גם למ"ד אשו משום ממונו דהא איך חייב אופה הא בשעת אפי' אינו עושה כלום, וע"כ כיון דכעת מניח בתנור חייב על מה שיאפה אח"כ א"כ הרי אז אופה ואיך מותר לעשות זה בע"ש, ולמה לא קשה לו דיהי' אסור לזרוק חץ בע"ש אם יזיק בשבת. וע"כ דמלאכת האפיה כיון דא"א אא"כ יעשה קודם פעולתו שהוא יכול לעשות, דעצם האפיה זה בידי שמים ומה שהוא עושה זה רק להכניס לתנור וזהו המלאכה שלו אע"ג דהאפי' היא אח"כ, אבל הבערה דיצוייר להדליק תיכף אז מלאכתה בזמן שדולק, לכן ק"ל למ"ד אשו משום חיציו וס"ד כיון דאז הו"ל כעושה אז מעשה ויתחייב אפי' מדליק בע"ש על מה שידלק בשבת.
ולפי"ז אפשר דאע"פ דבזורק ונזכר באמצע לא הוי דינו כשוגג להתחייב חטאת אע"ג דכבר יצתה ממנו ואין בידו להחזירו מ"מ זה רק בזורק דעצם ההנחה דזהו גמר המלאכה שייך לעשות בשעת ההנחה לכן דינו כאילו עושה אז ההנחה אבל באפיה דכל המלאכה היא בשעה שמניח בתנור וכיון דזה הי' שוגג מאי איכפת לן מה שאח"כ יודע, לבטל המלאכה מדין שוגג. לכן נראה דזה רק משום דבמציאות שייך לרדות ולבטל המלאכה לכן הוא דשייך לומר דאין הוא שוגג ולא כמו בזריקה דאע"ג דאין יכול לעכב הדבר שלא תנוח מ"מ אם נזכר אין לו דין שוגג, דרק התם דמלאכת ההנחה ע"כ צריך למחשבי' כאילו עושה אז אע"ג דא"א לעכב אבל באפיה לולא דאפשר לרדות הי' נגמר כל המאלכה בשעה שמניח בתנור כיון דכל המלאכה היא ההנחה בתנור אם רק תגמר ותיאפה וכיון שלבסוף נאפה למה לא יהי' דינו כשוגג להתחייב חטאת, וע"כ משום דכיון דיש אפשרות לרדות הוא דנצטרך שיהי' שוגג גם אח"כ בשעת אפי'.
והנה לקמן (דף ק"ב א') מחלקינן בין מעביר לזורק דבמעביר אפי' אם שכח לבסוף כיון דידע באמצע לא מהני מה דשכח לבסוף ויהי' פטור מחטאת משא"כ בזורק. ואפשר לפרש משום שבמעביר הא המשיך ועשה המלאכה בזמן שהי' זוכר ואז נגמרה כל המלאכה, נמצא דהי' כבר הסוף אע"ג דלא הניח עדיין מ"מ כיון דהי' אפשר לנוח דינו כסוף, וכיון דבסוף הי' יודע אין חייב כשוגג, וכן פירש"י שם, ולפי"ז כאן יועיל מה דהי' אח"כ שוגג להתחייב חטאת, וכן משמע דס"ל להתוס' ישנים.
שם. הגרעק"א בשו"ת (סי' קנ"ט) דן לאסור להקנות בע"ש שיחול הקנין בשבת. ולכאורה למה זה חמיר מלהכניס בתנור שיאפה בשבת. ודוחק לומר דגזירה שמא יכתוב שייך על אז בשעה שקונה, ואולי משום דאז הוי כחושב לקנות משא"כ בתנור דכדי שתיעשה המלאכה לא צריך לזה לצרף דעתו דגם בלי שיחשוב או שירצה הפעולה תיעשה, אבל בקנין ע"כ מה דקונה משום דאמרינן דאז ניחא ליה ורוצה לקנות וזהו האיסור במה דע"י רצונו נעשה הקנין. [וע"ע משנ"ת בדברי הרעק"א לקמן דף י"ח א'].
בס' ישועות דוד (סי' נ"ד) הביא דמקשים למה לא פשיט מהא דעירובין (דף ל"ו) גבי לגין טבול יום דאמר היום חול ולמחר קודש ורוצה שיחול בשבת התרומה, ובכ"ז משמע דשרי, והנה איסור להפריש תרו"מ בשבת משמע דהוא משום דהוי מתקן כדמוכח בתוס' גיטין (דף ל"א א') דלכן מדומע מותר מחמת דמהני מחשבה, רק דכתבו התוס' דתחילת תיקון אסור בשבת אע"פ דמהני במחשבה, והרש"ש שם פירש דבמחשבה מותר באמת להפריש, וכן נקט השער המלך ובשטמ"ק ביצה (דף ל"ד ב') דבאמת מותר במחשבה א"כ לא שייך לאסור יותר מאם הי' מפריש בשבת ממש במחשבה.
ועי' רש"י לקמן דף קמ"ב דמבואר דגזרו אטו תיקון שע"י מלאכה, וא"כ כאן דהמלאכה מותר לעשות בע"ש שייעשה בשבת לא שייך למיגזר בהפרשת תרומה, אבל לקנות אולי אסור.
כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן שגגה וסופן שגגה. יל"ע בדין זה דצריך שיהא סופן שגגה אם צריך שיהא בדין שוגג ממש כמו שצריך בתחילתן או סגי במה שאינו יודע אפי' אם אין לזה דין שוגג.
וכאן כשהכניס הפת לתנור אמנם היה שוגג דלא ידע שאסור, אך בסופו הרי לא מיירי דוקא בזוכר כל הזמן שהכניס פת לתנור, וכשאינו זוכר הרי הוא מתעסק, ועל שוגג כזה הרי לא חייבין, וא"כ אין כאן סופן שגגה ולא יצוייר חיוב חטאת כמעט, דאטו מיירי בזוכר כל הזמן שהכניס פת לתנור, וכיון שאינו זוכר הוי מתעסק ופטור מן הקרבן.
והנה רע"א (בסי' ח') חידש דמתעסק מקרי עבירת שוגג גמור אלא דפטרתו תורה מחטאת ורק בשבת לא נחשב מלאכה כלל משום דלאו מלאכת מחשבת היא, ולדבריו יש לכהפ"ח לומר דמקרי שפיר תחילתן וסופן שגגה דאמנם מחשבתו שבסוף אי"ז שוגג מספיק לחייב חטאת, מ"מ לכהפ"ח מקרי שגגה, אך אם לא נימא כדבריו יותר קשה כנ"ל.
וכן אם נימא כמו שחידש המקור חיים והביאו רע"א שם דבשב ואל תעשה אין שייך מתעסק, נמי אתי שפיר דהכא בסוף המלאכה הוי שב ואל תעשה, אך רע"א לא ניחא ליה בסברא זו ע"ש, וא"כ תקשי דלא יצוייר בעושה מלאכה נמשכת כגון אפייה וכדו' שיתחייב חטאת, דלעולם בסופו הוי מתעסק.
אמנם יש לומר דמלאכה שאין ביד האדם לעשותה כמו אפיה דהאדם יכול רק להכניס בתנור אבל עצם האפיה נעשה בידי הקב"ה, אז בשעה שמכניס לתנור נגמר כבר הכל ואין לדון מתעסק בזה, וכל מה שקורה בתנור אח"כ זה נחשב כאילו הוא כלול בנתינתו לאפות [וע"ע מה שהערנו לפי"ד הגרעק"א לקמן ריש דף ע"ב ב'].
אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד'. ופי' בתוס' ב' טעמים או משום דאין רגילות וכו' או משום דדרשינן אל יצא איש ממקומו ואין מקום חשוב פחות מד'. וצריך להבין א"כ כדמשני הא מני ר"ע דס"ל דלא בעינן ד' על ד' הרי לנו דר"ע לא ס"ל הני טעמי וא"כ מנין אנו יודעים שר' עקיבא היא סברת יחידאה אולי הסברא הפשוטה היא כר"ע דלא בעינן ד' על ד' והכל מודים בה.
הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה. וכבר העירו האחרונים דמשמע דס"ל להש"ס דקלוטה חשיב כמי שהונחה באויר דאי חשיב כמונח בארץ הוי ליה הנחה ע"ג מקום ד', וכן הוכיחו מהתוס' שכתבו דלמעלה מי' פטור משום דהוי מקום פטור, ואי הוי כמונח בארץ הוי ליה הנחה ברה"ר.
אמנם יתכן דכיון דזה אינו דין מציאותי, שייך זה רק לגבי דין כמונח דמי, אבל לכל הענין צריך שיהי' ממש, ולא הוי כמונח ע"ג קרקע שזה ד' על ד' וכן ליתר הדינים.
ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. יל"ע אם ר"ע דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא סובר כן מסברא או שהיא הלכה למשה מסיני, דמסברא קשה מאוד שיחדש כזה דבר דמהיכי תיתי דחשיב כמי שהונחה, אך אם נימא דס"ל שהיא הלכה למשה מסיני ג"כ צע"ק דנמצא דפליגי רבנן עליה וסברי דלא היתה הלכה למשה מסיני.
והנה הא גם בגיטין דף ע"ט דנין אם קלוטה כמי שהונחה לגבי גט, ולא משמע שהי' גזה"כ לכל הדברים, משמע דס"ל מסברא וצ"ע.
רש"י ד"ה לכי תיכול. לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זה לזה. צ"ב מה ענין אכילת מלח לזה, וכי אכילת מלח מחכמת. ויש לומר כי המלח נותן טעם באוכל לכן אומר משל שאפילו תדע טעמים של הדברים לא תוכל להשוותם.
רש"י ד"ה מחשבתו. שנתכוון לפנותה מחצר זו וכו'. יל"ע אם גם כשנתכוין להוציאה לרשות הרבים אמרי' דאסור לזורקה לרשות אחרת או דבכה"ג לא מקרי דנתקיימה מחשבתו, דהא רצה להוציאה לרשות הרבים ולא לחצר האחרת. ולשון רש"י יש לפרש בתרי אנפי די"ל דלחצר אחרת נתקיימה מחשבתו, היינו כשרצה להוציאה לחצר אחרת, או דלחצר אחרת נתקיימה מחשבתו לפנותה מחצר זו.
ואם נימא דנתכוין להוציאה לרה"ר צ"ב מ"ט אסור לזורקה לחצר אחרת וכי עי"ז יבוא לזרוק לרה"ר, דהא אין הגזירה שמא יוציא ע"מ להניח ברה"ר, וע"כ החשש הוא דאם נתיר להשליכה לחצר אחרת חיישינן שיוציא ע"מ להניח ברשות אחרת ויזרוק ברה"ר וזה צ"ב למה תהא הוצאה ע"מ לשים אותה בחצר אחרת סיבה לחוש שיזרוק ברה"ר.
רש"י ד"ה וכי אומרים לו לאדם, צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור. הנה לכאורה היה יותר מדוייק לומר דאין אומרים לו שיעשה איסור קל כדי שלא יבוא לידי איסור חמור, וכלשון הגמ' ניחא ליה וכו' ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה, אך רש"י נקט לידי "עונש" חמור משמע דלא מיירי הכא משום האיסור אלא משום העונש. וצ"ל דכיון שהאיסור כבר נעשה, על זה לא הי' הוי אמינא שנאמר לאחר חטא כדי להצילו מחטא שכבר נעשה ולתקן אותו, ולכן נקט רש"י דוקא מידי עונש שזה עומד עדיין לפניו, ומש"כ דחטאת מקרי עונש אע"פ שעיקרה כפרה, מבואר כן בב"ק ט"ו דמקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דמיירי לענין קרבן חטאת ילפינן דאשה חייבת בכל עונשין שבתורה. [ועי' משנ"ת לעיל בגמ' ד"ה התירו לו לרדותה].
ומיושב לפי"ז קושית תוס' דנימא קודם שיבוא לידי איסור חטאת, כיון דלא איירינן הכא כלל להצילו מהאיסור דהאיסור כבר נעשה ע"י מעשהו הקודם וע"ז אין צד שיתירו, ורק כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה דהיינו עונש מיתה בידי אדם ממש, וכן חיוב חטאת דהוי עונש בפועל באנו להצילו, אבל אם אינו חייב חטאת רק הנידון הוא להצילו מחטא שכבר נעשה על זה לא מיירי הכא כלל דיהא מותר לעשות חטא בשביל זה [וכעי"ז כתב בשפת אמת].
תוד"ה ומאי שנא. בזו כנגד זו איירי. ואין תימה שיושיט ידו מעבר לרה"ר שהוא רחב ט"ז אמה, די"ל ע"י מקל ארוך או ברה"ר המתקצר דהוי רה"ר גם במקום הקצר אף שאין בו ט"ז אמה [עי' שו"ע סי' שמ"ה ס"ח].
תוד"ה ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב. תימה דלישני אימא לידי איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבוא לידי סקילה. ולכאורה יש לחלק דבשלמא סקילה וכרת זה שם העבירה ושייך לומר איסור סקילה ואיסור כרת, אבל חטאת אי"ז שם העבירה ולכן אפי' מי שעבר איסור סקילה בשוגג קרינן ליה דעבר איסור סקילה בשוגג, ולכן אם חייב חטאת אמרי' קודם שיבוא לידי חיוב חטאת אך כשאינו חייב חטאת לא מקרי דעבר איסור חטאת אלא איסור סקילה בשוגג.
תוד"ה וכי אומרים. שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא. צ"ב קצת דהכא לא אמרי' דחילול שבת באיסור דאורייתא הוי איסור רבה ויהא מותר לעבור איסור קל כדי שלא יבוא חבירו לאיסור חמור.
ובכלל צ"ע דהא כשמשחרר עבדו עדיין אי"ז ודאי שיקיים פריה ורביה דמי יימר שישא אשה ומי יימר שיוליד מ"מ שרינן ליה לעבור בעשה בשביל זה והכא לא שרינן אע"פ שבזה ודאי ינצל מאיסור דאורייתא החמור.
בא"ד. ואתי שפיר הא דאמרי' וכו' וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה. באילת השחר גיטין (דף מ"א ב' בתוד"ה כופין) כתבנו דהיה מקום לחלק דכהנים כיון שמוטל עליהם ההקרבה הוי כחוטא לזכות בעצמו ע"ש.
בסוה"ד. משום שהיתה מחזרת וכו' ודומים לאנוסים והוי נמי כמצוה דרבים. משמע דהם ב' טעמים חדא דהוו כאנוסים ולא פשעי ועוד דהוי כמצוה דרבים. ומיהו הא דקרינן להו אנוסים אינם אנוסים באמת, ולא עדיפי מכל חוטא שאינו נפטר מעונש משום דיצרו תקפו, ואי"ז סברא אלא לכאן דיהא מותר לעבור בעשה כדי להצילם מחטא.
תוד"ה קודם. וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו. הנה התוס' למדו דמיירי בחיוב סקילה גמור ולכן הקשו דלא ישמע לנו. אמנם יל"ע אם כונתם דלא ישמע לנו משום שזה פיקוח נפש, היינו דודאי אין הספק אם רבנן עשו תקנה מיוחדת לאסור בכה"ג, אלא דבאיסור לרדות לא חילקו, וכיון שכן מותר ע"כ לעבור משום פקו"נ. אך לשון לא ישמע לנו אינו מדוייק לפי"ז דהא לא עשינו תקנה מיוחדת לאסור שיהי' שייך לומר לא ישמע לנו, משמע דהשאלה היא אם כשאסרו איסור העמידו האיסור אפי' אם עי"ז יתחייב מיתה, וע"ז הקשו דלא יעשו כן דודאי לא ישמעו ואין לתקן תקנה שבודאי לא יקיימו.
בא"ד. ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו. פי' וממילא כבר ישמע לנו ויתקיים האיסור דרבנן. ומיהו משמע דכל מה שלא היה שומע לנו הוא רק כשמחוייב סקילה דאינו רוצה למות, אך משום שלא יבוא לאיסור מלאכה לא חיישינן שלא ישמע לנו, דהא הכא מה שאינו יכול לרדות משום איסור רדייה אינו פוטרו מאיסור דהא איתעבידא מלאכה על ידו, רק חיוב מיתה אין עליו הואיל ואינו יכול לרדות מחמת אונס. ויש לעיין למה אם חכמים אסרו לרדות אינו חייב סקילה דהא אם ילך למקום רחוק ושם יתחרט וירצה לרדות אך א"א להגיע משם כדי לרדות לפני שתיאפה, הא בודאי יתחייב מיתה בב"ד אפי' שיאמר שרוצה לרדות, ומה לי אם אנוס כאופן הזה או דאנוס מפני תקנ"ח, ומהא דהעמידו במקום כרת שאני דהתם לא עשה כלום אבל כאן שהכניס בתנור העומד לאפות מה איכפת מה דאח"כ נהי' אנוס. וצ"ל דכאן ע"י שרצו רבנן שגזירתן ואיסורן תתקיים פטרוהו ממיתה ממש, וכמו שבטלו תקיעת שופר בשבת כן ביטלו קיום מצות חיוב מיתה כדי להעמיד תקנתן.
בא"ד. הנה לפי מה שחידשו התוס' דאם אסרוהו לרדות לא יתחייב, לכאורה איך יצוייר מיתה במלאכת אפיה דהא כיון דאפילו אם הי' רוצה לרדות אסור לו, נמצא דכעת הוא אנוס מלרדות וא"כ אף אם גם בלי שהיו אונסין אותו לא הי' מוציא מ"מ יפטר, דהנה יש להסתפק באחד שרוצה להעביר ד' אמות והעביר ב' אמות ברצון ובאמצע הכריחוהו שיעביר ב' אמות האחרונות דנמצא דהי' אנוס אע"ג דגם בל"ז הי' רוצה מ"מ יתכן שיהי' פטור, וא"כ ה"נ נהי דבין כך לא הי' רוצה לרדות מ"מ הא אנוס הוא, וע"כ כיון דלא אנסוהו לעשות ובעצם הכנסתו לתנור הא הוי כבר עשייה על האפייה לא מגרע מה שהי' אנוס א"כ למה ברוצה לרדות ולא מניחים אותו יהי' פטור [ועי' בבית הלוי עה"ת (סו"פ שמות), שנוקט דאם אנסוהו אבל בלבו ג"כ רצה כן, אין לו דין אונס].
בא"ד. הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח. לכאורה אין לתוס' ראי' דכשהיו רבנן אוסרין עליו לעשות פסח לא היה לו כרת. משמע דאם יעבור איסור כרת לא יתקנו איסור להזות דנמצא שיתחלל שם שמים ע"י שזה יעבור איסור כרת, וע"כ בכחם לעשותו כאנוס ופטור מכרת כמו בכל נאנס להביא פסח.
ומבואר דבחול כהאי גוונא שהיה יכול לקבל הזאה ולהטהר ולא נטהר ולא עשה פסח מחמת זה הרי הוא מחוייב כרת אע"פ שעכשיו הוא טמא, דמ"מ כיון שהיה יכול להטהר ולא נטהר הוי פושע וחייב כרת, ורק כשרבנן עכבוהו מלהטהר מקרי אנוס ופטור מכרת.
ולא דמי מה שנמנע מלרדות דנתבאר דיפטר רק ממיתה ממש ולא מאיסור מיתה, ובאיסור להזות בערב פסח בשבת פטור גם מכרת, דהתם הוא אנוס מלהטהר וממילא הוא אנוס גמור שלא לעשות פסח וכל אנוס לעשות פסח פטור מכרת, משא"כ כאן דעצם המלאכה נעשתה ברצון רק שמנעוהו מהאפשרות לתקן ובזה איסורא דמיתה מיהא עבר, וכמו אם נאנס מסיבה אחרת לרדות דודאי עבר איסור ויתחייב נמי מיתה ממש, לכן כאן דכדי שיתקיים גזירתן פטרוהו ממיתה ממש מ"מ איסור מיתה מיהא עבר.
בא"ד. וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק וכו' שמא היה בדעתו לרדותה. לכאורה לא הוצרכו לומר שמא היה בדעתו לרדותה, דאפי' אם לא היה בדעתו מתחילה לרדותה מ"מ שמא לבסוף ירדנה ולא יבוא לידי סקילה. וצ"ל דס"ל לתוס' דאם נתחדש דבר לאחר מכן לא מקרי מחמת זה התראת ספק וכמ"ש תוס' בגיטין (דף ל"ג א' ד"ה ואפקעינהו), ולכן בעינן דוקא לשמא היה מתחילה דעתו לרדותה.
אמנם לפי"ז ק"ק למה הוצרכו לכל האריכות בתירוצם הוי להו למימר דכיון שהדביק פת בתנור ע"כ לא היה בדעתו לרדותה לפני שתיאפה דאל"כ למה הדביקה בתנור.
ועצם קושיתם צ"ב קצת האיך ס"ד דהדביק על דעת לרדות לפני שתיאפה דלמה יעשה כן.
בא"ד. צ"ע למה זה התראת ספק דאם יש מקום להסתפק שהכניס ע"מ לרדותה לפני שתיאפה הא זה ספק ממש, דהא גם אליבא דאמת אין אנו יודעים מה הי' כונתו, והתראת ספק הוא כגון בהכה זה וחזר והכה זה דעכשיו אנו יודעים שבודאי עבר אלא דאינו ידוע איזה מהם אביו, אבל כאן אם זה נחשב ספק בכונתו הא גם אליבא דאמת לא ידעינן אם נתכוין לרדות קודם שיגמר האפיה דאז לא עשה מלאכה במזיד.
ויותר קשה דבשבועות (דף ל"ז ע"א) כתבו תוס' בד"ה הזיד דכשלהמותרה עצמו אין ספק לא מקרי התראת ספק, וא"כ כאן הא משמע מתוס' דהמדביק עצמו יודע מה שבדעתו לעשות ורק אנחנו אין אנו יודעים אם היה בדעתו לרדותה קודם ומ"ט קרי לה התראת ספק, והיה להם להקשות דאי אפשר לחייבו סקילה כיון שאין ידוע לנו אם היה דעתו להשאירה בתנור או לא. ואי"ז התראת ספק אלא ספק אם עשה עבירה.
עוד יש לעיין למה הוצרכו לומר דמה שלא רדה אח"כ משום דשמא שכח ההתראה, דהא גם אם אח"כ בכונה השאיר לא יתחייב מיתה כיון דתחילת מעשהו לא הי' לאפות. משמע דאם לא הי' ספק שמא שכח בודאי הוכיח סופו שגם מתחילתו הי' דעתו לאפות ולא הי' דעתו לרדות קודם גמר האפיה, ורק משום שמא שכח יש לנו לומר דמתחילה לא הי' דעתו לאפות.
תוד"ה והא בעינן. כתבו בשם ר"ת דהאנשים לא מניחים חפץ על פחות מד' על ד' טפחים וכן הי' במשכן. ויש לעיין עכשיו מה שאינו חייב בפחות מד' על ד' אם הוא מפני שלא מניחים על פחות מד' על ד' ומה דהוסיפו דכן גם הי' במשכן הוא משום דאם במשכן היו מניחים על פחות מד' על ד' הי' נקרא מלאכה, אבל כעת אין הטעם משום דלא היו מניחים במשכן אלא משום דאין דרך להניח, או עיקר הטעם מפני שלא היו מניחין במשכן בפחות מד' על ד' רק לולא הא דאין מניחין במשכן לא היו מתחשבים כלום במה שאין האנשים מניחין חפץ על פחות מד' על ד' טפחים.
והנה צע"ק דבשלמא לפי ביאור הר"י זה גזה"כ דצריך שיהא מקום להחפץ, וחז"ל שיערו דמקום חשוב אינו בפחות מד' על ד' טפחים, אבל לר"ת דזה מתחיל ממה שדרך בני אדם לא להניח על מקום פחות מד' על ד' הא בודאי לא מתחיל הענין מפני שכל א' הי' מודד בדיוק על ד' טפחים מרובעים כדי להניח החפץ, ואיך נוכל לומר שע"כ שבמשכן היו מניחין רק על ד' על ד' מרובעים בדיוק, שמזה יצא דין שיהי' צריך דוקא ד' על ד' בדיוק.
וצ"ל דהיינו מחמת הלממ"ס, דבלא"ה לא שייך שאדם מדקדק שיהי' בדיוק דע"ד.
בסוה"ד. מ"מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב פחות מארבעה. ומשמע דדבר זה ידענו בפשיטות, וצ"ל דגם זה הלכה למשה מסיני דמקום לא מקרי אלא כשיש בו ד' על ד'.
והנה לכאו' זה ילפותא רק על עקירה דבעינן ממקום ארבעה, ואכתי מנלן הנחה. וי"ל דכיון שעקרו ממקום ארבעה היינו שעקרו ממקום שהיה מונח שם, וש"מ דהנחה של חפץ היא במקום ארבעה, ועיין בע"ב (תוד"ה ודלמא).
ובעיקר הדבר מה שנאמר כאן דאין מקום חשוב בפחות מארבעה, אינו כשאר מקום חשוב שמצינו בדיני התורה שתלוי בארבעה טפחים, כגון "מחיצת כלאים" ורשות היחיד, דהתם לא מהני מחשבה להחשיב פחות מד' טפחים כד' טפחים, וכאן לגבי עקירה והנחה מהני, וע"כ שהוא דין אחר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |