אילת השחר/בבא מציעא/ל/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:31, 10 באוקטובר 2019 מאת אילת השחר (שיחה | תרומות) (לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
גליוני הש"ס
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png ל TriangleArrow-Left.png ב

דף ל' ע"ב

אלא לזקן ואינו לפי כבודו. לפי שיטת הרמב"ם לאו דוקא ת"ח אלא כל איש נכבד פטור להשיב. ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א דדוקא ת"ח. וכן יש מדייקים דגם הרא"ש ס"ל כן מדכתב דלכן אסור להחמיר ולזלזל בכבוד התורה היכא שפטור עפ"י דין. ויש לעי' דלפי"ז מה זה דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק, כיון דאינו תלוי במה שמתנהג עצמו בכבוד אלא כבוד התורה, וכי כל א' אם אינו פורק בשלו זה סימן דכבוד התורה שלו מגיע עד כדי כך, דהא אם מתנהג יותר מהמגיע לו לפי כבוד תורתו הו"ל כעשיר בעלמא על היותר מהאמת.


איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה וכו'. ולא איפשיטא, ובדרכי משה סי' רס"ג פסק כהטור דצריך להחזיר בשדה ולא בעיר, וביאר משום דכיון דלא איפשיטא אז בשדה חייב מספק כיון דהתם אין לו זילותא ובעיר פטור דאין לו לזלזל בכבודו. ותמהו דהא לגירסתינו דהיא גם גירסתו של הרא"ש [והטור שהולך בשיטתו] הא מבואר דאו שחייב מחמת השדה להחזיר וממילא חייב גם בעיר, או שאינו חייב כלל כיון דאין דרכו להחזיר בעיר, הרי דאו מחויב הכל או פטור מכל, ואיך פסק דבשדה חייב ובעיר פטור. וביאר ברעק"א לפי"מ דמבואר בתוס' לעיל דף כ"ה ע"ב דזקן ואינו לפי כבודו גם אם הגביה אינו חייב להחזיר ורק בבע"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא מתחייב אחרי שהכישה, א"כ בעית הגמ' היא אם עפ"י דין מחויב להחזיר בשדה ואז כבר חייב גם בעיר, אבל אם אינו מחויב בשדה אז דינו דאפי' אם החזיר מהשדה לא יהי' מחויב להחזיר בעיר דהוי כלא נטל כלל, וא"כ אחרי דלא איפשיטא, נהי דמספיקא מחייבינן לי' להחזיר בשדה, אבל כשבא לעיר אנו מסופקין דאולי לא הי' חייב להחזיר בשדה, נמצא דמה שהחזיר בשדה לא חייב אותו כלום, וכיון דמספק אסור לו לזלזל בכבודו לכן בעיר לא יחזיר.

ועדיין צ"ע דהא לעיל בתוס' הנ"ל מבואר דהיכא דיש ספק אם דין אבידה ע"ז או שהבעלים יודעים מזה, אז לכתחילה לא יטול אבל אם נטל אז מספק שמא נעשה שומר אסור לו להחזיר למקומה אלא מחויב מספק כדין שומר אבידה, ובדברינו שם דף כ"ה ע"ב בתוד"ה ואם נטל כתבנו טעם על מה דאם נטל אסור להוציא להחזירה למקום שנטלה משם, או משום דהוי קום ועשה ואסור לבטל מצות השבה מספק בקום ועשה, ולטעם זה הקשינו דא"כ בהוציא מתח"י מאיזה טעם שיהי' יוכל כבר להשאיר זה שם ולא משמע כן, או משום דשומר אם מוציא מתח"י דבר המופקד אצלו חייב כמו מזיק ואסור לו להזיק, ולפי טעם זה צ"ע דמה מועיל מה דיש ספק שמא לא נתחייב להחזיר בשדה דאז לא נתחייב, דמ"מ הא יש צד דאולי נתחייב ונמצא דהוא שומר ואסור להוציא מתח"י דבר המופקד אצלו, וזקן שהוא שומר על חפץ והולך ליאבד וכדי לשומרו שלא יאבד יהי' מחויב לעשות דבר שאינו לפי כבודו, מסתבר דיהי' מחויב אף שאינו לפי כבודו, א"כ איך יכול להשאיר זה בעיר בלי להחזיר הא הוא ספק שומר, ובשומר שיש ספק עליו אם חייב בשמירת החפץ והוא זקן ואינו לפי כבודו, יש להסתפק אם לא יהי' מחויב לעשות את הדבר אם אינו לפי כבודו, דמי יימר לן להחמיר בכבודו ולא להתזלזל, דאולי אסור לו לעזוב את הדבר שיאבד, וצ"ע.


שם. איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה וכו'. לפי גירסתינו הספק הוא אם כיון דכעת זה לפי כבודו אע"פ שבעיר אינו לפי כבודו חייב בשדה ובעיר, או דכיון דבעיר אינו לפי כבודו פטור אפי' בשדה. והרא"ש הביא שיטת הרי"ף ופירש דלפי גירסתו הספק רק על השדה אם חייב, כיון דבעיר ודאי לא יחזיר דהתם אינו לפי כבודו אלא דספק אם בשדה יחזיר או לא. ולפי גירסתו ודאי צ"ע מה דהביא בנימוק"י להקשות דאפי' אם ליטמא אינו אלא ל"ת איך הי' אבידה דוחה כיון דאינו בעידנא, דהמצוה דהשבת אבידה אינו מקיים אלא כשמחזירה והל"ת עובר תיכף, לכן אפי' אם האבידה בפתח בית הקברות אינו בעידנא, והביא בשם הר"ן דס"ל דהמצוה היא כל הזמן, מהגבהה עד ההחזרה הוי כל הזמן גוף המצוה, וכמו בתקיעת שופר דלא רק התקיעה האחרונה היא המצוה והקודמות הם הכשר מצוה דודאי כולם מגוף המצוה, וכן במילה ופריעה המילה היא גוף המצוה אלא דנגמרת בפריעה, ואלו שחולקים ס"ל דכל זה הוי הכשר מצוה דהמצוה אינה אלא כשמחזיר, וכמו לקצוץ לולב מן הדקל כדי לקיים בו המצוה דלקיחת ד' מינים, ולדידהו ודאי קשה לא מיבעיא לגירסת הרי"ף דפשיטא להגמ' דבעיר אינו חייב מ"מ מספקינן אולי בשדה יהי' חייב, דאיך שייך חיוב בשדה כיון לא יוחזר להבעלים ולא יהי' שום קיום מצוה דהא בעיר יהי' פטור, ואפי' לגירסתינו דכשיתחייב בשדה יצטרך גם להמשיך להחזיר בעיר, ג"כ מה שייך לומר דיתחייב בשדה וממילא יחזיר אפי' בעיר, דהא כל עיקר החיוב צריך להתחיל מההחזרה לבעלים והחזרה אינו מחייבתו כיון דהיא בעיר ואיך יתחיל להיות חיוב בשדה.

וגם לשיטת הר"ן דהמצוה היא כל הזמן מהגבהה עד ההחזרה, מ"מ יקשה גירסת הרי"ף דאיך שייך לחייבו בשדה לבד, כיון דבעיר הוא ודאי פטור ולא יקויים המצוה. וזה לא דמי למה שנסתפק המשנה למלך אם לא' יש רק חצי כזית מצה אם יש לו חיוב לאכלו וכמו שלענין איסור אסור גם חצי שיעור, דזה שייך במצוה כגון אכילת מצה דכל משהו שבו הוא גוף המצוה ואם לא יקיים כולו יקיים מקצתו, אבל כאן גרע דהא אם לא מחזירו מאי נפק"מ שדה או עיר כיון דלא נתקיים כלום השבה, ואם ידע דהדבר הזה א"א להוליכו עד שיגיע להבעלים מפני סיבה מציאותית בודאי לא יצטרך כלל להוליכה עד חצי הדרך, ואפי' לפי גירסתינו ג"כ צ"ע דאיך יתחיל חיוב בשדה וממילא יהי' חייב בעיר, דהא כשלא יוחזר לא שייך לחייבו, וממילא איך נסתפק להתחיל לחייבו בשדה, דהא עיקר המחייבו הוא החזרתו לבעליו שזה בעיר ששם אינו לפי כבודו. אלא דלהר"ן אולי יש לדחוק דכשמביא עד העיר יש יותר לצפות שיגיע לבעליו ויש בזה קצת השבה, ומ"מ צע"ק.

כן יש להוסיף דהנה מסתבר דאם כעת אין לו ביטול מלאכה אבל כשיגיע לעיר יהי' לו ביטול מלאכה, יהי' פטור להתחיל, וצ"ע למה אינו פטור להתחיל בשדה כיון שיודע דאינו לפי כבודו בעיר.


הדר יהיב לי' פלגא דזוזא ואפקרה. יש לעיין הא מעות אינן קונות ועדיין הם של ההוא גברא, שו"ר במעיני החכמה דהעיר בזה, וי"ל כיון דאין רוצה להחזיר הפלגא דזוזי הרי ר' ישמעאל ב"ר יוסי יכול לומר כ"ז שאין בדעתך להחזיר לי הפלגא דזוזי הרי הם שלי לגבי זה, ולאלה דס"ל דכ"ז שלא חזר שפיר יש קנין במעות, א"ש דכאן ההוא גברא לא חוזר מהמכירה.


והא ר' ישמעאל ב"ר יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה ר' ישמעאל ב"ר יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד. יש לעיין הא כשקנה ממנו המשאוי לא קיים בזה מצוה אלא דעי"ז נפטר מהמצוה ואיזה לפנים משורת הדין עבד. וע"כ הכונה דמתוך שיש חיוב לפנים משורת הדין לכן קנה ממנו המשאוי כדי שלא יבוא לידי חיוב שלפנים משורת הדין, וא"כ צ"ע מש"כ הרא"ש דאין להזקן שאינו לפי כבודו להחמיר דמזלזל בזה בכבוד התורה, והחכם שרוצה לעשות לפנים משורת הדין יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל ב"ר יוסי ויוותר מממונו. ובשלמא אם לא נימא כהרא"ש אלא דמצד לפנים משורת הדין יש חיוב לטעון ולפרוק והואיל ואינו רוצה לזלזל לכן ויתר מממונו, אבל כיון דאסור להתזלזל נמצא שאין עליו כלל חיוב לטעון לפנים משורת הדין, ולמה יצטרך לוותר מממונו, וכן הקשה בפרי יצחק ח"א סי' נ"ב.

וצ"ל דס"ל להרא"ש דכיון שיש חיוב לעשות לפנים משורת הדין יש עליו חיוב לטעון בגופו, אלא שהוא אנוס מחמת דזה זלזול בכבוד התורה, בכה"ג החיוב בלפנים משורת הדין מחייבו להוציא ממונו שלא יצטרך לפטור עצמו מחמת שהוא אנוס.

ויש לעיין להני דס"ל דמותר לעשות דבר אע"פ שעי"ז יהי' אנוס לעבור עבירה, א"כ כ"ש אם עי"ז יהי' אנוס ולא יוכל לקיים מצות עשה, ולמה חייב ר' ישמעאל ב"ר יוסי לפנים משורת הדין להוציא ממון כדי שלא יפטר מחמת דין אנוס מלקיים מצוה שאינה אלא לפנים משורת הדין. [ולפימש"כ בפרי יצחק דהחיוב דלפנים משורת הדין אינו אלא במצוה דלחבירו ולא במצוה לשמים, [ועי' ריטב"א בשטמ"ק לקמן דף ע"ג ע"א ד"ה החמרין], אפשר לפי"ז דמותר לו לעשות פעולה שעי"ז יהי' אנוס מלקיים מצוה או לעשות עבירה, משא"כ במצוה דלחבירו מחויב לפנים משורת הדין אף לשלם כסף כדי שלא יהי' אנוס מלקיים מצוה לחבירו לפנים משורת הדין], ועי' מה שתירצנו בזה לקמן דף נ"ו ע"ב בתוד"ה והאי ביומי'.

ובפשוטו נראה דכיון דגם מה דהוי אנוס אינו משום דבמציאות הוי אנוס, אלא מחמת דינו דזקן ואינו לפי כבודו פטרתו תורה, דהא אי לא פטרתו תורה מחמת כבודו לא הי' נפטר דלא הי' לו דין אנוס, לכן שייך חיוב לפנים משורת הדין להוציא ממון שלא ליהנות מפטור דזקן ואינו לפי כבודו שזה עושהו לדין אנוס.


תוד"ה אפקרה. אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר. והיינו כמו שביאר הנמוק"י דר' ישמעאל ב"ר יוסי לא חשש אלא שלא יעברו בלא תגזול דאורייתא, לכאורה לפי"ז משמע דס"ל להתוס' בהאי תירוצא דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, דהא כיון דמדרבנן תיקנו דזה שייך לר' ישמעאל ב"ר יוסי א"כ עובר בלא תגזול מן התורה, וע"כ דמ"מ הקנין שתיקנו שיהי' שייך לר' ישמעאל לא הוי של ר' ישמעאל מה"ת לכן אינו עובר מה"ת לא תגזול, ובעצם האי תקנה צ"ע דהא אין שייך שאדם יזכה ממון שאינו רוצה, וכיון דר' ישמעאל הפקיר ואינו רוצה שיהי' שלו איך יתקנו שיהי' שייך לו, אמנם באילה"ש בב"ב דף ק"ל כתבנו להוכיח דהפקר ב"ד בממון מהני אפילו בגדרים שבלי הפקר ב"ד אין בזה קנין וזכות לכן שייך לתקן שהממון יהי' לר' ישמעאל ב"ר יוסי, ואולי כאן עדיף שלא צריך לתקן שיזכה אלא דתיקנו שלא יצא מרשותו, וגם אם נימא כן ג"כ נצטרך לומר דהפקר ב"ד שאני מכל זכויות וקנינים, דהא בשאר דברים לא שייך שבעשיית דבר שבהכרח יוצא הממון ממנו מה"ת שמ"מ לא יצא ממון ממנו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א