מראי מקומות/סוגיות/חזקה מה שתחת יד אדם שלו

צורתא דשמעתתא

חזקה מה שתחת יד אדם שלו

דין חזקה משתחי"א שלו מבואר בראשונים, דהנה התוס' ריש ב"מ (ד"ה ויחלוקו) ובב"ב (ל"ד ב') הקשו בדין שנים אוחזין בטלית יחלוקו, מ"ש מההוא ארבא שהדין כל דאלים גבר, ותי' התוס' בב"ב וז"ל דאוחזין שאני כו' דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהם חלק בה, שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא דר' אבא כו' עכ"ל. וכעי"ז כ' התוס' בב"מ והרא"ש שם. והיינו שהתוס' והרא"ש למדו מנסכא דר"א דין חזקה משתחי"א שלו, שכל דבר שהוא תח"י של אדם מחזיקין בודאי שהוא שלו.

ויותר מזה מצינו בראשונים דהנה כתב הרמב"ם (פ"א ממלוה ה"ד) שאם טען הלוה על כלים שבידו שאינם שלו אלא פקדון או שאולים אצלו כדי שלא יוכל המלוה לגבותם, אינו נאמן. והקשה המגיד משנה למה אינו נאמן במיגו שבידו ליתנם במתנה. והביא בשם הרמב"ן שכתב של"מ המיגו משום שהוי נגד חזקה משתחי"א שלו כיון שהכלים נמצאים תח"י, ול"מ מיגו נגד חזקה זו. וכ"כ בחי' הרמב"ן בכתובות (י"ט א') ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קל"ד).

ובפשוטו חזקה זו אינה הדין הכללי של מוחזק והמע"ה אלא הוא חזקה בפנ"ע שאמרי' שבודאי החפץ שלו. והחילוק בין חזקה זו לכל דין מוחזק הוא שדין מוחזק והמע"ה הוא במקום שיש ספק, ומספק מניחים ביד המוחזק. אבל חזקה משתחי"א שלו הוא במקום שאין ספק כלל שכל המחזיק חפץ בסתמא ואין כל ריעותא להסתפק שאינו שלו, הוי חזקה ודאית דמה שתח"י שלו. ויש להבין מה יסוד חזקה זו.

הראיות שאינה מדין הוכחה

בפשוטו היה נראה שחזקה משתחי"א שלו היא חזקה של סברא ובירור, שדבר שביד אדם בסתמא בלא ריעותא מסתבר לן שהוא שלו, ולא אמרי' שהוא פקדון או שאול בידו דהוי מילתא דלא שכיחא, וכ"ש שלא אמרי' שגנבם דאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן. וכמו שמבואר בדין חזקת מטלטלין, שהמחזיק חפץ נגד מ"ק וטוען לקוח הוא בידי נאמן משום שתפיסתו מוכחת דהיאך בא חפץ זה לידו. ולכאו' חזקה משתחי"א שלו וחזקת מטלטלין הוא אותו דין. אמנם כבר ידוע להוכיח מכמה ראיות שחזקה משתחי"א שלו (כשאין מ"ק ידוע לחפץ) אינה מדין הוכחה:

א. גודרות - בחזקת מטלטלין הדין שהגודרות אין להן חזקה, דכיון שהולכות מאליהן אין הוכחה מתפיסתן. אמנם דין חזקה משתחי"א שלו לכאו' ברור שיש בגודרות (כשאינו נגד מ"ק), דאל"כ לא משכח"ל מ"ק בגודרות כלל דאטו צריך להביא עדים שלקחן מן ההפקר. (ועוד הוכיחו האחרונים דהא התוס' והרא"ש כתבו שדין שנים אוחזין בטלית הוא מדין חזקה משתחי"א שלו, והרי במתני' שם איתא שדין שנים אוחזין הוא גם בגודרות בהיו שנים רוכבין ע"ג בהמה כו'). ומעתה בהכרח שחזקה זו אינה משום הוכחה שהרי בגודרות ליכא הוכחה כלל מתפיסתו.

ב. כותל שנפל - וביותר מבואר כן בד' הרשב"א בב"ב (ד' א') שכתב בכותל בין שתי חצירות שאם נפל לרשות א' מהן ואח"כ עמד השני ופינהו לרשותו מוציאין אותו מידו דהוי כמוציא כלי הנמצא בבית חבירו, "וזהו דין נסכא דר' אבא". ומבואר שנקט שהראשון זוכה בכותל מדין חזקה משתחי"א שלו ולא רק מדין מוחזק, שהרי הביא ע"ז מנסכא דר"א. והרי בכה"ג ידוע לנו שבא לרשותו מאליו ואין כל הוכחה מתפיסתו. וע"כ שחזקה זו אינה מדין הוכחה אלא כל שהחפץ תח"י ואין סיבה להסתפק שאינו שלו נעשה החפץ בחזקת שלו.

ג. שנים אוחזין - וכן מוכח לכאו' מעיקר ד' התוס' והרא"ש שכתבו ששנים אוחזין בטלית הוא מדין חזקה משתחי"א שלו. ולכאו' לא שייך לומר שיש הוכחה שהטלית של שניהם, שהרי הם מודים שמצאו הטלית בשוק והנידון מי הגביה קודם, וכי מתפיסתן יש הוכחה שהגביהו כאחד ממש ולא קדם א' לחבירו.

וביותר הוא מוכח דבגמ' בדף ג' שם דנו בדין מנה שלישי שיהא דין יחלוקו, וביארו התוס' שם שגם במנה שלישי שייך חזקה משתחי"א שלו כיון שהנפקד תופס בחזקת שניהם. והרי במנה שלישי החלוקה אינה יכולה להיות אמת שידוע שאחד הפקיד את הכל, וא"כ לא שייך בעולם שתהא הוכחה שהוא של שניהם. ועוד מוכח בד' הגמ' בדף ז' שם שאמרו בשנים אדוקין בשטר יחלוקו, והוא ג"כ מדין שנים אוחזין בטלית. ושם לא שייך כלל לומר שהוי הוכחה שהוא של שניהם שהרי החלוקה אינה בשטר אלא בחוב ואטו תהא הוכחה שפרע חצי החוב.

ד. קושיית הנודע ביהודה - ידוע קושיית הנוב"י (אהע"ז קמא סי' ל"ז ומ"ג) בהא דאמרו בב"מ (כ"ז ב') שאין להתיר א"א ע"י שמכירין בכליו של הבעל משום שחיישי' לשאלה, והקשה הנוב"י הרי חזקה משתחי"א שלו ואם מהני החזקה בממון למה ל"מ באיסור א"א. וכתב החזו"א (אהע"ז סי' כ"ה) שחזקה זו לא שייכא להתיר א"א דאינה חזקה המבררת אלא דין בהל' ממון להחזיק הממון כשלו ול"מ באיסורין.

הראיות שאינה מדין חזקת מטלטלין

א. גודרות וכותל שנפל - ומזה מוכח ג"כ שחזקה משתחי"א שלו אינה אותו דין של חזקת מטלטלין והוי חזקה נפרדת לגמרי, שהרי בחזקת מטלטלין הדין שגודרות אין להן חזקה ובחזקה משתחי"א שלו אף לגודרות יש חזקה. וביותר הוא מוכח מד' הרשב"א שאפי' בכותל שנפל יש חזקה משתחי"א שלו, וחזקת מטלטלין פשיטא שלא שייך בכה"ג. והרשב"א עצמו להלן שם כתב להדיא שחזקת מטלטלין ליכא בכה"ג, ואם יטעון בעל החצר לקוח על הכותל אינו נאמן כיון שידוע שבא לידו ע"י נפילה.

ב. חזקה שאין עימה טענה - עוד הוכיחו שאינה מדין חזקת מטלטלין דהנה שיטת כמה ראשונים שחזקת מטלטלין בעיא טענה וחזקה שאין עימה טענה אינה חזקה, ובחזקה משתחי"א שלו פשיטא שאי"צ טענה, והרי כ' הראשונים שאפי' המחזיק מודה שאין החפץ שלו אמרי' חזקה משתחי"א שלו. ועוד דהנה כ' הקצוה"ח (ר"ס קל"ג) שקטן אין לו חזקת מטלטלין משום שחשיב שאין לו טענה. ואילו חזקה משתחי"א שלו לכאו' ודאי יש לקטן.

ג. מקור החזקה - וכן מוכח מעיקר מקור החזקה, דהנה התוס' והרא"ש הביאו מקור החזקה מדין נסכא דר"א. והמשנה למלך (בהל' מלוה שם) כתב שחזקה משתחי"א שלו לא נתפרשה בגמ' כלל, והגר"א כתב ע"ז מקורה מנסכא דר"א. ואם חזקה זו היא אותו דין של חזקת מטלטלין הריהי מפורשת בכל הש"ס ולמה הוצרכו להביא מנסכא דר"א. והגר"א עצמו (ר"ס קל"ג) הביא מקור חזקת מטלטלין ממתני' דאומן (ב"ב דף מ"ב) ולמה כאן הביא גמ' דנסכא ולא הביא מתני' דאומן.

ראיות שהחזקה מדין מוחזק והמע"ה

ולכאו' מכמה וכמה דוכתי בגמ' ובראשונים מוכח שחזקה משתחי"א שלו היא מדין מוחזק והמע"ה וככל דין מוחזק שבש"ס:

א. בגמ' בב"מ (ו' א') גבי שנים אוחזין בטלית אמרו בד"א ששניהם אדוקין בה אבל אם היתה יוצאה מתח"י של א' מהן "המוציא מחבירו עליו הראיה". והרי בטלית יוצאה מתח"י של א' יש לו חזקה משתחי"א שלו גמורה, שהוא בא עם טלית ואין כל סיבה להסתפק שאינה שלו, ואמרו בגמ' ע"ז "המע"ה" ומבואר שאי"ז חזקה חדשה וזוכה רק מדין המע"ה.

וכן לשונות הראשונים במקומות רבים: כ"כ רש"י (ריש ב"מ) גבי טלית "שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה". וכ"ה בל' רשב"ם גבי נסכא דר"א (ב"ב ל"ד א') שכתב וז"ל דהעמד ממון על חזקתו "וזה המוחזק בו אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה" ומבו' שהוי דין המע"ה. וע"ע בשטמ"ק ב"מ (ו' ב') שכתב גבי נסכא דין המע"ה. והרמ"ה בב"ב (ל"ד ב') בסוגיא דההוא ארבא כ' דאיירי דווקא שהארבא נמצאת ברה"ר אך אם נמצאת ברשות א' מהן "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ב. התוס' בב"ק (ל"ה ב') הוכיחו שמודה סומכוס במקום שליכא דררא דממונא שלא אמרי' יחלוקו, משום "דאטו אם יאמר אדם לחבירו טלית שאתה לובש שלי היא מי אמר סומכוס יחלוקו". וכ"כ הרשב"א שם. והרי בטלית שאתה לובש הוי חזקה משתחי"א שלו גמורה ואיך הוכיחו מזה לכל מקום שיש ספק ורק ליכא דררא דממונא שאינו אלא מדין מוחזק. ומבו' לכאו' שגם חזקה זו מדין מוחזק.

ג. הרשב"א בכתובות (ט"ז ב') דן בתפיסה בספיקות (באומרת בתולה הייתי ותפסה דמי כתובתה) וכתב של"מ תפיסה "דכל מאי דאית ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה והיינו נסכא דר"א, וכן נמי תקפו כהן שמוציאין אותו מידו". הרי להדיא שהא דל"מ תפיסה בנסכא דר"א הוא אותו דין של"מ תפיסה ממוחזק, והשווה לדין תקפו כהן מוציאין מידו.

ד. וכן מפורש בשו"ת הרא"ש (כלל ע"ז א') שכתב יסודו ששנים אוחזין הוא מדין חזקה משתחי"א שלו כמש"כ בריש ב"מ, אך הוסיף בתו"ד וז"ל וכל דבר שאדם מוחזק בו יש לנו לחשוב כאילו הוא שלו "ואין לנו להוציא מידו אלא בראיה ברורה". והוא דין המע"ה שאין להוציא בלא ראיה.

ראיות שאינה מדין מוחזק והמע"ה

אבל לכאו' לא שייך כלל לומר שחזקה זו אינה אלא מדין מוחזק, ראשית דא"כ למה הוצרכו התוס' והרא"ש והגר"א להביא מקורה מנסכא דר"א וכי לא מצינו דין מוחזק בש"ס. והמל"מ כ' שחזקה זו לא נתפרשה בגמ' כלל. וביותר יש להוכיח שהרי הרמב"ן והרשב"א כ' של"מ מיגו נגד חזקה זו, והם עצמם ס"ל (בב"ב ל"ב ב') שמיגו להוציא אמרי' ונגד מוחזק מהני מיגו. ועוד דהנה הרשב"א בשו"ת שם הקשה מ"ש חזקה זו מחזקה אאפתו"ז שנסתפקו בגמ' שיועיל מיגו נגדה, ותי' הרשב"א שזו חזקה אלימא. ואם הוא מדין מוחזק מה דן להשוותה לחזקה אאפתו"ז, ומה שייך לומר שחזקה זו אלימא טפי. וצע"ג.

(יש שהוכיחו עוד שאי"ז מדין מוחזק משום שא"כ יועיל תפיסה מיניה למ"ד תקפו כהן אין מוציאין, ולשיטת התוס' יועיל תפיסה בטענת ברי, וא"כ כל א' יוכל לתקוף מחבירו כל ממונו ולומר שלי הוא. וביותר שבנסכא מפורש של"מ תפיסה ואפי' בברי. אמנם נראה שזו אינה ראיה כלל, דהנה נראה פשוט שגם בטוען את חבירו מנה לי בידך במקום שאין סיבה להסתפק, ל"מ תפיסה, ואע"פ של"ש חזקה שהרי אינו תובעו חפץ מסוים, (וכ"כ הש"ך (סי' צ"ט ו' ורנ"ה ח') שבמנה לי בידך מהני מיגו ואי"ז נגד חזקה). והביאור דתפיסה שייכא רק במקום ספק, ובמקום שליכא ספק ל"ש תפיסה כלל אף ממוחזק גרידא).