כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מז: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

== סדר תצוה ראשון ==

'''יבאר שכמו שבחולאי הגוף צריך הרופא לדעת החולי כדי לעשות לו רפואה מכוונת לחולי, כך בחולאי הנפש צריך האדם לדעת אופן חטאו כדי לשוב וניחם בתשובה מכוונת אל העון ההוא, ועיין בסדר ראשון פרשת תבא'''.

מהיות דרכי הרפואה ועיקר גדול בה לדעת הרופא החולי וסבתו כדי שיוכל הרופא לתקן את אשר עיותו החולה, ככה החולה בחולאי הנפש הלא הוא החטא מכל חטאת האדם אשר חטא על הנפש צריך לתקן הענין בו במהותו, ע"ד מ"ש חז"ל (יומא פו:) באותו פרק, באותה אשה וכו'. ולזה אמר הפסוק הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי (תהלים קג). הקישן הכתוב לרמוז שחולאי הנפש מתדמים קצת לחולאי הגוף כאמור. ומזה הצד בחטא הכללי אשר חטאו ישראל בענין העגל, הוצרכו להבין הענין בפרטים עצמן שחטאו בהם, כמו שאמרו המפרשים ז"ל, הם חטאו בהקהל, ויקהלו על אהרן. לכך כשבאו לעשות משכן נאמר ויקהל משה, והם חטאו בזהב אשר פרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, לכך באה נדבת המשכן מזהב, לכפר זהב על זהב. ועל זה נראה לי שבאו דברי ירמיה ע"ה באומרו (ירמיה י"ח) רגע אדבר וכו' ושב הגוי ההוא וכו' ורגע וכו'. ויש לדקדק בהם אמאי פתח בשתים גוי וממלכה, ואחר כך אומר ושב הגוי ההוא. ואלו ממלכה לא הזכיר, ואחר כך בפסוק השלישי הזכיר שניהם. ועוד מאי ההוא דקאמר ושב הגוי ההוא. גם צריך להבין מרעתו אשר דברתי עליו דקאמר, אם הכוונה הוא ששב הגוי מצד רעתו והפורענות אשר דברתי עליו, ומחמת יראה ישוב ואפילו הכי ואחר כך יקבל ה' תשובתו עם היות שאיננה מאהבה, וניחם על הרעה, יקשה על פי' זה תרתי, חדא דאומרו על הרעה אשר חשבתי לעשות לו מיותר, דמספיק שיאמר וניחמתי, דעל רישא דקרא קאי, ועוד קשה ברישא דקרא קאמר אשר דברתי ובסיפיה דקרא קאמר דמחשבה היתה ולא דיבור, דהכי קאמר על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. והיה אפשר לקיים פי' זה ולומר דכוונת הפסוק לתרץ קושי אחד קשה להלמו, והוא כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וא"כ כיצד אומר וניחמתי, ובתורה ג"כ כתיב וינחם ה' על הרעה וכו' וניחם על הרעה וכו'. לעומת זה אומר וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות, תירוץ הענין הוא כי הב"ה כשמדבר הרעה הוא חושב באותו הרגע אשר הוא באפו, אם ישוב בתשובה כל אותה הרעה שמדבר יבוטל, נמצא שכשיצא מפיו הרעה יוצאה על תנאי, כי חיים ברצונו של הב"ה אם ישוב האדם וניחם אל האלהי', וזה אפשר שאמר הפסוק בסמוך, כה אמר ה' הנה אנכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה. דקשה וחושב עליכם מחשבה למה לי, אלא הוא מוסב אל סוף הפסוק וחושב עליכם שובו נא. כלומר אע"פ שאני יוצר עליכם רעה, בפועל הנני חושב במחשבתי ששובו נא איש וכו' ואשובה אליכם. ז"ש וניחמתי על הרעה יען אשר חשבתי לעשות לו ניחום זה, כי בעת ועונה ההיא שדברתי הרעה, עליו חשבתי לעשות לו ניחום ולינחם אם ישוב, והבנה זו נכונה בפסוק. ונתיישב כפל דברתי עליו וחשבתי לעשות לו. עוד איפשר שהב"ה מדבר לעשות רעה ומגזים ומאיים יותר מהשיעור אשר רוצה לעשות כדי שישובו מפני הפחד והאיום וגיזום ההוא, ולכן אמר שלא די שינחם ה' על הרעה אשר דברתי עליו שהיא ההגזמה, אלא אפילו מהשיעור אשר חשבתי לעשות לו אתנחם, וז"ש וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו בפועל שהוא יותר קל ממה שדברתי עליו, וגדי העגל שלא נמחל לגמרי אלא כתיב ביום פקדי ופקדתי, לעומת זה כתיב שם וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. כלומר שלא היה הניחום לגמרי רק על מה שדבר באיום וגיזום, הניחה לי כו'. ואכלם מאותה הרעה הגדולה הוא שניחם ולא לגמרי, כי ביום פקדו יפקוד עליהם חטאתם כי רבה ולא שבו לגמרי, אמנם כאן נאמר ושב הגוי. לכך יי' עד וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, וכ"ש שאתנחם ממה שדברתי עליו. אמנם לפי כוונתינו נבאר הכתובים באופן מתייחס אל הדרוש אשר אנו בו, והוא כי ידוע הוא שגם שהאדם יחטא ואשם בכמה מיני חטאות, כשיחתם גזר דינו יהיה על החמור או על היותר מורגל בו, ע"ד לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ולזה בשוב השב מאותו הרע ר"ל החטא שנחתם בו גזר דינו מתבטל הגזרה המסובבת בהבטל הסבה, באופן שצריך להכיר מי גרם לו החולי ההוא של הנפש, כדי שידע להרפא. ז"ש רגע אדבר על גוי ועל ממלכה, כי אפילו שהגוי והממלכה נכללו בגזרה, כחה של תשובה גדול שבשוב הגוי לבדו, גם שלא תשיב הממלכה, ינחם ה' על הרעה. ז"ש ושב הגוי ההוא לבדו, וניחמתי על הרעה וכו'. ע"ד מ"ש חז"ל גבי כי שב אפי ממנו. מהם לא נאמר אלא ממנו, שבשוב אף ה' מיחיד אחד יגרום טובה לכל הצבור. וכ"ש בשוב גוי אחד גם כי לא תשוב הממלכה שינחם ה' על הרעה כולה. ואמר כי עיקר התשובה הוא לשוב הדבר הגורם הפורענות, ז"ש ושב הגוי ההוא מרעתו. ר"ל מחטאתו אשר דברתי עליו הגזרה, רוצה לומר מרעתו שנחתם עליה גזר דינו, ודברתי עליו על ההוא רעתו, כלומר בעבור אותו רעה דברתי וגזרתי הגזר דין וחשבתי לעשות לו רעה, ואחר כך בשובו מאותו רעתו, אנחם גם אני על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ולהורות מ"ש שבתשובת הגוי לבד תועיל לגוי ולממלכה, בא הפסוק הזה של ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. כלומר הגוי וממלכה שגזרתי מתחלה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, בשוב הגוי ההוא לבד, תכף באותו רגע אדבר בזכות של הגוי טובה על הגוי והממלכה. ז"ש ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע, ולכן כשישוב עוד לכסלה זה השב, דהיינו הגוי ועשה הרע בעיני ה', מיד ונחמתי על הטובה וכו'. דכיון שחזר לסורו אנחם על הטובה, ובזה מובן שאמר בלשון יחיד ועשה הרע, ולא כתיב ועשו הרע, דגוי וממלכה כתיבי בקרא, וכן תיבת אותו אותם מל', אלא במ"ש מובן שהממלכה לא שבה אל ה' אלא הגוי לבדו, ובזכות הגוי לבד דיבר ה' אז טובה על הגוי גם הממלכה אף על פי שלא שבה בתשובה, ועל כן בשוב הגוי ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי, יתחייב שניחם ה' על הטובה בין על הגוי בין על הממלכה, כי אם אמר ה' להטיב היה אותו, ר"ל את הגוי השב כי הממלכה מעולם לא שבה כאמור. עוד אפשר שאמר הגוי ההוא, לרמוז אל תנאי מתנאי השב בתשובה, והוא באותו פרק באותה אשה וכו'. ז"ש הגוי ההוא בהוייתו שהיה כשחטא בו באותו פרק שב הגוי ההוא מרעתו. נמצא שחטא הממית צריך השב בתשובה לשוב וניחם מן החטא ההוא שנחתם עליו גזר דינו, ובהבטל הסבה תבטל הגזרה המסובבת. וזה נמצא בענין אחשורוש, כי בחטוא ישראל או כשנהנו מסעודתו של אותו רשע, או בהשתחויתם לצלם נבוכדנצר באו עד שערי מות ונגזרה גזירה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו' עד ששבו בצום ובכי ושק ואפר, אז שהוא תיקון מתייחס לנהנו מסעודתו של אותו רשע נקרע גזר דינם. ובזה נבין כל הסיפור אשר מויהי בימי עד איש יהודי, אשר הוא מיותר ואין צורך בו כי אם מאיש יהודי לפי סברא תנא א', ולפי סברת ר' יהודה מאחר הדברי'. והנה כולי עלמא לא פליגי שצריך שתהיה כתובה לפניו מתחלה ועד סוף, ולא נחלקו אלא אם צריך לקרות כולה, ולמה יטרח ללא תועלת לכתוב כולה, ותספיק ג"כ הכתיבה מאיש יהודי מאחר הדברי' האלה, או מבלילה ההוא, והוא תוקפו של נס. ואשר אני אחזה לי כי לא נפל דבר א' מדברי המגלה הזו מיותר, אלא כולה כאחת מורה תוקף הנס. ולזה אומר שהקדים ראשונה ויהי בימי אחשורוש לומר כי היה מלך אכזרי שונא ישראל, ולזה אמר הפסוק ויהי בימי אחשורוש דהדיוט הוא ולא כתיב ויהי בימי המלך אחשורוש, ונתן הפסוק עצמו טעם לפגם הזה שפגם בכבודו ואמר הוא אחשורוש המולך מהודו וכו' דאכתי בפחזותיה קאי והוא אחשורוש אע"פ שעלה לגדולה למלוך מהודו וכו' לא נשתנה למעליותא כמשפט אוהבי ה׳ שאחז"ל שכיון שעולה לגדולה משתנה לשבח, והוכיחו כן מדוד המלך ע"ה שלא הכירו שאול גם אבנר עיין בילקוט • אמנם זה עדיין בפחזותיה ולז"א ויהי בימי אחשורוש • עוד אפשר שרמז על היותו פחות ובלתי מיוחס כי הו׳ אחשורוש המולך ולא היתה לז המלכו׳ לנחלה אלא מרד באדוניו ומלך, ז"ש הוא אחשורוש • עוד רמז על זדון לבו השיאו שלא האמין בה' הנותן לו כח וחיל למלוך ולה' המלוכה אלא חשב בכחו ועוצם ידו עשה לו כל הכבוד ההוא, וז"ש הוא אחשורוש המולך, כלומ' ממנו וממהותו מה שמולך והראיה שבימים ההם כשבת, כלו' כשנראה לי בשיבוש דעתו וטעותו בחשבון שעבר זמן קצבת שבעים שנה ואנחנו לא נושענו חשב שנתישבה מלכותו, אז עשה משתה לכל שריו באו' אני ואפסי עוד פקוד לבית ישראל, שנאמר כשבת בכ"ף הדמיון, כי לפי האמת טעה בחשבון, ולזה לא נאמ' כשבת בבי"ת • גם כוון הפסוק בזה להקדים סיבת הצער הזה של ישראל ואמ' כי אחר שעשיית המשתה הזה היה על יאוש גאולת ישראל היה ראוי שישראל לא ילכו לסעודה ולפחות ילכו וישבו בצער מחמת אונס המלכו' והם לא עשו כן אלא שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שאכלו מסעודתו של אותו רשע לא נא׳ אלא שנהנו, כוונו חז"ל למה שאמרנו שעל האכילה לא יענשו כי אם היו אוכלי' אותה מתוך דוחק וצער כמחתה גחלי׳ בחיקו, אמנם ענשם היה על שנהנו וערב להם לחם כזבים וסעודתו של אותו רשע אשר היה מן הראוי שעל מרורים יאכלוהו, ובפרט בהצטרף להם בהראותו את עושר וכו׳ שדרשו חז"ל שהיה מראה להם בגדי כהונ׳ והיה ראוי בלי ספק להצטער בצרת הב"ה ובכל צרתו להם צר והנה הב"ה חשבם לימי צער כמ"ש ימים רבי׳ שמוני׳ ומאת יום. כלו' אפי׳ שהיה יום א' היה ראוי ליחשב לימי' רבים, ע"ד מ"ש בנדה על נדתה ימים רבים, שהם ימים של צער אצלה, ולכן נחשבי' לה לרבי', וכן פי' חז"ל ולי אפשר שאמר בהראותו וכו׳ אשר היה מן הראוי לתלות הראיה בימים ולומר הראותו וכו' בימי׳ רבים, ולא לתלות הימי׳ בראיה, שכתב בהראותו וכו' ימים רבי׳ וכו'. והכוונה שספר הכתוב גודל האיש הזה ועושרו שהראה בשמוני׳ ומאת יום רוב עושרו, שמא תאמר כך דרך המלכי' להראו' כליהם ובית נכותם מעט דבר יום ביומו בימי׳ מרובי׳ מה שאפשר להראות בימי׳ מועטי' כדי שתתרא' למרובה, לז"א שהימי' האלה הוצרכו לכדי הראו׳ שהחפצי׳ מרובי', ולז"א בהראותו וכו' ימים רבים. ר"ל הוצרכו בהכרח השמונים מאת יום להראו׳ רבוי העושר ויקר תפארת גדולתו, והראיה שהיו ימי' רבי׳ ועכ"ז היו שמונים ומאת יום כלומ׳ לא היה שינוי בין מה שהראו ביום ראשון למה שהראו ליום אחרון כמנהג העולם שביום ראשון מראם חפצים מרובי׳ ואח"כ הולכי׳ וממעטי׳ אלא כולם שוים לטובה וכיום א' בשוה יחשבו להיו׳ הצד השוה בהם בהראו׳ עושר וכבוד ויקר ותפארת, ז"ש ימי׳ רבים שמוני׳ ומאת יום וכולם כיום א', ז"ש יום גם בזה הורה תוקף הנס לומ' כי המלך הזה עשיר ולא יתרצה בכסף וזהב כי כעפרו׳ זהב לו. ובפסוק ובמלאת וכו' גלה רעתו של אחשורוש והמן שהיה להכשילם בעריות מתוך משתה היין ותירוש יקח לב. והו' מה שדרשו חז"ל במדרש בפסוק אם על המלך טוב וכו' לכל העם, היינו ישראל שנא׳ אשריך ישראל עם נושע בה׳. ואני או׳ שמלבד הגזרה שוה של העם עם נושע בה׳ ממקומו נלמד שאין עם נמצא אלא ישראל שהיא א׳ מהמציאות שמצא הב"ה, כמו שנא׳ כענבי׳ במדבר מצאתי ישראל. ז"ש לכל העם הנמצאי׳ והם ישראל, והכרח פי' זה הוא שהיל"ל לכל העם אשר בשושן הבירה, מאי הנמצאי' ולפי זה בשושן הבירה ענין בפני עצמו מורה המדינה שנעשית בה הסעודה לישראל, ובחצר גנת ביתן המקו' פנוי שהושם שם השולחן, אלא לגלו׳ על ישראל נכתב הנמצאים כאמו׳ וכתב הכתוב למגדול בלמ"ד יתירה לו' שכל מאויי נפשם היה להחטי' הגדולים ומאיליהן יכשלו הקטנים, וז"ש למגדול התכלית היה לצוד ציד להביא את הגדול ברשתם וממילא הקטן, ולהורות ע"ז עשה המלך גדולה א' משונה מדרך העולם, שדרך העולם אשר הגדולי' הקרובים למלכות ישתו יין מרקחת כמו המלך אמנם שאר דלת העם ישתו יין בינוני, אמנם אחשורוש שלא להטיל קנאה בסעודה סדר להשקותם בכלי זהב שוים, ז"ש והשקות בכלי זהב, ואחר שישתו כל הסעודה ישנו אותו המין של כלים למין כלים אחר, והיינו וכלים מכלים שונים, לא שהיו בבת אחת שותים בכלים משונים אלו מאלו, שא"כ הרי אתה מטיל קנאה בסעודה • ועוד היל"ל וכלים מכלים משונים, אמנם או' שונים הורה על היות השנוי בכולם שלא יהיו מעין ראשונים אלא בשתיית כוס שני יביאו כא' כלים שונים משונים מהראשונים אבל הם בעצמם שוים אלו לאלו ותיבת שונים פרושה לשון שניות והיינו נמי דלא כתיב והשקות בכלי זהב משונים לרמוז אל האמור, כדי שלא תהיה קנאה בסעודתו וגם על מציאות היין לא הטיל קנאה בסעודה בהשקות המלך והשרים יין מלכות חשוב ואל דלת העם יין בינוני לעומת זה אמר ויין מלכות, דהיינו חשוב יין הרקח חשוב ורב מעין איתו אשר ביד המלך דומה לאותו שבגביע שביד המלך וכוונת הכף הדמיון לדמות היין מלכות רב לאותו שביד המלך ממש והשתיה כדת וכו' כאן הגיד הכתוב תוקפו של נס והוא מה שפי' הראשונים ז"ל שמחשבת המן להכשיל את ישראל ברצון ולא באונס כדי שלא יליצו סנגורי ישראל ויאמרו אנוס רחמנא פטריה, ז"ש והשתי׳ כדת אין אונס כי כן יסד וכו' לעשית כרצון איש ואיש, הם שני אישים, איש יהודי מרדכי כדי שיהיה רשות לצדיקים שלא ישלחו בעולתה ידיהם ואיש המן איש צר ואויב שהמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון כיון שברצונם עקרו צור חסיו בו ושתו יין נסך ברצון. ומעתה מכל הנזכר יגדל נא כח הנס שעם היותם פושעים ברצון הצילם ה' למען כבוד שמו הגדול • והזכיר תחלת הישועה שגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, ומדלא כתיב לנשים רמז שהמשתה שעשה להם הוא משתה נשים מיוחד להם, ופי' הכתוב בעצמו מהות המשתה נשים ואמר בית המלכות, שהבית מלכות הוא ניהו גופו של משתה נשים שעידון נשים ומשתיהם הוא ראותם בית מלכות, והיינו דלא כתיב בבית מלכות אם כוונת הכתוב להראות המקום שנעשה בו הסעודה, אלא ודאי לא בא הכתוב לומר אלא גופו של משתה נשים, ופי' שהוא הוא בית המלכות וכו' • ביום השביעי הוא יום שבת שעלה למרום קטרוג ושתי שהיתה משעבדת את בנות ישראל ומעבידתם ביום קדוש, בו ביום השביעי נתגלגל עליה כל הרעה המוצאה אותה, והיינו ביום השביעי כבדברי חז"ל ועל פי דבריהם יובן אומרו כטוב לב המלך סתם ולא כתיב אחשורוש לרמוז אל לב מלך מלכי המלכים הב"ה אשר לבו טוב ביין תמסים אשר שתו הרשעים האלה, כי תתבלבל סעודתם ותמות ושתי בנפש מרה להקים אסתר תחתיה להושיע את ישראל ולהיות כי הרשע אחשורוש נתגאה בגובה לבו וכי כביר מצאה ידו גזר להביא את ושתי המלכה בכתר מלכות, והקדים בדבריו ושתי המלכה לומר כאלו עתה זכתה למלוכה מחודש' נוספת על כבוד אביה וזקנה שחיק טמיא, ולזה הזכיר תחלה תיבת ושתי ואחר כך המלכה, לא כן במיאון ושתי שהקדים הכתוב המלכה לושתי, ואמר ותמאן המלכה ושתי לומר שמאנה בו באמרה אשר כל זאת איננו שוה לה לכלום וכל כבודו קל בעיניה בערך כבוד משפחתה, וכאשר הגידו חז"ל במיאונה אשר שלחה אליו לאמר אהורייריה דאבא וכו'. שלהראות גאותה וגודל זדון לבה אשר השיאה לענו' סרה בעזות, לזה הפך הכתוב הסדר וכתב ותמאן המלכה ושתי לא ושתי המלכה ככתוב בדברי אחשורוש שחשב שכביר מצאה ידו גם אשתו ושתי, ואחר כך המלכה, שטוב אחריתה מראשיתה, לא כן דברי ושתי במיאונה, אלה המלכה ושתי שמתחלת בריתה היא המלכה הידועה בשם מלידה ומבטן והריון ובאחרונה היא ושתי, שטוב ראשיתה מאחריתה, ולעומת זה ויקצוף המלך מאד מצד שלא קיימה גזרתו לבוא, ובערה חמתו על רוב דבריה לבזותו ולקרותו עבד מעבדי בית אביה ואהורייריה דאבא. ז"ש וחמתו בערה בו מצד בזוי שאמרה בו רוצה לומר ששלחה ארשת שפתיה לדבר בו תועה באמור לו שהיא מלכה מקודם הנשאה אליו בטרם יוצרה בבטן מצד יחוסה ואדרבא ירדה מכבוד אביה שמלכותו בכל משלה שמלך בכיפה, ולזה אמר המלך שהדבר הזה ראוי לדונו לפני החכמים הדנים כפי העת והשעה, ולפעמים אף על פי שלא יהיה הדין כך השעה צריכה לכך, ז"ש ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים. ר"ל יודעים לדון כפי העתים וצורך שעה, כי כן דבר המלך, ר"ל כי כן ראוי לדבר המלך וענינו להביאו לפני כל יודעי דת ודין, דהיינו דת כפי דין הדת והתורה ודין כפי הוראת צורך שעה • או אפשר לפרש בהפך דת נימוס וחוק מלכות, מעין והשתיה כדת לפשטיה דקרא שהוא כדת ונמוס שותי יין, ודין הוא על פי הדין תורה, ולפי זה יבוא על נכון או' בסמוך כדת מה לעשות במלכה וכו'. ולא אמר כדין מה לעשות אלא כדת, שלא רצה אלא שידינו אותה על פי הנמוס, והוא העורפי של ישמעאלים, ולמאי דפרשית דת על הדין הנעשה על פי התורה, אפשר ליישב או׳ כדת מה לעשות וכו' להגזים עוצם חטאתה, שאפילו ידונו אותה ע"פ התורה שאפשר ללמד עליה זכות שלא באה ערומה כי לאו אורחא, ובכן לא תקרא מורדת במלך בפרט בהיותו שכור, הגיע לשכרותו של לוט, לעומת כל אלה הטענות אמר שאפילו יזכוה בדינה בדת עכ"ז תתחייב מצד אחר, והוא דשתיקותא יפה מדיבורא, דברה עזות שהיא מלכה מקדם והוא עבד מעבדיה, כי בזה ודאי תתחייב אפילו ידונו אותה כדת, וז"ש כדת מה לעשות במלכה ושתי וכו'ף על אשר לא עשתה וכו׳. או אפשר שמאהבתו אותה חפץ לצדקה, ולז"א כדת מה לעשות אפי׳ שנפרש כדת על פי התורה יתישב כאמור, הנה כל עיקר קפדנותו הוא על הבזוי דברים שביזתו באומרה ותמאן המלכה ושתי, שהקדימה המלכה לושתי, שהיא מלכה מימי קדם, וז"ש כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא וכו'. ר"ל שנוסף על חטאתה שלא עשתה את מאמר המלך נוסף עוד פשע במלכה ושתי זדון דבריה ולבה שאמרה שהיא מלכה קודם ושתי כדפרשית גבי ותמאן המלכה ושתי, וזהו במלכה ושתי, כי לא די שלא עשתה את מאמר המלך אלא שהטיחה דברים באו' ותמאן המלכה ושתי, שהקדימה המלכה לושתי, הפך דבריו כי זהו עוצם פשעה נוסף על אשר לא עשתה אח מאמר המלך וכו' כי אלו לא הרבתה דברים לא היה לה אלא פשע אחד שלא עשתה את מאמר המלך לבוא, אכן כעת פשעה גדול למאן באומ' המלכה ושתי נוסף על אשר לא עשתה, והוא דקדוק נכון כוונו באומרו במלכה ושתי דלא כתוב בושתי המלכה, ומובן תיבת על אשר כו׳ כדפרשית • והנה דברינו אלה מוכיחים הכתובים הנזכרי' והכתוב האומ' עותה ושתי המלכה, כי לחלוק כבוד למלכות הפך השיטה ואמר ושתי המלכה מעין דברי אחשורוש להביא את ושתי המלכה, ולא כתיב עותה המלכה ושתי • ולהבין דברי ממוכן צריך לדקדק או' לא על המלך וכו', כנראה שכבוד המלך ניתן לימחל וכבוד השרים והעמים לא ניתן לימחל, ואדרבא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול • והחכם הרב כמהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל פי' שהכוונה לומר למלך אחשורוש אל נא תעלה על דעתך להעביר על פשעה באהבתך אותה דבשלמא אם עותה על המלך בינה לבינו ובהיותו לבדו בחדרי משכיתו ניתן למחל וכבודו מחול, אמנם העון שלא עשאתו אלא בגלוי לעיני כל השרים והעמים יש חילול כבוד למלך ולא ניתן לימחל, זהו שאמר לא על המלך לבדו רוצה לומר בהיותו לבדו יושב בדד ודומם עותה ושתי, כי אם על כל השרים רוצה לומר עותה במלך על כל השרים וכו' ולפני הכל, ועל ידי היות הענין בפרסום גדול נמשך חלול כבוד המלך כי יצא דבר וכו' והיום הזה וכו' וכדי בזיון וקצף אל המלך, עוד כוון ממוכן לומר שכלל הנשים יבזו המלך בפירוש כדי להבזות בעליהן מק"ו, וזהו באומרם המלך אחשורוש וכו' שיאמרו הדברים בפירוש שאינם חסות על כבוד המלך • אמנם שרות פרס ומדי יש להם השערה יותר וחסות על כבוד המלך ולא יאמרו הענין בפירוש רק לחכימא ברמיזא שיאמרו לבעליהן זכרו נא יום סעודת המלך אחשורוש, שהמשכיל יבין שהוא ששלח אחר ושתי ולא באה, זהו שאמר והיום הזה תאמרנה, רוצה לומר גופו של היום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה תאמרנה היום הזה לכל שרי המלך ברמז, והוא כדי בזיון וקצף וכו', והוא כדי בזיון ואין תיקון להענישם על זה כיון דלאו בפירוש איתמר, באופן שאין כאן תקומה אלא וקצף שנקצוף מהיות הענין מעוות לא יוכל ליתקן ע"כ מיסודו של הרב ז"ל ונכונים מאד • והנלע"ד אומר כי ממוכן רצה להגזים בעוצם חטאתה כי כבדה מאד, ולזה הקדי' לאמר לא על המלך לבדו, רוצה לומר לא יעלה על דעת שום נברא שחטא ושתי הוא מצד היות דבריה עם מלך אדיר כמוך, ולזה נעריכהו לעון עצום מצד גדולת המלך כי כאיש גבורת גודל המרות דברו, ז"ש לא על המלך לבדו, ר"ל לא לבדו מצד היותו מלך הוא שעותה ושתי המלכה, כי אם על כל השרים, ולא זו אף זו, שעל כל העמים יחשב עון גדול מנשוא, כי אפילו לרק שברקים לא היה ראוי שתעיז אשתו פניה ותאמר לו דברים קשים כגידין כאלה שדברה ושתי, כ"ש על המלך ועל כל השרים וכו'. ועוד נזק שני יש כי יצא דבר המלכה וכו'. אמר שכלל הנשים לא ידעו רק כלל הענין ששלח המלך אחרי ושתי ולא באה, והיינו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים וכו'. אמנם שרות פרס ומדי אשר שמעו עיקרא דמלתא וגופא דעובדא שבזתה ושתי את המלך וחירפתו וגידפתו כדפרשית גבי ותמאן המלכה ושתי הן הן שיגידו עיקר החירוף, ז"ש והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה דבר המלכה היינו זדון לבה שדברה בקושי נגד כבוד המלך, וזהו דבר המלכה. ולזה תלה ענין זה בשרות פרס ומדי, כי הן הן שמעו דבר המלכה, דהיינו בזיונה שבזתה למלך וערומים כסו קלון המלך ולא יצאו הדברים לחוץ ממתי סודם, והיינו אשר שמעו את דבר המלכה, כי יש ששמעו והם משרות פרס ומדי ששאר הנשים לא שמעו • הכלל העולה מכל זה הוא היות הסעודה הזאת מחייבת הצער שנהנו מסעודת אותו רשע שממנה פנה ויתד לישועה וחסדי ה' כי לא תמו לעקור ושתי ולשים מזור תחתיה את אסתר, וכמו שהחיוב היה ע"י משתה ושמחה ככה גזרה צום ובכי ומספד, ועל ידי משתה אסתר אשר עשתה להמן שחשבו ישראל שאסתר מאהבת המן עשתה לו המשתה ונצטערו אותו הצער של משתה כפרה על מה שנהנו מסעודת משתה אותו רשע מדה כנגד מדה, ומלבד הטעמים שפי׳ חז"ל בעשיית אסתר משתה להמן להקניאו במלך והשרים, יהיה הטעם הזה ג"כ נכון לכפר על המשתה של אחשורוש כאמור • ולזה בעת התשועה קבעום ימי משתה ושמחה להעלות זכרון הנס ותוקפו שכל הצרה באה מענין משתה אחשורוש ושמחה שנהנו מסעודתו גרמה להם כל הצרות ונהפוך מספדם למחול יאכלו וישתו לסימן. ולזה נ"ל שאמר דע"ה הצילה מחרב נפשי, לפי שתלמידי רשב"י ז"ל חשבו העונש על שנהנו מסעודת אותו רשע, והוא ע"ה פירש משום שהשתחוו לצלם כדאיתא במגלה, כנגד עון הצלם אמר הצילה מחרב, כי כך דן משה ע"ה לעובדי העגל שימו איש חרבו וכו'. וכנגד שנהנו מסעודת אותו רשע שבלי ספק יין השקם ותירוש יקח לב ואכלו בשר בשדה טרפה ונשלכת לכלב, לז"א מיד כלב יחידתי. שהכלבים עזי נפש ירצו לקחת עצמי ובשרי שנהנו מבשר טרפה, לכן באמצעות התענית הצילה מחרב נפשי, ויהי לבי בטוח בה' שיושיענו, זהו שאמר הושיעני מפי אריה וכו׳ כיון שהותך העון כמו שהזכיר יבש כחרש וכו'. והוא התכת האכילה ההיא, וזהו שאמר הושיעני מפי אריה הוא אחשורוש אשר בא לינקס על הצלם שלא חששנו על כבודו ית' מלך מלכי המלכים אשר דמיונו כאריה, דכתיב אריה שאג מי לא יירא. ונאה למלך לינקם ע"י מלך. ז"ש הושיעני מפי אריה, ועל דבר הכלבים הם שרי יועצי אחשורוש, ועליהם אמר ומקרני ראמים עניתני. באופן שעל הצלת החטא אמ׳ הצילה, ועל תשועתם מהאויבי׳ שהיא תולדת ההצלה הנזכר׳ אמ׳ הושיעני וכו'. כי הא בהא תליא בהבטל החטא, והוא הסבה יבטל המסובב שתושיעני מפי אריה ומקרני ראמים עניתני, שעיקר התשובה לשוב באותו המעשה בעינו • לזה נ"ל שאמר הנביא הושע ע"ה ותהר עוד ותלד בת ויאמר לי קרא שמה לא רוחמה וכו'. שפשט הכתובים אומ' במקום אשר יאמר להם וכו'. שצריך שתהיה התשובה באותו מקום אשר יאמר להם לא עמי יאמר להם בני אל חי וכו'. וראוי לדקדק ראשונה מאי שנא בעיבור לא רוחמה, שלא הזכיר ותגמול את יזרעאל ותהר כדבסמוך, ותגמול את לא רוחמה ותהר וכו'. ואם מעשה שהיה כך היה, שנתעברה מלא רוחמה קודם שגמלה את יזרעאל, לא כן בלא עמי שלא נתעברה ממנו עד גמלה את לא רוחמה, קשה תרתי חדא מה לו לנביא לכתוב דברים אלו ומה תועלת ימשך מזה בהודיענו שעיבור לא רוחמה בעודו יונק יזרעאל, לא כן עיבור לא עמי אלא אחר שגמלה את לא רוחמה נתעברה ממנו • והקושיא השנית יקשה אעיקרא דמלתא למה עשה ה' ענין זה, ואדרבא אורח ארעא והראוי שיעכב עיבור לא רוחמה כדי שלא תזיק החלב ליזרעאל כי הוא זכר, לא כן בלא רוחמה הנקבה כי בת היא וחיה אפי׳ בהתעבר מלא עמי והיא יונקת • ועוד קשה באו׳ כי לא אוסיף עוד ארחם, והיל"ל לרחם בל״מד • ועוד כי יש שינוי בפסוק הראשון גבי לא עמי כתיב כי אתם לא עמי ולא כתיב כי לא עמי אתם לא כן בפסוק והיה מספר כתיב לא עמי אתם הלא דבר הוא • ועוד מאי ואנכי לא אהיה לכם שאם הכוונה לומר ואנכי לא אהיה לכם לאלהים היה ראוי שיכתב בפי׳ אם לא שנאמר שמפני כבודן של ישראל דילג תיבת אלהים, שלא כתב ואנכי לא אהיה לכם לאלהים • ועוד מאי במקום אשר יאמר וחז"ל דקדקו מכאן צריך שבאותו מקום שנאמר להם לא עמי מצד מעשיהם הרעים ישובו באותו פרק ובאותו מקום, ובמקום עצמו שיאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי מצד התשובה • עוד פי׳ שמאהבת הב"ה את ישראל באותו מקום שיאמר להם לא עמי אתם, בו באותו המקום חוזר בו הב"ה מיד ממה שקראם לא עמי אתם, וזהו במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם בו באותו מקום יאמר להם עמי אתם ודבריהם צדקו יחדיו •