עריכת הדף "
מנחת חינוך/מב
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} == א == '''לדון וכו' דיני המצוה כו'. ''' הענינים ארוכים מאוד ואכתוב בקיצור הדינים כדרכי בח"ז ב"ה וער"מ הלכות עבדים וקצת פ"ג מהלכות גנבה. והנה אם א' מישראל גנב ואין לו לשלם לא קרקע ולא מטלטלין הב"ד מוכרים אותו בעבד ונותנים הדמים לנגנב כ"ה בר"מ פרק ג' מה"ג ופשוט דוקא אם אין לו אבל יש לו ואינו רוצה לשלם הבית דין כופין אותו לשלם עד שת"נ אבל למכרו אין להם רשות כי התורה לא נתנה רשות לבית דין למכור אלא באין לו אבל לא ביש לו שנאמר ואם אין לו ונמכר וכו' ואפילו בדיעבד אם מכרוהו בגנבה גזירת הכתוב דנמכר אבל במקום שאין להם אינו כלום כי אינו ממון של הב"ד אך רשות אם כן אינו ממון של הב"ד שימכר וז"פ. ודוק' קרן הגנבה אבל לא בעד כפל ודו"ה אלא הוא חוב עלי' עד שיעשיר כ"ה שם בר"מ מקדושין י"ח ומכות ד"ב דדרשינן בגנבתו ולא בכפילו ודו"ה אינו מבואר בברייתא להדיא אך כיון דאתמעט מתיבת בגנבתו משמע דוקא הקרן ממילא אינו נמכר בעד דו"ה ג"כ ע"כ כתב הר"מ דאינו נמכר בעד דו"ה ולכאורה אפ"ל הא דאינו נמכר בעד הכפל היינו אם הגנב שילם לו בעד הקרן בפי' והבעה"ב הנגנב נתרצה ולקח בעד הקרן ואח"כ תובע אותו כפל ואין לו אינו נמכר אבל אם באים לדון בתחלה ואין לגנב רק הקרן אפשר דיכול הנגנב לומר המעות שיש לו אני לוקח בעד כפל וממילא אין לו קרן וימכר בעד הקרן או אם כבר שילם לו בסתם אפשר דיכול הנגנב לומר קבלתי בעד הכפל והקרן מגיע לי עוד ואפשר אפילו רוצה הגנב לשלם לו בעד הקרן בפירוש יכול הנגנב לומר איני רוצה לקבל רק בעד הכפל והקרן מגיע לי עוד וכה"ג מבואר בח"מ לענין שני חובות בסי' פ"ג אך מפירש"י שכתב שם ולא בכפילו שאם יש לו לשלם את הקרן ולא הכפל אינו נמכר משמע דאם יש לו הקרן אינו נמכר וא"י לומר אקבל המעות בעד הכפל וימכר עבור הקרן ובמקנה הרגיש במ"ש וכן הסברא נותנת דפרעון ראשון הוי קרן ולא מקרי כפל קודם הקרן ויותר מזה נראה דאף אם הגנב שילם לו בפירוש בעד הכפל מכל מקום כיון שהוא פרעון ראשון נעשה קרן ביד הבעה"ב כי לא נקרא כפל רק אחר קרן וא"כ אינו נמכר בכל גוונא וא"ד לחוב הכלל התשלומין שחייבה אותו התורה יותר ע"ז אינו נמכר (וכיון שקיבל פרעון הראשון אם כן אינו מגיע לו עוד מחמת חיוב התורה אינו נמכר) וכיון שקיבל פרעון הראשון אם כן אינו מגיע לו עוד מחמת חיוב התור' אינו נמכר עבור זה כנלע"ד. ולכאורה ילה"ר לזה מב"ק ור"מ פ"ג מה"ג דאם טבח בשבת פטור מדו"ה דמיתה פוטרת וגם על טבח ביוה"כ מקשה הש"ס ב"ק ע"א דהמלקות יפטור ע"ש דמבואר דאף דחייב על הגנבה קרן וכפל מכל מקום פטור מדו"ה דקלב"מ. והנה לדעת רש"י שם ב"ק וב"מ סוגי' דהחוסם דכ"ה דקלב"מ מהני תפיסה אם כן אמאי פוטר המיתה מדו"ה הא תיכף דמשלם את הקרן דלא הי' חילול שבת אם כן יאמר הבעה"ב אני לוקח אותו בעד דו"ה כי עתה הוא תופס ותפיס' מהני בקלב"מ וכשמשלם לו עד הקרן יכול לומר כן וא"כ מגיע לו עוד קרן אם כן ממילא משלם דו"ה אע"כ דפרעון ראשון הוא בעד קרן ואי"ל לדו"ה קבלתי. אך אין זה ראי' דאפשר דמיירי דבאו עידי גנבה לחוד ושילם קרן וכפל ואז לא הי' חייב בדו"ה ואח"כ באו עדים שטבח קודם בשבת וח"מ אם כן עתה א"צ לשלם לו כלל כי כבר שילם בעד הקרן והכפל ואף דמבואר במרובה דאם א"ל הב"ד צא תן לו ואח"כ טבח ומכר פטור ומכ"ש היכי דכבר שילם לו היינו בטבח ומכר אח"כ אבל אם טבח ומכר קודם ששילם רק לא הי' עדים בודאי חייב ע"ש בסוגי' דס"ט. ולכאורה ילה"ר מד' הר"מ שם פ"ג ה"ד וז"ל היתה פרה שאולה אצלו וטבחה דרך גנבה בשבת פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באים כא' ואם אין גנבה אין טביחה ומכירה ע"כ. והנה ד' הר"מ הם מש"ס כתובות ל"ד ע"ב מימרא דר"פ ולכאורה תמוה ל"ל להר"מ הטעם דאם אין גנבה בלאו הכי המיתה פוטר גם מתשלומי דו"ה ור"פ ורבה אזלי כר"מ דבקנס מיקטל ומשלם עכצ"ל אם אין גנבה דהיינו הקרן אבל לפי מאי דפסקינן וכ"פ הר"מ דגם גבי קנס פוטר המיתה או המלקות אם כן בלאו הכי פטור דקלב"מ ע"ש בסוגיא ואין כאן מקומו לפלפל. והנה רש"י כתובות וב"ק פ' הגוזל ומאכיל לא גרס אם אין גנבה וכו' דשואל לא מחייב כפל ולא דו"ה רק בטוען טענת גנב ע"ש ברש"י שלא הבין ד' רבותיו ומדברי הר"מ כאן דגרס כרבותיו של רש"י ועל הקושי' של רש"י שהקשה לדעתו ל"ק שפסק פ"ד ה"י שומר שגנב מרשותו וכו' חייב כפל וע"ש בראב"ד שכתב עלי' זה אינו כלום והיינו דא"ח רק דוקא בש"ח שטוען ט"ג ובכ"מ תירץ שאם לקח בדרך גנבה חייב ע"ש וא"כ ניחא כאן דשואל עצמו חייב על הגנבה וכאן כתב הלשון וטבחה דרך גנבה. ואח"ז ראיתי בפ"י ב"ק כתב זה דמכאן יצא להר"מ ד"ז שהשומר חייב אם גנב מסוגי' זו דגרס כרבותיו של רש"י ומחמת קושית רש"י צ"ל כסברת הר"מ כמ"ש הכסף משנה או איזה סברא אחרת כי מבואר בהדיא דהשומר חייב על הגנבה ע"ש. '''והנה ''' הה"מ פ"א מהלכות שאלה אהא דפסק הר"מ השואל פרה ומת אין היורשים חייבים באונס ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה חייבים היורשים לשלם והרב המגיד תמה שהוא נגד ש"ס דפ' א"נ וגם הר"מ סותר עצמו כיון דפסק כאן דפטור על הגנבה ע"כ סובר כר"פ דלא נתחייב בשעת שאלה אם כן אפילו בהניח אחריות נכסים יהיו פטורים כיון דלא נתחייב בשעת שאלה ע"ש בסוגיא וד' הר"מ סותרים זא"ז ע' בסוגי' ובהה"מ ותבין והנני כותב בקצור נמרץ. והרב הש"ך סי' שמ"א תירץ דבאמת מ"ש הר"מ בהל' גנבה דפטור היינו מן הכפל כמבואר בלשונו אבל באמת קרן חייב דנתחייב בשעת שאלה כדבריו בה' שאלה ע"ש. ולכאורה לדבריו קשה מה זה שכת' הר"מ דאם אין גנבה ובאמת על הכפל אין טעם יותר לפטרו מדו"ה דזה וזה פטורים מחמת קלב"מ ועכצ"ל דבאמת הא דחייב בקרן אינו מחמת שגנבה עתה דהא על הטביחה שטבחה בדרך גנבה פטור מחמת קלב"מ רק דחייב על השאלה ונ"מ לענין שמין לשברים ואם נפחת הבהמה אחר שחיטה ע"ש בח"מ אם כן כיון דאינו משלם בתורת הגנב' אם כן אין כאן דו"ה כי ג' וד' לא חייב רחמנ'. אך לפמ"ש כיון דעדים ראו שטבח' וזה הי' הגנב' ורוצים לחייבו קרן ודו"ה אם כן כיון דקרן צריך לשלם מחמת השאלה יאמר הבעה"ב שתפסו בעד כפל ודו"ה כמש"ל עד שישלים כל הדו"ה וישאר הקרן חוב עליו וישלם כי על הקרן לא נתחייב מיתה. אך באמת זה אינו כיון דאין גנבה א"ח דו"ה נהי דחייב על השאלה אבל על הגנבה פטור מחמת קלב"מ וא"כ היאך יתפוס בעד הכפל [אם לא תפס עדיין על הקרן] אם כן אינו מגיע לו דמי הקרן וכיון דאין כאן קרן לא נתחייב כלל בדו"ה וע"כ צריך ליטול בעד הקרן אם כן פטור מהמותר מחמת קלב"מ. ונלע"ד אם א' גנב וטבח באיסור שבת אף אם נאמר דתפיסה מהני מחמת קלב"מ מכל מקום בכה"ג כיון דלא נתחייב קרן כלל רק בתפס ל"ש כלל חיוב דו"ה אף אם תפס הקרן מכל מקום התורה לא חייבה כלל דו"ה אם א"ח קרן בדין והבן. וכ"ז כתבתי אף אם נאמר היכי דקלב"מ מהני תפיסה אף בקנס. אך באמת אפ"ל דבקנס אפילו לשיטת רש"י ל"מ תפיסה דמבואר שם בב"מ דחייב לצי"ש ע"כ מהני תפיסה ובאמת בקנס כיון דפטור מן הדין ל"ש לצי"ש ע' כתובות ל"ג ע"ב תוד"ה לאו בשם ירוש' וגם כיון דהב"ד אין מחייבים אותו אם כן ממילא א"ח כלל דאשר ירשיעון אלקים כתיב דקנס א"ח אלא עפ"י ב"ד כמ"ש הראב"ד פ"ב מה' גנבה אהא דפסק הר"מ בהאבעיא שעלתה בתיקו בש"ס דאי תפס לא מפקינן כדרכו בכל האבעי' בממון והראב"ד כתב דא"ד לממון דאין כח לחייבו אלא הב"ד בדין פסק וכאן מספק היאך גמרו את דינו וע"ש. ואף לדעת הר"מ דמהני תפיסה אפשר היינו שם דעכ"פ הב"ד פוסקים כך דחייב מספיק' ע"ש במ"מ אבל כאן כיון דהב"ד פוסקין דפטור ול"ש לומר שפוסקים דיהני תפיסה דאדרב' קרא אזהר לב"ד משום כדי רשעתו דלא יהיו מחייבים משום ב' רשעיות והא דמהני תפיסה הוא מחמת דהוא עשה לעצמו אבל הב"ד אין שייך פסק אצלם כלל ובקנס א"ח דהתורה לא חייבה כלל רק עפ"י הב"ד אם כן בקלב"מ דאין הב"ד מחייבים אין חייב ול"מ תפיסה כנ"ב. ועח"מ סי' א' וסי' שמ"ח ויו"ד ה"ע דהרבה פוסקים סוברים דהאידנא דאין ב"ד מומחים וא"ח בקנס מכל מקום אי תפס לא מפקינן מיני' אף בדו"ה אם כן חזינן דגבי קנס מהני תפיסה אם כן כאן נמי בדברי הר"מ בפרה שאולה וטבחה יתפוס הקרן בעד הכפל עכצ"ל כמש"ל דהר"ב דקדק כיון דאין גנבה היינו כיון דהתורה לא חייבה קרן בדין אף דמהני תפיסה מכל מקום כיון דא"ח בדין לא חייבה התורה בדו"ה כלל אם כן אין חיוב עליו כלל ול"מ אפילו תפיסה כי א"ח כלל. ובזה מיושב לי דברי הר"מ שהקשיתי לעיל למה נתן הטעם דאם אין גנבה תפ"ל דמיתה פוטרת גם מדו"ה לפי פסק הלכה. דנ"מ דמחמת קלב"מ הי' מהני תפיסה אבל הטעם לפי שאין גנבה דפטור מקרן לא חייבה התורה כלל בדו"ה ל"מ תפיסה ג"כ ואף דחייב קרן מכל מקום לא מטעם גנבה רק מטעם שאלה כמש"ל. שוב ראיתי בנה"מ סי' שמ"א התעורר בקצת דברים שכתבנו ואף שלא מצאתי ראי' למש"ל מכל מקום הסברא נותנת דפרעון הראשון הוי לעולם קרן ואין כפל קודם הקרן כ"נ ועבשער המלך ה' עבדים פלפל ג"כ לענין תפיסה לצי"ש: '''עוד ''' מבואר שם בבריית' בגנבתו ולא בזממו ופירש"י אם העיד בחבירו שגנב והוזם ואין לו לשלם אינו נמכר עכ"ל וכ"ה במכות ד"ב גבי ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשים ב"ג וב"ח ואין נמכרין בע"ע וכו' סבר רב המנונא למימר דוקא היכי דאית לי' לדידי' וכו' אלא סבר ר"ה למימר ה"מ היכי דא"ל לדידי' או לדידהו אבל היכי דלית ליה לדידי' ולא לדידהו מזדבני א"ל רבא ונמכר בגנבתו ולא בזממו מבואר להדיא הא דאין נמכרין בע"ע היינו שמעידין על א' שגנב ואין לו לשלם דרצו לחייבו שימכר והוזמו ואין להם ג"כ לשלם אין עושין בהם דין הזמה שימכרו דבגנבתו ולא בזממו והר"מ כאן לא הביא ד"ז דולא בזממו ופ"א מה' עבדים כתב ואין לך איש מישראל שנמכר בב"ד אלא הגנב בלבד אם כן ממילא משמע דעל ד"א אינו נמכר. ובה' עדות פ"כ ה"ח כ' בפירוש וז"ל עדים שהעידו על א' והרשיעו רשע שאין בה מיתה ולא מלקות ולא ממון והוזמו לוקין וכו' כיצד העידו על א' שהוא חלל וכו' העידו עליו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין וד' דברים מפי הקבלה הם וכו' והיינו הברייתא הנ"ל. ולכאורה קשה דהר"מ נקט בהעידו עליו שנמכר בע"ע ובש"ס מבואר הא דאין נמכרים היינו שהעידו עליו שגנב ורצו לחייבו שימכר אבל ד"ז אם העידו עליו שנמכר אינו מבואר. אך פשוט דתחילה הי' סבר הש"ס דבאמת גם זוממין נמכרים רק אם לית לדידי' או לדידהו מצד הסברא אבל להמסקנ' דאף דלית לדידי' ולא לדידהו אינם נמכרין מחמת גזירת הכתוב בגנבתו ולא בזממו אם כן בכה"ג נמי אף דהעידו עליו שנמכר מכל מקום אינם נמכרין כיון דאינו גנבה ע"כ נקט הר"מ יותר רבותא דהעידו שנמכר כבר וחייבו אותו שהוא עבד ובעדות גנבה לא רצו לחייבו ודאי דלמא יהי' לו מעות אך מכל מקום אפילו בכה"ג אינו נמכר דגזירת הכתוב הוא לפי המסקנא והא דרש"י בקדושין לא פי' כן דרש"י פרשן הוא ונקט כמו שהוא בש"ס שם. '''והנה ''' מבואר בברייתא ת"ר ד"ד נאמרו בע"ז אין נעשים ב"ג וכו' ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בע"ע ואין גולין לע"מ ולא מסיים הברייתא דלוקין כמבואר במשנה גבי ב"ג והורג שוגג דאין עושים בהם דין הזמה ולוקין כדעולא מוהרשיעו וכו' דהברייתא נחית לזה רק להשמיענו דאין עושים בהם דין הזמה כמו שזממו וגם יש בד' דברים הללו שמקיימין דין הזמה שהעדים צריכין לשלם ממון אם כן אינם לוקין דבפירוש ריבתה תורה ע"ז לתשלומין ולא למלקות רק היכי דליכא שום חיוב כלל כמו ב"ג וב"ח כמ"ש הר"מ כאן שלא רצו לחייבו שום דבר לא מיתה ולא מלקות ולא ממון אבל היכי דאיכא חיוב ממון אין לוקין ובד' דברים שמבואר בבריית' יש קצת דברים דהעדים משלמין ואין לוקין כגון דאין משלמין את הכופר אם העידו שהרג שורו את הנפש ובאמת נהי דאין משלמין את הכופר מכל מקום רצו להרוג את השור שנידון בסקילה וא"כ אם הוזמו צריכין לשלם דמי שור לבעלים מכאשר זמם אם כן אין לוקין וכן אין נמכרין בע"ע אם העידו שגנב ואין לו ולהם מה לשלם נהי דאין העדים נמכרים מכל מקום צריכים לשלם כאשר זמם שרצו לחייבו תשלומין בעד הגנבה ואי דאין לו מכל מקום אין נפטרין מתשלומין וכי אם עדים יעידו בא' שחייב ממון ואין לו מה לשלם והוזמו יפטרו מתשלומין כי לא רצו לחייבו כי אין לו. זה בודאי טעות כי מכל מקום רמי עלי' חיוב לכשיתעשר וכן אם העדים אין להם במה לשלם דין הזמה וכי ס"ד שילקו דבאמת חייבים הם ממון ולמחר וליומא אוחרא ישלמו אם כן הם ככל הזוממין דאין לוקין אם חייבים בתשלומין אם כן בהנהו שני דברים בודאי משלמין העדים ואין לוקין ע"כ אינו מבואר דלוקין כי עיקר דנחית הבריית' להשמיענו שאין עושים דין הזמה בכולה כגון לענין כופר ולענין שנמכר אבל דין הזמה דתשלומין משכחת לה ג"כ בדברים אלו והמשנה נקטה רק השני דברים ב"ג וערי מקלט דבשני דברים אלו לא משכחת בהו שום חיוב אחר ע"כ כיון דחיוב זה ג"כ אין עושים לוקין אבל הברייתא דנקט ד' דברים ובשני דברים משכחת לה הזמה ולא מלקות ע"כ אינה מסיימת דלוקין רק עיקר הדין מחדשת מה שלא נזכר במשנה השני דברים אחרונים ובאמת היכא דשייך מלקות לוקין והיכי דמשלמי אפילו בדברים הללו אין לוקין רק דין הזמה זו שישלמו כופר או שיהיו נמכרין אין עושין בהם וז"פ: '''ודברי ''' הר"מ כאן צ"ע שכתב עדים שהעידו בדבר שאין חיוב מיתה ולא מלקות ולא ממון וכו' כיצד העידו שהוא ב"ג וב"ח לוקין העידו על שורו של זה שהרג את הנפש והוזמו לוקין ואין משלמין את הכופר העידו עליו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין וד' דברים מפי הקבלה הם עכ"ל ובאמת היאך גבי שור וע"ע לוקין הא באמת חייב בתשלומין מדין הזמה וצריך לדחוק דדין שור מיירי בגוונא דאין השור בסקילה כמבואר בפ"י מה' נזקי ממון. וא"י היאך בע"ע נהי שאין נמכרין מכל מקום רצו להפסידו מעש"י של כמה שנים שיהא קנוי לבעליו ובודאי צריכין לשלם לו ששמין אותו וז"פ אם כן למה לוקין. ואפ"ל שהם אומרים שנמכר ועדיין לא שילם הבעה"ב דלא רצו להפסידו ולבעה"ב אינם מחייבים דהבעה"ב רצה בכך ואמר כדברי העדים דבכה"ג ל"ש הזמה עטוח"מ סי' ל"ח. אך א"י מי הביאו לזה שיצייר הדבר בציור רחוק ולסתום הדברים והי' לו להשמיענו עיקר הדין אם אין שום חיוב לוקין והיינו ב"ג וערי מקלט כמבואר במשנה ועל הב' דברים ע"ע וכופר הו"ל לכתוב דאין עושין דין הזמה זו וממילא הי' ידעינן בגוונא דלא היו חייבים כלל היו לוקין ובגוונא דהיו חייבים ממון אין לוקין וסתם מאוד ואנחנו צריכין לדחוק בדבריו וצריך עיון גדול על רבינו ול"מ להמפרשים שהרגישו בזה. עוד מבואר בר"מ כאן בה"ג דגנב לעכו"ם או להקדש אינו נמכר על הקרן אלא הוא עליו חוב עד שיעשיר והמ"מ לא הראה לנו מקום מוצא הדין ונראה דטעם הר"מ דכתיב בפסוק ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא וכו' שנים ישלם נר' דהפסוק אומר דאם יש לו משלם כפל ואם אין לו ונמכר אבל בגוונא דאינו משלם את הכפל כגון לעכו"ם או להקדש אם אין לו אינו נמכר. והנה לפ"ז גם בעבדים וקרקעות ושטרות ג"כ אינו נמכר ומה שאינו מבואר זה בר"מ דאפשר דהוא כ"ש דחוץ מה שאין משלמין כפל בעושו"ק אין נגזלים כלל וא"כ אם הם בעין ל"ש שימכר ואם אינם בעין הא א"ח באחריותם עיין ר"מ פ"ט מה' גזילה ואם קלקל בידים שחייב זה לא מטעם גנב רק בתורת מזיק ומזיק אינו נמכר ע"כ נקט הר"מ עכו"ם והקדש דאינו נמכר מטעם דא"ח בכפל ואם כן אפילו לדעת הראב"ד שעבדים נגזלים ע"ש מכל מקום אינו נמכר בעבור התשלומין אם מת העבד כיון שאין חיוב כפל בעבדים ג"כ אינו נמכר כנ"ל. אח"ז ראיתי בס' אור החיים על התורה כתב זה דמהסמיכות ונמכר וכו' לפרשת כפל מוכח דמיירי דוקא בגנב לישראל ע"כ פוסק הר"מ דלעכו"ם ולהקדש אינו נמכר וכתב שם וז"ל לא מצאו טעם להר"מ והנה הוא והנאני שכוונתי לדעתו הרמה. וזה נ"ל ג"כ בעושו"ק לכל השיטות וז"ב בס"ד. ולפי זה אפשר לומר דהגונב אחר הגנב דאין הגנב השני חייב בכפל אפילו לבעלים הראשונים עיין ר"מ פ"א אם כן אם הגנב השני אין לו לשלם הקרן ג"כ אינו נמכר. אך אפשר לחלק דבעכו"ם והקדש אין בגניבה זו בשום פעם דין כפל וכן עושו"ק אבל כאן באמת הוא מטלטלין ושייך דין כפל אצל הראשון רק הגנב השני פטור דלא גנב מבית הבעלים ולא נתמעט ממקרא הזה ונמכר שפיר ומכל מקום צ"ע. '''עוד ''' מבואר בר"מ שם דאם הגניבה הוא מאה זוזי ואין הגנב שוה אלא חמשים ה"ז נמכר ושאר הקרן והכפל חוב עליו עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם היינו דאינו נמכר וחוזר ונמכר ואח"ז כתב דאם גנב ונמכר וחזר וגנב אם לראשון חזר וגנב אינו נמכר פ"ב אלא ישאר עליו חוב ע"כ. מבואר דעת הר"מ דעבור אדם א' אינו נמכר בשום אופן ב"פ ועש"ס שם די"ח בפרש"י דעתו דדוקא בגנב ב"פ ולא הי' העמדה בדין בינתיים אלא אחר שגנב פ"ב הי' העמדה בדין על ב' הגניבות ה"ל כגנב פ"א ושוה פחות אינו נמכר וחוזר ונמכר אבל אם הגניבה שני' הי' לאחר שנמכר עבור הראשונה חוזר ונמכר אף אם הגניבה היה לראשון ערש"י ד"ה אלא כאן. וד' קצ"ע דבתחלת ד' נראה דתלוי בהעמדה בדין דוקא אם הי' העמדה בדין על שני הגניבות דוקא בפ"א אינו נמכר ונשנה אבל אם גנב לאדם א' אחר העמדה בדין על הראשונה נמכר ונשנה ואח"ז בסה"ד מבואר מד' דדוקא אם גנב ונמכר וחזר וגנב להראשון חוזר ונמכר משמע דאם קודם שנמכר חזר וגנב אף שהי' לאחר העמדה בדין מכל מקום אינו נמכר ונשנה ע"ש. על כל פנים מחולק עם הר"מ בלאחר שנמכר דלהר"מ אינו נמכר בעבור איש הראשון ולרש"י נמכר אף בעבור הראשון. ונראה פשוט להר"מ ל"ד בעוד שהוא עבד עבור הגניבה חזר וגנב אינו נמכר אלא כל ימיו אפילו לאחר שיצא חפשי אינו חוזר ונמכר עבורו. שו"ר בריטב"א קדושין כתב שם דמסתברא אם לאחר שנמכר חזר וגנב לראשון נמכר פ"ב ולא הביא דעת הר"מ כלל וע"ש בכ"מ שכתב דהר"מ פוסק כת"ק ולא כר"א ודבריו תמוהין דת"ק סובר דנמכר ונשנה אף על גניבה אחת רק פוסק כאביי שם ע"ש וכבר עמד בזה בספ"י. עוד מבואר בר"מ דגנב ונמכר וחזר וגנב לאיש אחר חוזר ונמכר ואפילו אם גנב למאה אנשים וכו' מבואר בדבריו דוקא אם לאחר שנמכר גנב לשני חוזר ונמכר אבל אם קודם שנמכר עבור הראשון אפילו לאחר העמדה בדין עם הראשון ה"ל כגניבה אחת ואינו נמכר פ"ב ואח"ז כתב גנב לזה ולזה ולזה כולם שותפים בו אם היה דמיו כנגד הקרן או פחות נמכר ומחלקין ביניהם משמע מדבריו דגם לשני ב"א אינו נמכר ב"פ רק אם הגניבה לשני היה אחר המכירה לראשון וגם בזה דעת רש"י שם אינו כן דכתב בשני ב"א דהוי העמדה בדין כ"א בפ"ע נמכר וחוזר ונמכר מבואר בדבריו דתלוי בהעמדה בדין וגם משמע מדבריו דתמיד שני ב"א הוי העמדה בדין ב"פ והסברא נותנת כן כי ל"ש לומר העמדה בדין פ"א לשני ב"א שתובע כ"א בפ"ע ובר"מ מבואר דגם שני ב"א הוי כא' ואינו נמכר אלא פ"א ומחלקין ביניהם ובאמת דברי הר"מ צ"ע. על כל פנים בעמד בדין עם הראשון והי' שוה כפי הגניבה דהיה בדין שימכר עבורו ולאחר העמדה בדין שגנב עוד הפעם אמאי יפסיד הראשון ימכר ויחזור וימכר ובפרט דאביי אומר סתם כאן בשני ב"א משמע דבכ"ע בשני ב"א נמכר בעד כל א' וצ"ע. על כל פנים מחולק הר"מ עם רש"י כאן וגם לעיל ומחולקים בשני דברים כמ"ש והתוספות יש להם שיטה אחרת וצריכים ביאור ואין כאן מקומו ופי' הר"מ כפירש"י כמבואר למעיין. '''עוד ''' מבואר בר"מ והוא מהש"ס דאם הגנב שוה יותר מהגניבה דהגניבה מאה זוז והוא שוה מאה וא' אינו נמכר כלל שנאמר ונמכר בגניבתו עד שיהי' דמיו כולם מובלעים בגניבתו ע"ש ובש"ס מבואר גנבו ת"ק והוא שוה אלף אינו נמכר ומבואר שם ונמכר כולו ולא חציו וע"ש ברש"י כיון דהיא שוה שכר עבודתו על שש שנים פי שנים בגניבתו ואין עליו לעבוד אלא חציין ע"כ לכאורה משמע דוקא אם הוא שוה כפל בגניבתו. אך הר"מ כתב דאפילו שוה זוז יותר אינו נמכר והוי גם כן כמכר חציו וחציו לאו דוקא כי החצי משמע אפילו אם כ"ש הו"ל גם כן חציו ופשוט דל"ד אם שוה זוז יותר ה"ה אם ש"פ יותר גם כן אינו נמכר והר"מ כתב דנמכר שיהיו מובלעים וכוונתו דל"ד חציו. ופשוט דאם הוא שוה פחות מש"פ יותר דנמכר דאינו ממון כלל רק בפרוטה יותר אינו נמכר מ"ל זוז או ש"פ יותר וז"פ. ולומר דוקא אם הי' שוה כפל ויש אונאה אפילו אם נאמר דע"ע הוי כקרקע והדברים עתיקין אם כן אין המכירה לשש קיים ה"ל נמכר חציו אבל אם פחות מכפל דהמכירה קיימת אם נאמר דהוי כקרקע בכה"ג נמכר לשש זה אין סברא ובר"מ מבואר להדיא דאף בכ"ש אינו נמכר ועיין במקנה כנלע"ד פשוט. עוד מבואר בר"מ דאם גנב לכמה אנשים נחשבים כא' הן אם שוה פחות מדמי כל הגנבות כמש"ל ואם הי' דמים יותר אינו נמכר כלל משמע אם הי' שוה כנגד הגניבה של כולם אף ששוה יותר מא' מכל מקום נמכר וצ"ע דכ"א עומד בדין בפ"ע וכיון ששוה יותר מא' למה יצטרפו השנים אח"כ להחמיר עליו שימכר. ונ"פ לדעת רש"י שתלוי בעמד בדין אם כן אינו נמכר בכה"ג. ומהר"ם נר' דאף אם עמד בדין ואח"כ גנב לשני נמכר דסתם ובאמת אין סברא כלל כיון דעמד בדין ונפסק כיון דשוה יותר לא ימכר אין סברא שיצטרפו אח"כ שימכר והכל צ"ע: '''עוד ''' מבואר בר"מ דשותפים שגנבו משלשין ביניהם וכ"א ימכר בעד חלקו מן הקרן ואם היו דמיו יתירים על חלקו אינו נמכר ועיין כסף משנה מרשים ד"ז מקדושין ולא מצאתיו אך הדברים ברורים. ונ"ל דמכירת הב"ד אינו תלוי בהעמדה בדין לכ"ע כגון אם נגמר דינו לימכר שלא הו"ל לשלם וקודם שנמכר העשיר בודאי אין מוכרין אותו אף דלענין גנבה אחת תלוי בהעמדה בדין לפרש"י שא"ה דיש טעם בדבר ע"ש אבל כאן לא תלוי בזה. ונראה גם כן אם בשעת העמדה בדין היה שוה פחות או שוה בשוה וקודם שנמכר השביח עד שהוא שוה יותר גם כן אין מוכרין אותו כיון שעתה שוה יותר הכל הולך בתר שעת המכירה וכן להיפך אם בשעת העמדה בדין הי' שוה יותר ונגמר הדין שלא למכרו ואח"כ נפחת ושוה כמו הגניבה או פחות מוכרין אותו דלא יהא כמו שלא תבעו עד עתה דהברירה ביד בעה"ב לתבעו בכל עת שירצה כיון שהגניבה חוב עליו וכמו כן דרך משל אם הי' הגניבה הרבה שנים קודם יובל ודינו לעבוד שש שנים ועבודת שש שנים הוא שוה יותר הרבה מהגניבה יכול הבעה"ב להמתין עד ב' או ג' שנים לפני היובל ויהי' שוה כמו הגניבה או פחות כי יוצא ביובל ולא יעבוד כל שש שנים והברירה ביד הבעה"ב כנלע"ד בעזה"י פשוט. עוד נראה דאם אין עדים שגנב והוא עצמו מודה שגנב ל"מ אם בשעת הודאה יש לו לשלם אם כן היה חייב לשלם דהודאת בע"ד כמאה ואח"כ העני ודאי הב"ד מוכרין אותו אף דישא ש"כ ואסורה מן התורה למי שאינו עבד להרבה ראשונים וע' כאן במ"ל פ"ג מה"ע והד' עתיקין מכל מקום כיון דבשעת הודאה לא הי' נוגע להאיסור רק לממון והי' נאמן אז אם כן נאמן ממילא אח"כ והוא כעין המבואר בר"מ פט"ז מסנהדרין דהאיסור הוחזק עפ"י עד אחד אלא אפילו אם בשעת הודאה אין לו לשלם מכל מקום נראה כיון דמחייב עצמו אם כן הדין למוכרו והב"ד עושין כדין אם כן ממילא מותר בש"כ כיון דנמכר על פי ב"ד אפילו יודע בעצמו שלא גנב מכל מקום אודיתא אפילו בשקר מהני לענין איסור. עקצה"ח סי' קצ"ד ואפילו להט"ז דל"מ אודיתא בשקר לענין איסור ע' סי' קס"ט ביו"ד מכל מקום נראה דכאן עיקר הודאה על הגנבה דהוא ממון אם כן מחויב ממון וגזרה התורה שימכרו הב"ד ובנמכר עפ"י ב"ד אינו אסור בשפחה כנענית וכאן נמכר כדין וגם אפשר דלא ירצה הנגנב שימכר בעבורו אם כן עיקר הודאה לענין ממון והודאת בע"ד כמאה עדים ואין להביא מקדושין ס"ט אשפזיכני' דר"ש דהי' נסיב ליה עצה לגנוב ולהזדבן בע"ע כדי לטהר הבנים ורש"י ותוס' נתקשו היאך השיא לו עצה למעבד איסור ויעבור על לא תגנוב ולכאורה הו"ל ליתן לו עצה שיודה שגנב וימכר באודיתא כמ"ש ז"א דאם באמת לא גנב לא היה רוצה הבעה"ב שימכר עבורו אך אם בא לפנינו ומודה על עצמו שהוא ע"ע שנמכר ע"י ב"ד נראה אף דלענין להשתעבד לחבירו מהני הודאתו מכל מקום אסור בש"כ כי היאך יוכל להתיר לעצמו איסור תורה כמו שאינו נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה דלמא לא נמכר כלל עפ"י ב"ד וא"כ אסור מן התורה ואינו נאמן לענין איסור כמבואר בש"ס כ"פ דא"נ להתיר איסור לעצמו במקום חזקה וה"נ כאן יש לו כמה חזקות חזה"ג שאינו עבד וחזקת כשרות שלא גנב ומכל מקום לענין (מ"ע) להשתעבד לחבירו ודאי נאמן כי לענין ממון מהני הודאת הבע"ד אבל אסור בש"כ ואין זה דברים שבידו למכור עצמו דהמוכר עצמו אסור בש"כ כמבואר לפנינו בעזה"י ואפילו להסוברים דאודית' מהני לענין איסור דע"י הממון נסתעף האיסור וכיון שמחייב עצמו אם כן אין כאן איסור ג"כ ע"ש אבל כאן דתיכף הודאתו להתיר איסור ואף אם הוא עבד מכל מקום אם לא נמכר עפ"י ב"ד אסור בש"כ אם כן ל"מ הודאתו רק להשתעבד ולא לש"כ כנלע"ד. '''אך ''' ק"ל מהא דקדושין כ"ח עד היכן גלגול שבועה השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע ומקשינן האי טענה מעליית' וממונא אית לי' גביה ופירש"י בלא גלגול נמי הא קתבע לי' שכר פעולתו או גרעונו ואם היה מודה במקצת או בע"א חייב שבועה ומתרץ רבא לטעמי' דאמר ע"ע גופו קנוי לו וכו' א"ה היינו קרקע מ"ד ע"ש והנה מימרא זו דרבא הוא בדט"ז דע"ע קונה עצמו בשטר ומקשה הש"ס לימא ליה באפי תרי זיל וא"ר זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכ' הרמב"ן הובאו דבריו ברשב"א וריטב"א שם הטעם דגופו קנוי דיש לו ג"כ קנין אישות דהוא מותר בשפחה ע"ש אם כן כאן דאמר השבע לי והוא כופר ואף אם יודה לו מכל מקום נהי דנשתעבד לו אבל יהיה אסור בש"כ אם כן הדק"ל הא ה"ל מטלטלין דתובע לו מע"י ואי דגופו קנוי לו הא באמת הטעם דגופו קנוי לו מחמת דיהיה מותר בשפחה כנענית ובאמת כאן אפילו אם יודה אסור בש"כ אם כן כל מחלקותם אינו אלא על מע"י וגרעונו וה"ל מטלטלין אך באמת י"ל זה נהי דאינו נאמן להתיר עצמו בש"כ כמו שאם בא אחד ואמר ממזר אני דא"נ להתיר עצמו בממזרת עיין באה"ע סימן ד' סעיף ל' היינו שאין אנו מניחין לו שהוא אצלינו בחזקת איסור אבל הוא עצמו מותר בצנעה אף במקום ב' עדים שאומרים זה חלב וא' יודע שמשקרים אף דלכולי עלמא שא"י הוא בחיוב כרת מכל מקום למי שיודע שמשקרים מותר לו לאכול בצנעה ע' בכור שור בכריתות ומכ"ש מה שהוא רק נגד חזקה כמ"ש רשב"א בכתובות דמי שיודע בבירור ל"ש חזקה אצלו אם כן ה"נ שתובע אותו בברי וגם אתה ידעת אם כן יהי' מותר לו לישא ש"כ אם כן הוא תבעו ג"כ לגוף ע"כ שפיר משני דגופו קנוי לו ואף דיהי' איסור על הש"כ כי בכ"מ האשה מוזהרת כמו האיש והיא א"י בבירור מכל מקום כיון שהוא מותר שפיר מיקרי גופו קנוי כמו אם האדון אין לו ש"כ מכל מקום הוי גופו קנוי ה"נ. ובר מן דין נ"ל דוקא במצות עשה לדעת הרמב"ן כיון דהתורה לא התירה לו ש"כ או שאינו יכול לכופו כאשר יבואר לקמן אם כן אין גופו קנוי אבל כאן דא"י לישא מחמת איסור דרביע עליו מכל מקום הוי גופו קנוי וק"ל ואין להאריך ועמש"ל בד' הרמב"ן אי"ה. '''והנה ''' ד"ז דנמכר בעד גנבה ע"י ב"ד דוקא איש אבל אשה אינה נמכרת והוא משנה מפורשת בסוטה ור"מ כאן ה' עבדים והוא גזירת הכתוב אם כן טומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרין ע"י ב"ד שהם ס' אשה להר"מ ומספק אין מוכרין וכ"ה להדי' בר"מ כאן פ"ד ה"א דטומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרין בע"ע ולשיטת תוס' ורא"ש דאנדרוגינוס הוי זכר גמור עאה"ע סי' מ"ד אם כן בודאי אנדרוגינוס נמכר ולהראב"ד דהוי חצי זכר יבואר לקמן אם נמכר החצי והובאו שיטות אלו כ"פ בח"ז וטומטום שביציו בחוץ ומבואר בחגיגה ויבמות דהוי זכר עמש"ל פ' אמור והארכתי בזה ב"ה בדעת הר"מ בדברים נכונים. וחרש שוטה וקטן שגנבו כיון דאינם חייבין לשלם עיין ר"מ פ"א מה' גנבה אם כן פשיטא דאינם נמכרין ע"י ב"ד דפטורים ועיין בהגהות מ"ל סוף הספר כתב ע"ד הרהמ"ח עמ"ש דמצוה זו נוהגת בזכרים ולא בנקבות שאין האשה קונה ע"ע כתב וז"ל מפני החשד ומשכחת לה בנקבות פחות מט' שנים כמ"ש הר"מ סוף ה' עבדים עכ"ל והיינו שהר"מ כ' שם פ"ט עבד פחות מבן ט' רשאי האשה לקנותו דא"ר לביאה ול"ש חשד ע"כ ודבריו תמוהין מאוד דשם מיירי הר"מ בעבד כנעני וע"כ יכול הרב למוכרו תיכף כשנולד כי הוא ממון שלו כידוע אם כן משכחת לה עבד קטן מבן ט' ורשאי האשה לקנותו אבל כאן דמיירי הרהמ"ח בע"ע המ"ל פחות מבן ט' הא הב"ד אין מוכרין אותו לעבד בעד גנבה כי א"ח כלום ולמכור עצמו ג"כ אין מעשה קטן כלום ל"מ להש"ך ח"מ סי' צ"ה דגם ע"ע דינו כקרקע אם כן קטן א"י למכור כלל קרקעות ואין מכירתו כלום עח"מ סי' קל"ה ואף אם נימא דדינו כמטלטלין דדוקא ע"כ איתקש לקרקעות אם כן בפעוטות ממכרם ממכר במטלטלין מכל מקום כיון דמה"ת אין מכירתו כלום רק מדרבנן אם כן בשלמא מטלטלין שייך לומר דחז"ל תיקנו הקנין וחז"ל יוכלו לתקן אף דמה"ת אין מעשיו כלום מכל מקום הפקר ב"ד הפקר וזה הטעם בכל קנינים דרבנן אבל כאן ל"ש כלל הפקר ב"ד דאינו ממון כלל שהב"ד יפקירו וכי (הממון) [הגוף] שלהם שיוכלו להפקיר זה לא שמענו וגם עיקר התקנ' במטלטלין בפעוטות הי' משום כדי חייו ולמה להם לתקן שימכור עצמו לא גרע מקרקעות שלא תקנו כלום ע"כ נלפע"ד פשוט דלא משכח' ע"ע קטן פחות מבן ט' והר"מ שם מיירי בע"כ ע"ש מבואר כך להדיא וד' המ"ל תמוהים. '''ודוקא ''' ישראל נקנה בע"ע אבל גר צדק אינו נקנה בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כי אין לו משפחה כ"ה בש"ס דב"מ פא"נ ובר"מ כאן פ"א. וראיתי בכ"מ מביא בשם הסמ"ג מאי ששנינו במכילתא דבין לר"י ובין לר"ע גר נמכר בע"ע מיירי בגר שבא על בת ישראל שמשפחת אם הוא לו משפחה עכ"ל ומבואר בדבריו דגר הבא על הגיורת אין הבן נמכר ולדידי תמוה ד"ז דבן הגר אפילו מגיורת יש לו משפחת האב והאם והאחים וב"ב ככל ישראל אך בגר עצמו אין לו משפחה כלל כי הוא כקטן שנולד דמי אבל בן הגר אפילו מגיורת יש לו משפחה ואפ"ל כמו דגר עצמו אף שיש לו בנים וב"ב מכל מקום אינו נמכר דל"ה משפחה דצריך שיהא משפחה למעלה אם כן ה"ה בן גר אף דיש לו משפחה למעלה האב והאם מכל מקום כיון דאין לו משפחה למעלה עד יעקב אע"ה אין נקרא משפחה ומזה הוציא ד"ז מגר עצמו ומכל מקום צ"ע דבן גר הבא מישראלית הוי כישראל לכ"ד לענין יוחסין שאסור לישא ממזרת דלא מקרי גר והוי קהל ה' אך לענין חליצה עאה"ע סי' קס"ט ובח"מ סי' זיי"ן וכנה"ג ומסברא נראה דבעינן ושב אל משפחתו דיהי' לו תמיד משפחה ובגר אף שיש לו בנים וב"ב אין בן הגר וגיורת בכלל דמשכחת לה שיכלה המשפחה שימותו הקרובים אבל בישראל לא משכחת לה בשום פעם כמבואר בב"ב דנחלה ממשמשת עד יעקב אם כן דוקא בגר וגיורת אבל אם צד א' ישראל יש לו משפחה תמיד. ונ"פ דאסופי אף שאין משפחתו ידוע מכל מקום יש לו משפחה ושייך שפיר ושב וכו' ובודאי נמכר וז"פ. ונלע"ד דע"ע אין הב"ד יכולים למכור אותו חצי שלו כמבואר בקידושין י"ח ונמכר כולו ולא חציו אף ששם מיירי לענין אחר מכל מקום נ"ל כיון דדרשינן ונמכר דוקא כולו ולא חציו בכל גוונא אין יכולים למכור ודמי למאי דאמרינן שם דף זיי"ן וגיטין מ"ג דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת והאומר לאשה חציך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ ונמכר כולו ולא חציו ואף דמבואר התם דמחמת אשה לבי תרי לא חזיא ע"ש ותראה דהטעם דהוי חצי' אך בהמקדש לחצי לא הוי חצי איש ע"ש אבל אם בפירוש אינם מוכרים אלא חצי בודאי אינו נמכר. ונראה כמו דגבי אשה אמרינן בגיטין שם דהמקדש ח"ש וחב"ח דמתקדשת כיון דלא שייר בקנינו ע"ש אם כן ה"נ באם אחד חצי גר שאינו נמכר בע"ע וחצי ישראל שנמכר יכולים למכור החצי ישראל שלו כיון דלא שייר בקנינו דבחצי השני אינו נתפס המכירה ואצייר לך דבר זה כמ"ש בחיבורי כ"פ כגון שהיתה חצי שפחה וחב"ח ובא עליה ישראל דמצד חלק השפחות שלה הוולד ע"כ דישראל הבא על השפחה וולדה כמותה ומצד חב"ח שלה הוי הוולד ישראל כישראל הבא על הגיורת דהוולד ישראל גמור דהולך אחר הזכר אם כן הוולד הזה אם הוא זכר הוא ח"ע וחצי ישראל גמור מצד האב ואח"ז שחרר האדון חצי חלק העבדות אם כן הו"ל חצי גר וחצי ישראל בכה"ג נמכר אף החצי כיון דחלק הגירות אינו נמכר כלל אם כן על צד הישראל הו"ל לא שייר בקנינו ונמכר כמו בגיטין גבי אשה. '''ויש ''' לה"ר לזה היכי דלא שייר בקנינו נמכר חציו מסוגיא דמי שח"ע וחב"ע דא"י לישא שפחה ולא ב"ח דכופין אותו לשחררו עיין בגיטין והקשו התוס' למה כופין ימכור עצמו בע"ע ויהי' מותר בש"כ למאן דסובר דגם מ"ע מותר בש"כ ותירצו דגר אינו נמכר אם כן חב"ח אינו נמכר ע"ש ובב"ב וחגיגה. והנה אפילו אם גר נמכר מכל מקום חציו אינו נמכר והיאך יכול למכור עצמו א"ו כיון דלא שייר בקנינו הוי מכירה על חציו ע"כ צריכים התוס' לתרץ דגר אינו נמכר. אך באמת אין ראי' דאפשר דוקא במכרוהו ב"ד דכתיב ונמכר דרשינן ולא חציו אבל במצות עשה נמכר אפילו החצי כי כמה חלוקים יש בין מכרוהו ב"ד ובין מ"ע כאשר יבואר לקמן ע"כ אין ראי' משם ולכאורה קשה על תי' התוס' שכתבו דאין גר נמכר בע"ע ע"כ חלק הגירות אינו נמכר אם כן קשה איך סתם המשנה דמי שח"ע וחב"ח כופין את רבו כי א"י לישא ש"כ ולא ב"ח משמע דבכ"ע כופין ובאמת משכחת לה כמ"ש ח"ע וחצי ישראל גמור כגון בן שנולד מישראל הבא על ח"ש וחב"ח דאותו הבן הוא ח"ע וחצי ישראל דג"כ א"י לישא שפחה ולא ב"ח ובכה"ג למה כופין הא יכול למכור עצמו בע"ע וכאן ל"ש תי' התוס' דגר אינו נמכר דבאמת חב"ח הוא ישראל גמור ויכול למכור עצמו כי יש לו משפחה מצד האב וצ"ל דבאמת בכה"ג יש תקנה אך קושית התוס' דהמשנה סותמת נראה דבכ"ע כופין ובכה"ג למה כופין ותירצו ע"ז וע"ש בתוס' עוד תירוצים על קושיא זו. וע' גיטין מ"ג ע"ב דח"ש וחב"ח שנתקדשה ואח"כ נשתחררה הוא פלוגתא אם גמרו קדושי ראשון או פקעו וערש"י שכתב הטעם דפקעו דאשתני גופא והו"ל כקטן שנולד ע"ש אם כן אפשר כאן נמי בח"ע וחצי ישראל שנמכר ואח"ז נשתחרר חלק העבדות אפשר ג"כ נפקע המכירה וגמרו ל"ש כאן כי על חלק זה שנשתחרר לא יוכל לגמור כי גם גר אינו נמכר אך אפשר דפקעו וע"ש בתוס' שכתבו כיון דל"ש חצי אשה עכצ"ל או גמרו או פקעו ע"ש אם כן כאן דאף לאחר הגירות לא הוי חצי כי לא שייר בקנינו דהמכירה א"י לחול על חלק הגירות אם כן לא פקע. ואנדרוגינוס להראב"ד הל' שופר דהו"ל חצי זכר וח"נ אם כן ג"כ נמכר אף דצד הנ' אינה נמכרת מכל מקום חלק הזכר נמכר כי לא שייר בקנינו וג"כ מותר לישא ש"כ להר"מ פ"א מהא"ב דאנדרוגינוס נושא ול"ש איסור על חלק הנקבות וק"ל. '''והב"ד ''' אין להם רשות למכור א' מישראל רק לישראל או לגר צדק כ"ה בר"מ כאן ועיין כסף משנה שהוא מספרי ומבואר שם דאף אם עברו ומכרו אין מכירתם כלום דכתב אח"ז דגם מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגר תושב ומכ"ש לעכו"ם ואם עבר ומכר הוי מכירה דכתיב וכו' אם כן דוקא מ"ע דגלי קרא אבל לב"ד כיון דהתורה לא נתנה להם רשות אין הגוף שלהם רק במה דנתנה התורה רשות להם. ובמ"ש הר"מ דנמכר לגר צדק אף על פי שבספרי מבואר דאינו נמכר אלא לך משמע לי' להר"מ דה"ה גר צדק עלח"מ ובמ"ע בעזה"י יבואר לקמן. ונמכר לכל אישי ישראל רק הנשים אין קונין ע"ע מפני החשד וערש"י פא"נ דהיינו משום יחוד אם כן אפשר אשה שיש לה בעל בעיר דמותרת לקנות ע' אה"ע והרהמ"ח כתב אין מצוה זו נוהגת בנשים דאין אשה קונה ע"ע משמע דבכ"ע אין אשה קונה מכל מקום על כל פנים לכ"ע הוא רק דרבנן משום חשד ובדיעבד שקנתה נראה דהמכירה קיימת וע' הגהת מ"ל כתב לדעת הרהמ"ח משמ"ז שכתב דאם אשה קנתה ע"כ כופין אותה למכרו וכאן בע"ע אין רשות לאדון למכור הע"ע שלו כמ"ש בסמוך ב"ה הדבר צריך תלמוד אי כופין אותה (למכרו) [לשחררו] ומציין למצוה תפ"א וכונתו דשם מבואר דהענקה נוהגת גם בנשים ואי כופין אותה לשחררו למה מעניקין כיון דהוא בע"כ דהאדון והיוצא בגרעון כסף או בורח אין מעניקין ע"ש כמ"ש בש"ס ור"מ כאן. אך לפע"ד אין ראי' דדוקא בג"כ או בורח דהעבד עושה זה בע"כ דהאדון אין מעניקין אבל כאן דהב"ד כופין ואין העבד חייב בדבר אפשר דמעניקין וע' קדושין י"ז איכא מ"ד דהיוצא בגר"כ מעניקין רק בורח אין מעניקין ומכ"ש בכה"ג לכ"ע מעניקין אך הסברא נותנת דאין כופין אותה לשחררו שתפסיד ממון עבור זה ובפרט שתוכל ליזהר בכמה גווני עיין באה"ע ושם בע"כ אין לה הפסד דמוכרת אותו אבל להפסיד ממונה עבור זה אין לנו כנלע"ד. ומכל מקום קצ"ע על הרהמ"ח למה כתב כאן דאין מצוה זו נוהגת בנשים ואינה קונה עבד ולמה כתב שם דהענקה נוהג אף בנשים הא אין קונין ע"ע וכ"ת דמשכחת הענקה שאשה קנתה אמה העבריה באמת אין אשה יכולה לקנות אמה העבריה ג"כ דאינה ראוי' ליעוד ויבואר לקמן אי"ה דיני א"ע. ואם הב"ד יכולין למכור לחרש שוטה וקטן נראה דלכתחלה אין למכור להם כיון דלאו ב"ד ואולי יעבדו בו ביותר עיין ר"מ פ"א אך בדיעבד מכור רק במקום שהם קונים כגון שוטה דאין לו קנין אף בדעת אחרת מקנה רק ע"י אחר שזכין לשוטה ע' סי' רמ"ג בח"מ ור"מ פכ"ט מהלכות מכירה וקטן יש לו קנין בד"א מקנה אך לדעת הרב המגיד אין קונה אלא במתנה כי במקח אין נתינתו בדמים כלום וכאן ל"ש מתנה אם כן אינו קונה בכסף ובשטר אין קטן קונה אלא אם כן זיכה לו ע"י אחר עיין ר"מ שם וח"מ סי' רמ"ג ורל"ה הרבה דינים. '''הכלל ''' כל מקום שקונים מקנים להם העבד עברי ג"כ ע"ש ותלמד לכאן אך אם הרב קטן אם יכול למסור לו שפ"כ עמש"ל אי"ה. ואפילו כהן נמכר בע"ע רק לענין רציעה יש חילוק בכהן ויבואר לקמן אי"ה. ועמ"ל פ"ג ה"ח הקשה היאך נמכר הא משתמש בכהן מעל ע"ש ובמש"ל פ' אמור אי"ה. ואינו מבואר בר"מ אם ע"ע נמכר לשני שותפים ויעבוד לזה יום ולזה יום כמו ע"כ של שני שותפים שעובד לזה ולזה אך לכאורה הוא דבר פשוט דמה"ת דלא יהי' נמכר לשותפים אך לפמ"ש הר"ן פ' השותפים דראב"י סובר שותפים שנדרו הנאה זמ"ז רשאים לכנוס לחצר השותפים והטעם דכ"א בשעה שהוא משתמש בו יש לו קנין הגוף בכול' ולא שעבוד בלבד על חצי השני והו"ל כמו נכסיי לך ואחריך לעצמי והובאו דברים אלו בח"ז כ"פ אם כן כאן בשעה שמשתמש כ"א אי"ל שזה יש לו קה"ג ואח"כ יש לשני קה"ג בשעה שהוא משתמש בו דכ"א מקנה חלקו הא באמת ע"ע אסור למוכרו ואין המכירה של האדון חל כמש"ל ומבואר בר"מ וגם א"ל דהב"ד שמכרו ה"ל כאילו מכרו לזה ולזה דהיינו אחריך לפלוני דזה הוי כמוכר לחצאין דלכ"א מכרו פחות משש וכבר כתבנו דאין ע"ע נמכר לחצאין כלל אך באמת ע"כ לא כתב הר"ן זה אלא כיון דמשכחת לה קה"ג יש להם לכ"א קה"ג אבל כאן דלא משכחת לה באמת כ"א יש לו ע"ח רק קנין שעבוד כמו בע"כ בח"ע וחב"ח דעובד את רבו ואת עצמו דאין לאדון קנין הגוף על חב"ח דאין משוחרר חוזר ומשתעבד עקצה"ח קע"א וסי' רמ"ט אם כן ה"נ. על כל פנים נ"מ דבאם שני האדונים מודרים הנאה זה מזה אסורים להשתמש בעבד הזה כי החצי השני שיש לו רק קנין שעבוד נפקע דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ע"ש בר"נ ותבין. וגם לענין למסור לו ש"כ יש להסתפק בשני שותפים ואי"ה יבואר לקמן דיני מסירת שפ"כ ע"ש. ולפמש"ל דזה ברור דא"י למכור ע"ע לחצאין כמו חצי אשה דאשה ולא חצי אשה ה"נ נמכר כולו ולא חציו אם כן אפשר בע"ע של שני שותפים שעמד א' ושחררו לפי המבואר בגיטין שם פלוגתא אם גמרו או פקעו הקידושין וע' תוס' שם ד"ה גמרו שכתבו כיון דא"י להיות חצי' מקודשת דחצי אשה א"מ עכצ"ל או גמרו או פקעו אם כן ה"נ כיון דא"י להיות חצי נמכר או נגמר המכירה לא' או נפקע לגמרי. אך לפירש"י שפי' הטעם דפקעו דכקטן שנולד דמי אם כן כאן ל"ש זה ואפשר אע"ג דאינו נמכר חצי מכל מקום כיון דבתחלה נמכר כולו עובד את רבו ואת עצמו ול"ד לאשה ומכל מקום בש"כ אסור כי חלק הב"ח שבו אסור בשפ"כ כי אינו עבד בצד השני כמש"ל. '''והנה ''' הקנין של ע"ע מבואר במשנה קדושין י"ד ור"מ כאן פ"ב מה"ע דנקנה בכסף ובשטר וש"כ הרי הוא ככסף ושיעור הכסף הוא פרוטה כמו בכל התורה ועיין בפ"ד כאן דפוסק הר"מ דאמה עבריה אינה נקנית בפרוטה רק יותר מפרוטה דראוי לגרעון ובכ"מ הקשה על הר"מ אמאי ל"צ בע"ע ג"כ יותר מפרוטה כיון דקנין כסף נפקא לן בע"ע מאמה העבריה אם כן הו"ל למפסק דגם בעבד צריך יותר מפרוטה ע"ש מה שתי' וע' לח"מ ומ"ל מה שפלפלו בזה ולקמן במצות אמה יבואר אי"ה. ובקנין שטר כתב הר"מ א' מכרוהו ב"ד ואחד מ"ע וכו' כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הריני מכור לך והריני קנוי לך ונותן לו השטר ועיין כסף משנה שהר"מ פוסק כמ"ד האב כותבו וה"ה בעבד ע"ש וי"ל דלשון השטר שמבואר כאן הריני מכור לך היינו במצות עשה אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים ודאי צריכים לכתוב בלשון שמוכרים הם כגון איש פלוני קנוי או מכור לך כמו הקונה קרקע או ע"כ מחבירו דכותב לו שדי וכו' ה"נ כותבים לו איש פלוני וכו' כנ"ל פשוט אעפ"י שאינו מבואר להדיא. והנה מבואר כאן דגבי ע"ע אין שום קנין בעולם כגון משיכה או חליפין רק שני הקנינים הללו כסף או שטר ועיין בסוגיא קדושין די"ד עד סוף הסוגי' שם ועספ"י ומקנה שהאריכו והסכמות כולם כהר"מ דרק באלו השני קנינים נקנה הע"ע. וע"ע זה הנמכר מחויב לעבוד לרבו ומעשי ידיו לרבו וער"מ פ"א איזה מלאכות שהרב אסור לעבוד בו ויתבאר בעזה"י במקומו אבל מציאתו לעצמו וכן יכול לזכות ע"י לאחר כי אין ידו כיד רבו כמו ע"כ כמבואר כ"פ בש"ס אף דאמרינן בקדושין דע"ע גופו קנוי לו היינו לענין שצריך ג"ש כמבואר לקמן בס"ד אבל לענין זיכוי ושאר דברים אין ידו כיד רבו וכ"ה בחי' רשב"א ע"ש. והרב חייב במזונות וכסות ומדור לע"ע עיין ר"מ ספ"א ה"ט וחייב להשוות לו במאכל ומשתה וכסות ומדור שנאמר כי טוב לו עמך שלא תאכל פת נקי והוא פת קיבר אתה ישן וכו' אתה דר וכו' ובתוס' קידושין כ' הביאו ירושלמי דאם האדון אין לו אלא כר א' אסור לישן עליה כי העבד לא יהיה לו במה לשכב ואם גם הוא לא ישכב ה"ז מדת סדום. ע"כ מחויב האדון ליתן להעבד והוא ישן ע"ג קרקע. מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו והר"מ כאן לא הביא דברי הירושלמי ומסיים כל הקונה וכו'. ואפשר סובר הר"מ דהירושלמי סותר ש"ס שלנו ב"מ פא"נ ונדרים דמבואר שם ב' אנשים יש להם קיתון של מים ואם ישתה הא' וחבירו ימות חייו קודמים שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין. אם כן כאן דילפינן מן כי טוב לו עמך אם כן הוא קודם. וכבר תמהו על הירושלמי הזה מהש"ס זה בס' מהרי"ט ואינו ת"י ובס' תו"ח ב"מ ע"ש מה שתירץ. ומכח קושיא זו לא הביא הר"מ הירושלמי וסובר שאם אין לו אלא כר א' באמת האדון קודם וצ"ע. '''ואם ''' העבד יש לו אשה בשעת מכירה או לקח אח"כ דוקא מדעת רבו האדון חייב במזונותיה ודוקא אשתו הנשואה אבל לא ארוסה ודוקא אשתו הכשרה אבל הפסולה לו אפילו מדרבנן כגון שני' אין הרב חייב במזונותיה. ומבואר בר"מ פ"ג ונלמד מקראי. ועיין בכסף משנה ונראה אף על פי שאינו מבואר בר"מ אלא מזונות אשתו מכל מקום חייב ג"כ בכסות ומדור כיון דהעבד אין לו לפרנס ע"כ חייבה התורה שיכנס האדון בחיובו לאשתו אם כן ה"ה כסות ומדור. ע' רמב"ן על התורה פ' משפטים. וז"פ דאין העבד יכול לומר לרבו איני ניזון ואיני עושה דהעיקר שקנה אותו הרב למע"י ול"ד לאשה עם איש. וכן הרב אי"ל איני זנך ואיני נוטל מע"י דגם באשה אין הבעל יכול לומר כן אף דיש פוסקים סוברים דמזונות אשה הוא רק מדרבנן ומכ"ש כאן דלכ"ע דאורייתא. ואני מסופק אם יכול הרב לומר לו צאי מע"י במזונותיך ומספיק לו או שרוצה להשלים מה שחסר לו דגבי אשה מהני ע' באה"ע סי' ס"ט דהרבה פוסקים ס"ל דמהני אף בע"כ של אשה ואפשר כאן נמי. אך לפי מה שמבואר בש"ס ור"מ פ"א דחייב הרב להשוות לו במאכל שלא תהי' שותה וכו' וילפינן מכי טוב לו עמך אם כן יכול העבד לומר כי זה הטבה שלו שיעשה לרבו ויאכל עם הרב מה שהוא אוכל ושותה אף שיעלה מע"י הרבה מכל מקום כיון דרוצה העבד לאכול עם האדון הו"ל בכלל כי טוב לו עמך ע"ש בר"מ. וחייב הרב גם כן לזון בניו ובנותיו של העבד כ"ה בר"מ שם ועיין כסף משנה מסופק בדעתו אם חיוב לזונם כשהם יותר מבני שש שנים שגם האב א"ח יותר מב"ש כמבואר בכתובות. ובמ"ל הביא בשם הרמב"ן דחייב לזונם עד י"ב שנים כיון דהאב נהוג לזונם ע"ש. ודעתו בדעת הר"מ דאף בנים גדולים אם אין להם במה להתפרנס חייב הרב לזונם אך אם יש להם לפרנס משלהם א"ח לזונם אך בקטנים אפילו יש להם להתפרנס חייב ע' אה"ע סי' ע"א ובודאי ג"כ כסות ומדור כמו שהאב חייב עד ב"ש או יותר מב"ש דנהוג לזונם וז"פ: '''ואע"פ ''' שהרב חייב במזונות אשתו ובניו מכל מקום מע"י אינו של הרב אלא מע"י אשה ומציאתה וכן מהבנות הכל של העבד כ"ה בר"מ והוא מהמכילת' ובמ"ל הביא בשם הרמב"ן דכ"ז שהרב זן מע"י שלו רק כוונת המכילתא דאינם משועבדים לו דיכולים לומר אין ניזונים ואין עושין אבל אם הרב זן נכנס תחת הבעל ומע"י של הרב אף על פי שמע"י של אשה לבעל אינו רק מדרבנן ועיין בפי' רמב"ן עה"ת ואין כאן מקומו להאריך. וכ"ז שהוא עבד יכול למסור לו שפחה כנענית וכופהו ע"ז שיהי' לו בנים ויהיו ע"כ לרבם כ"ה בש"ס. ובמ"ל פ"ב פלפל להסוברים דדעת הר"מ דשפ"כ אינה אסור' לישראל רק מדרבנן כנראה מדבריו פי"ב מהא"ב ועיקר חידוש בע"ע דהרב מוסר לו בע"כ דקשה ע"ז מכמה סוגיות דמבואר בש"ס דילפינן מקרא מיוחד דכופו ע"ז ול"ל קרא תפ"ל דלהיתרא א"צ קרא דבלאו הכי מותר מן התורה אם כן ע"כ קרא דאדוני' וכו' הוא על הכפיה וגם מסוגיא דקדושין דאבעיא דעבד כהן מהו בש"כ חידוש הוא ל"ש כהן ול"ש ישראל וא"א דאין שפ"כ אסורה לישראל מן התורה אם כן לאו חידוש הוא וכהן בודאי אסור בה מן התורה ע"ש והדברים עתיקין. על כל פנים כאן מותר בש"כ ורבו כופו ע"ז ואפילו אם העבד כהן ודוקא אם יש לו להעבד אשה ישראלית ובנים אז מוסר לו ש"כ אבל אם אין לו אשה או בנים אין רבו מוסר לו שפ"כ וממילא אסור בשפ"כ. ועמ"ל פלפל דדעת קצת ראשונים נהי דבכה"ג אין רבו כופהו מכל מקום מותר בשפ"כ וע"ש שהק' קו' עצומה מש"ס דתמורה דמבואר שם דהאומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דרבנן סוברים דהוי אתנן. ומקשה הש"ס הא שפחה לע"ע משרי שרי. ומתרץ כגון שאין לו אשה ובנים וא"א דגם באין לו אשה ובנים מותר בשפ"כ. אם כן הדק"ל היאך הוי אתנן הא משרי שרי והוא תמיה גדולה. וגם אם נא' דישראל אינו אסור בשפ"כ רק מדרבנן ג"כ צ"ע אמאי הוי אתנן. וקושיא זו הוא בס' יהושע לאא"ז הגאון ז"ל ובשער המלך מפלפל בענינים אלו ואין כאן מקומו. '''וע"ע ''' שם במ"ל מסופק אם הי' לו לעבד בשעה שנמכר אשה ובנים ואח"כ נתאלמן אם יכול הרב למסור לו אח"כ ש"כ וכן אם בעת המכירה לא הי"ל אשה ואחר כך נשא אם יכול הרב למסור לו שפ"כ ועיין בס' אוה"ח עה"ת בפרשה זו כתב אף דיש לו אשה פסולה מח"ל מכל מקום הוי יש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ וא"ד לדין מזונות דהרב א"ח במזונות אשתו פסולה דשם גלי קרא עמו וכו' אבל לענין ד"ז רבו מוסר לו ש"כ וע"ש שכתב אפילו אם יש לו ארוסה וש"י ובנים יש לו ג"כ מאשה אחרת רבו מוסר לו ש"כ ע"ש. ואפשר ג"כ אם יש לו אשה ח"ש וחב"ח אף דאין על אחרים עליה חיוב א"א רק אשם ש"ח מכל מקום הוי כיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ דלא גרע מש"י דגם אינה אלא איסור לאו לעלמא מכל מקום רבו מוסר לו ש"כ ה"נ ואף שהיא אסורה עליו קודם שנמכר מכל מקום אינו תלוי באיסור כמו ח"ל לדעת האוה"ח. אם כן ה"נ אם יש לו ח"ש וחב"ח ה"ל כמו שיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ כנלע"ד. ודעת מהרש"א גיטין סוגיא דח"ע וחב"ח כו' הא דרבו מוסר לו ש"כ דוקא שפחה של רבו אבל שפחה שאינה של רבו אסור בה ורבו אסור לו למסור שפחה שאינה שלו ובשער המלך תמה עליו מסוגיא דתמורה תלין שפחתך אצל עבדי הוי אתנן. ומקשה הש"ס שפחה לעבד עברי משרי שרי. ולדעת מהרש"א אסורה לו שפחה של אחרים ע"ש. ונ"ל לדעת מהרש"א אם שני שותפים יש להם ע"ע כמש"ל דאין לכ"א רק קה"ג בחצי שלו ובחצי האחר אין לו קה"ג רק שעבוד אם כן א"י למסור לו ש"כ כי הש"כ של א' אסור צד השני של חבירו כי אסור לשפחה שאינה לרבו כמו ח"ע וחב"ח ואפילו אם יש להם שפחה בשותפות מכל מקום אתי צד זה ומשתמש בצד זה ע' חגיגה וגיטין ובפרט גבי ש"כ דכ"א יש לו קה"ג בכולו כדברי הר"נ נדרים עיין לעיל. ואם ע"ע נמכר לקטן לפמש"ל דלהרבה פוסקים יש לקטן קנין בד"א מקנה עח"מ רל"ה ורמ"ג וקצה"ח באריכו' דהוא מטעם זכיה והקטן יכול לחזור מהמקח דאין חבין כו' רק אם הקטן רוצ' אין המוכר יכול לחזור אם כן אסור הקטן למסור לו ש"כ דלמא יחזור בו הקטן ונתבטלה המכירה למפרע ועושה איסור ול"ש לומר שמעמידין על החזקה כמ"ש תוס' גיטין ל"ג גבי נזיר חזקה שלא ישאל ובקטן ל"ש זה ואפשר כאן דנמכר ע"י ב"ד אין הקטן יכול לחזור ע' קידושין סוגיא דנשיא א' וכתובות גבי גר קטן וביו"ד ש"ה גבי פדיון בכור בט"ז ונה"כ. '''וע"ע ''' הנמכר אם מת האדון ת"ז עבדותו קודם שש ויובל והניח האדון בן עובד את הבן כל המשך אבל אם לא הניח בן רק בת או אח אף דהם יורשים מן התורה מכל מקום גזירת הכתוב דאינו עובד את היורשים רק לבן קדושין י"ז ור"מ פ"ב. והנמכר לגר צדק אף שב"ד מוכרים אותו לג"צ כמש"ל מכל מקום אינו עובד אפילו את הבן של ג"צ ואפילו היה הורתו ולידתו בקדושה דכן גזירת הכתוב עיין ר"מ ובכ"מ. ומ"ע ונרצע יבואר לקמן כי ע"כ דברנו רק במכרוהו ב"ד. ונ"פ דאם הניח הרב בנים כולם יורשים ועובד להם בשותפו' כיון דעובד את הבן אם כן לכולם יש חלק בו גם אם יש בכור ופשוט נוטל בכור פ"ש. עח"מ רע"ח דע"ע גופו קנוי ועדיף ממשכנתא דמסלקי. ולכאורה קשה בב"ב קכ"ח יכיר ל"ל שנאמן אביו שהוא בכור תפ"ל אי בעי ליתבי' במתנה ומשני בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. ובאמת אי נימא דבעבד עברי נוטל בכור פי שנים צריך יכיר שיקח בכור פ"ש בע"ע ול"ש לומר אי בעי ליתן לו במתנה הא ע"ע אין האדון יכול למכרו לאחר ולא ליתנו במתנה כמ"ש הר"מ כאן פ"ד והבאתי לעיל דאף אם עבר ומכר ונתן לא עשה כלום. ואפשר לומר דיכול לצייר בכה"ג וחדא מתרתי נקט. וזה ימים כבירים תירצתי ק' בדרך חידוד ואין כאן מקומו. אבל הנלע"ד דבכור שנוטל פ"ש הוא מדין נחלות [ער"ם ה' נחלות] ובסמ"ק לרבינו אם כן התורה שציותה דיני ירושה לבן או לבת או לשאר יורשים ג"כ גזירת הכתוב דבכור יורש פי שנים אבל כאן בעבד עברי דחזינן דאינו בתורת ירושה כלל דאינו עובד שום יורש ובג"צ אף הבן אינו עובד רק בן ישראל דגלי קרא ועבדו וכו' ע' בקדושין אם כן זה אינו בתורת נחלה כלל ל"ש גם כן דין בכור דהוא דין מדיני נחלות אבל כאן אינו מנחיל כלל מדחזינן דאינו מנחיל לשום יורש דאוריית' ובג"צ אינו מנחיל לבנו אם כן מה שעובד לבנו אינו בתורת נחלה רק מגזירת הכתוב אם כן ל"ש דין בכורה כלל דהוא דין נחלות ואין הבכור נוטל פי שנים בע"ע וע' נזיר ל' גבי מגלח ודין בכור יש ג"כ להקשות כן ועמש"ל מצוה שע"ז. ולפי זה י"ל לפי מה דפסקינן בב"ב דק"ל כריב"ב ובש"ע ח"מ סי' רפ"א דאם אמר על בן בין הבני' שיירש הכל או ריבה לא' דדבריו קיימין וילפינן לה מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כו' התורה נתנה רשות להנחיל למי שירצה זה דוקא בזכרים שלו שהם בני נחלה כי זה ג"כ דין מדיני נחלה אבל בעבד עברי דאין דין נחלות כלל אם אמר פלוני בין הבנים ינחול את העבד אין בדבריו כלום כי זה אינו בתורת נחל' וכל הבנים שוים וג"כ אינו במתנה לא' מהבנים דא"י למכור וליתן רק בתורת נחלה וזה אינו נחלה כלל כנלע"ד ברור ואמת בעזה"י. וכבר כתבתי דלהמהרש"א עבד של שנים אין רבו מוסר לו ש"כ וא"צ לכפול הדברים. ונראה דאם הניח האדון טומטום או אנדרוגינוס באופן שהוא ס' זכר כמ"ש כ"פ בודאי מס' אינו עובד כי הוא מוחזק בעצמו ואפילו להקצה"ח סי' פ"ח וסי' רמ"ח דספק משוחרר הוא בחזקת רבו מחמת חזקת מ"ק כשורו וחמורו אם כן כאן נמי כיון דגופו קנוי לו מכל מקום כאן ל"ש חזקת מ"ק כיון דהאדון מת והיורשים אינם באים בתורת נחלה ל"ש שהוא עומד בחזקת משפחה ואין כאן מקומו להאריך. '''והנה ''' בה' דרכים יוצא העבד הזה לחירות עיין ר"מ כאן ויבוארו לפנינו אחת לאחת אי"ה. '''א) ''' יוצא בשש אם שלמו ש"ש ממכירתו ולא שנות עולם יוצא לחירות ועמ"ל פ"ב מה"א שהאריך ומסיק להלכה דל"ב ש"ש מעל"ע דשעות רק ד"מ שנמכר בר"ח ניסן ביום תיכף שמגיע ליל ניסן שלמו לו השש שנים וכ"ד רה"פ. ונ"ל בעת שמקדשין עפ"י הראי' ובפרט דד"ז דע"ע רק בזמן היובל ואז מקדשין החודש בב"ד וכבר כתבתי לעיל במצות קד"ה אבל הב"ד מקדשים או יום ל' או אם לא באו עדים מקדשין יום ל"א אם כן תיכף בכ"ט באדר תחלת ליל ל' בניסן דיש ספק אפשר דיקדשו הב"ד למחר אם כן עתה ר"ח ויוצא לחירות. אם כן א"י לכופו לעבוד לו בלילה דלמא הוא ב"ח דאפשר הוא ר"ח. ואם למחר באמת לא קידשו ב"ד אפשר דמשלם לו העבד מה שביטל ואין כאן מקומו לדין זה. וכן אם עשה מלאכ' וביום נתקדש החודש בודאי בעה"ב צריך לשלם כשכיר יום בעד היום והלילה וגם כן תיכף בתחלת ליל שלשים נאסר בשפ"כ דלמא יקדשו ב"ד את החדש ואינו עבד כנלע"ד פשוט. ול"ש לו' חזקת מ"ק מספק וג"כ חזקת היתר בש"כ כמ"ש האחרונים דספיקא דדינא ל"ש חזקה המכרעת דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וכי בשביל חזקה לא יקדשו ב"ד את החודש וגם חזקת מ"ק הוא רק חזקה המכרעת ואין כאן מקומו. והנה מה שיוצא בשש אפקעתא דמלכא הוא מלך העולם ב"ה אף שהאדון אינו רוצה כי הוא משוחרר ממילא ומכל מקום מצוה על האדון לומר לו צא בשעת יציאתו ואף שלא א"ל יוצא בחנם עיין ר"מ פי"ב הי"ב ואם ברח תוך שש חייב להשלים השש שנים ואם חלה אם פחות מד' שנים א"ח להשלים ואם ד' שנים חייב להשלים בין רצופים בין מקוטעים ואם היה יכול לעשות אפילו מעשה מחט אפילו חלה כל שש א"ח להשלים. ובמ"ל הביא ירושלמי דחלה ואח"כ ברח חייב להשלים דיכול הרב לו' אילו היית גבאי אינשמת. ברח ואח"כ חלה משלים דיכול לומר אילו היית גבאי לא אבאשת ופשוט דבדין הראשון דחלה ואח"כ ברח נהי דצריך להשלים ימי הבריחה מכל מקום מה שחלה אצלו א"צ להשלים ובברח ואח"כ חלה צריך להשלים כולו דאומר לו דלא היית חולה אם היית אצלי והר"מ השמיט הירושלמי ועיין שם במ"ל. '''ב) ''' יוצא ביובל אם פגע בו שנת היובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל היובל מוציאו ול"ד שנה א' אלא אפילו יום א' ע' קדושין ט"ו מבואר דאם נמכר ב' וג' שנים לפני היובל היובל מוציאו ע"כ ל"ד ואפילו יום א' קודם היובל דמ"ש דבכ"ע היובל מוציאו וז"פ ואפילו ברח ופגע בו יובל היובל מוציאו וא"צ להשלים כ"ה בש"ס שם די"ז וכ"פ הר"מ ועיין כסף משנה מביא בשם הסמ"ג דפוסק כהירושלמי דברח אין היובל מוציאו ותמה עלי' למה פסק כהירושלמי נגד הש"ס דילן ועלח"מ שהסמ"ג פירש הש"ס דילן להסכים עם הירושלמי. ואינו מבואר בר"מ כאן מתי יוצא ביובל אם תיכף בר"ה של שנת היובל או אם ביוה"כ דכתיב בקרא פ' בהר ביוה"כ תעבירו שופר וקראתם דרור וכו' וד"ז הוא פלוגתא בר"ה ד"ח ע"ב רבנן סוברים מיוה"כ חייל יובל ורי"ב של ריב"ב סובר דמר"ה חייל יובל ומר"ה ועד יוה"כ לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא עטרותיהן בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו בשופר נפטרו העבדים לבתיהם וכ"פ הר"מ כר"י בנו של ריב"ב בפ"י מה"ש ויובל ע"ש ובס' ט"א שם כתב הטעם דלא נפטרין לבתיהם אע"ג דמר"ה מתחיל יובל היינו טעמא כיון דמבואר בש"ס שם בדף אח"ז וכ"פ הר"מ דשלשתן מעכבין את היובל היינו אם לא תקעו ב"ד בשופר או לא החזירו השדות או שלוח עבדים ע"ש ע"כ מר"ה ועד יה"כ מתלי תלי וקאי דלמה לא יתקעו או לא יחזרו השדות ולא יהי' יובל כלל ואח"כ ביה"כ כשעושין שלשתן חל יובל למפרע ע"כ לא משתעבדין דלמא יהי' יובל ואינן נפטרין לבתיהם דלמא יבטל היובל דהיינו דלמא לא יעשו א' משלשתן וא"כ פשוט דמר"ה ועד יוה"כ אסורים העבדים בש"כ דלמא יהיה יובל אם כן יצאו לחירות מר"ה ואסורים מר"ה. '''והנה ''' היובל גם כן אפקעת' דמלכ' הוא דהעבד קנה עצמו והוא גזירת הכתוב ולא בלבד דחייב האדון לשחררו וכופין ע"ז כמו כל מ"ע ונ"מ אם הוא עבד של קטן דלאו בני מצות נינהו לא יצא אלא הוא אפקעת' דמלכ' וכ"ה כאן בלשון הר"מ ואי"ה בפ' בהר יבואר באריכות. אך יש בזה תנאי לפ"מ דקיימא לן שם בר"ה דשלשתן מעכבים ואם ידוע דאין ע"ע בישראל אין יובל נוהג כלל וע"ש ברש"י זו מסורה כו' דלר"י אין שלוח עבדי' מעכבת דאי מעכב אם אין ע"ע בישראל אין יובל נוהג וכן אם יש ע"ע והרב ממאן לשלחו אין יובל כלל ע"ש בסוגי' אם כן לחכמים דבאמת מעכב הוי הדין כך אם דר"מ ידוע לנו שיש כך וכך עבדים ואין האדונים רוצים לשלחם אם כן ל"ש לומר אפקעת' דחזינן דמעכב היובל ואין יובל כלל ולא אפקע רחמנא כלל רק בכה"ג הוי מ"ע דצריכים ישראל שיעשו מצות היובל ואם עושים איזה דבר המעכב כופין עד שת"נ לקיים זה אבל אינו אפקעתא דמלכ' דאל"ה הי' תמיד יובל אע"ג דאינ' מסורה לב"ד ע"ש בש"ס ורש"י ותבין. ואימתי מעכב היובל דאין סברא דאם הרוב משלחים עבדים יעכבו המיעוט שלא שלחו כגון שא"א לכפות אותם ואפשר דתלוי ברוב אנשים אם הם משלחין העבדים חל היובל או אפשר אפילו אם המיעוט עושין כדין חל היובל אם כן ממילא כיון דחל ה"ל לשאר האנשים אפקעתא דמלכא וכשמשעבד אותו עובר על לא תגזול וגם אפילו של קטן יוצא לחירות אבל אם אין בישראל רק עבדים של קטנים אם כן כ"ז שאין משלחים אינו חל כלל היובל שיוצא לחירות כי מעכב ורק שהב"ד יכופו אותם לעשות מצוה וקטנים לאו בני כפיה נינהו על מצות וה"ל כמו שאין עבד כלל בישראל דמעכב היובל ול"ש אפקעתא דמלכ' כיון דאין יובל כלל. הכלל פעמים הוא מ"ע כגון דכולם אינם רוצים לשלח אין כאן אפקעת' דמלכ' רק כופין אותם לקיים מ"ע של יובל אבל אם קצת משלחים אם כן חל היובל וה"ל לשאר העולם אפקעת' דמלכ' ונ"מ נמי לענין קטנים כמ"ש וב"ה יבואר בארוכה במצות היובל לקמן פ' בהר. ואם יכולים למכור אותו בשנת היובל עצמו אינו מבואר כאן אך במוכר שדה בשנת היובל הוא פלוגתא בערכין רב סובר מכורה ויוצאה ושמואל סובר אינה מכירה כלל דהשתא מכורה כבר יוצאה כו' והר"מ פי"א מה' שמיטה ויובל פוסק כשמואל אם כן כאן נמי דאין חילוק ובעזה"י יתבאר במצות יובל וכאן ל"ב רק להזכיר. ומ"ע ונרצע יבואר לקמן כי דברינו אלה הכל במכרוהו ב"ד. '''ג) ''' אם מת האדון ולא הניח בן רק בת או יורש אחר אינו עובד ויוצא לחירות דכך הוא גזירת הכתוב דאינו עובד רק לבן עד משך שש או יובל אבל לשאר יורשים א"ע ויוצא לחירות והנמכר לגר צדק א"ע את הבן ג"כ ויוצא לחירות עיין ר"מ וכ"מ שם וגם אפילו לבן הבן אם מת הבן בחיי האב א"ע את בן הבן דהוי בכלל יורש וכ"ה במקנה ע"ש אבל כשירש הבן אחר מיתת האב ואח"כ מת הבן בודאי יורש בן הבן ג"כ ואפילו כמה דורות הוי הכל בכלל בן שיורש וז"פ. '''ד) ''' יוצא בגרעון כסף כיצד כגון שקנה את העבד בס' דינרים על שש שנים אם כן כל שנה עולה בעד י' דינרים ועבד אצלו ד' שנים נותן העבד לרבו כ' דינרים בעד השני שנים הנשארים ויוצא לחירות ויכול ליתן לו אפילו ש"כ וכאן עסקינן במכרוהו ב"ד לרבו ישראל או לג"צ כי חוץ לאלו אין הב"ד מוכרים אותו כאשר כ' לעיל ובמ"ע לעכו"ם יבואר לקמן אי"ה. ויציאה זו דגר"כ הוא אפילו בע"כ דאדון ע' קדושין ט"ז דאין שילוחו מעמך וכן בר"מ כאן וכ"ה שם דט"ז ע"א גבי שטר שחרור ובתוס' שם וזה מוכרח כיון דילפינן דיוצא בג"כ מוהפדה ואי ברצון הרב א"צ קרא דל"ג מע"כ דיוצא בכסף וא"צ ג"ש ע"ש גבי שטר בפירש"י אע"כ הא דילפינן מקרא היינו אפילו בע"כ דאדון ואפילו בש"כ יוצא בע"כ דאדון ע' ב"ש לאה"ע סי' כ"ו סק"ב וז"פ הא דיוצא בגרעון דאין מעניקין לו היינו בע"כ כיון דאין שילוחו מעמך אבל ברצון האדון בודאי מעניק לו דשילוחו מעמך וגם אינו בכלל גרעון כלל רק הוא כמו שטר שחרור דלא גרע מע"כ ובעזה"י יבואר לקמן דיני הענקה. וגם נ"פ דדוקא אם נותן לרבו המעות בע"כ ויוצא לחירות אבל אם אינו לפניו א"י דלא מצינו תקנת הילל כמו בבתי ע"ח שיהי' חולש מעותיו ללשכה עיין גיטין ע"ה ור"מ פי"ב מה"ש ויובל וז"פ. וגרעון כסף דוקא אם השיגה ידו אבל אינו לוה וגואל וכן אינו נגאל בקרובים ע' קדושין ט"ו ודכ"א וכ"פ הר"מ כאן פ"ב כרבי שם ובכ"מ שם כ' בדעת רבינו דאין כופין את קרוביו נראה מדבריו דדעת רבינו דאם הקרובים רוצים יוצא בע"כ דאדון ודבריו תמוהים ע' בסוגי' שם דאין כח בקרובים לפדותו בלא רצון האדון כי התורה לא נתנה רשות לצאת בגר"כ רק בהשיגה ידו בעצמו וכן בר"מ אין הכרע ואדרבא נראה מדבריו דאינו נגאל כלל בקרובים שו"ר בלחם משנה עמד ע"ד הכסף משנה ועמ"ל שם ויבואר במצות אמה. ופשוט דדוקא בתורת גרעון אינו נגאל בקרובים ואינו לוה דהיינו בע"כ דהאדון אבל אם הוא ברצון האדון עמש"ל דזה אינו בתורת גרעון רק לא גרע מעבד כנעני אם כן בודאי יוצא לחירות ואסור בש"כ וז"פ. וגם אינו נגאל לחצאין רק כל דמי' שנשאר עליו צריך ליתן והנ"מ יבואר לקמן ב"ה בנמכר לנכרי. '''וג"כ ''' מחשבין להקל על העבד כגון שקנאו במאתים ונכחש ועמד על מאה א"צ ליתן על השנים הנותרים רק בערך מאה ואם קנאו במאה ונשבח ושוה ר' מכל מקום א"צ ליתן אלא לפ"ע מאה ע' דינים אלו בש"ס ור"מ כאן וכן נ"פ אף דהעבד שוה הרבה וקנה אותו כמו ששוה דצריך ליתן לו לפ"ע השנים דוקא בע"כ של האדון אבל ברצונו יוצא לחירות בש"פ כמו ע"כ שקונה עצמו אפילו בש"פ ה"נ דלא גרע מע"כ דכל הדינים דגר"כ הם דוקא בע"כ דאדון וגם ז"פ אבל בלא כסף כלל אינו יוצא כי הרב שמחל על גרעונו לא מהני כמבואר בסמוך בעזה"י אבל על כל פנים בכסף בש"פ אף בפחות משוויו יקנה כמו ע"כ דיוצא בש"פ עש"ס דגיטין פ' השולח וקדושין גבי ע"כ ובר"מ כאן. והנה בע"כ אם א' נותן להאדון מעות שישחררו והוא שלא מרצון העבד עיין בראשונים דדעת הרי"ף והר"מ דיוצא לחירות מחמת דזכות הוא לעבד אבל בעומד העבד וצווח א"י לחירות עיין ר"מ כאן פ"ה ולחם משנה ויו"ד סי' רס"ז אם כן כאן אפ"ל דאף שלא מדעת העבד א"י לחירות אף דאינו עומד וצווח דאפשר לא הוי זכות כ"א חובה כיון דהאדון חייב במזונות אשתו ובנים וגם מותר בש"כ דזילא לי' ע' גיטין ד' י"א סוגיא דתן גט זה וכו' אך להפוסקים גבי ע"כ דאפילו העבד עומד וצווח יוצא לחירות כיון דקבלת רבו גרמה לו ע"ש אם כן ה"נ אפילו בע"כ דעבד יוצא לחירות כיון דקבלת רבו גרמה לו ע"ש ברש"י וראשונים. ואם יוצא בתורת גר"כ בע"כ דאדון דוקא אם נותן לו כסף או ש"כ אבל אי כותב לו שטרא אדמי' ל"מ וזה מבואר להדיא בדי"ח הוא נקט מרגנית' ויהבינ' ליה חספא ע"ש אבל מרצון האדון דהוי בתורת כסף כמ"ש אי מהני שטר על עצמו לכאורה כאן בדט"ז מבואר דשטר' אדמי' היינו כסף נראה דהוי כמו כסף וכן בכל קניני כסף אך עיין בראשונים שיש שיטות אי שטר הוי ככסף ובמח"א קנין מעות סי' ה' האריך בזה ועקצה"ח סי' ק"צ ובעה"ע סי' כ"ט ויבואר במק"א אי"ה. '''ואם ''' גר"כ הוא בכ"ע יש פלוגתא דעת ר"ת הובא בתרי"ד דכ"א דדוקא אם נקנה בכסף או בש"כ יוצא בגר"כ אבל אם נקנה בשטר א"י בגר"כ ודעת רבינו ישעי' דבכ"ע יוצא בגר"כ עמ"ל כאן פ"ג ה"ז והמ"ל כתב שם בשם תוס' רי"ד דאפילו נותן במתנה שייך גר"כ אך זה ל"ש כאן כי מכרוהו ב"ד אינו רק נמכר ולא ניתן אך מתנה שייך גבי מ"ע או אמה העבריה ויבואר במקומו וגם נראה דדוקא בתורת גר"כ סובר ר"ת דאינו יוצא אם נקנה בשטר אבל בכסף ברצון האדון שכתבנו לעיל דאינו בתורת גר"כ רק לא גרע מע"כ דיוצא בכסף מודה ר"ת דאף אם נקנה בשטר יוצא בכסף אך לכאורה לפי המבואר בד' ר"ת הובא דבריו בתרי"ד דהראי' שלו מדילפינן דאמה העבריה נקנית בכסף מוהפדה דהיינו מדחזינן דיוצאת בכסף מוכח דנקנית ג"כ בכסף ואי אמרינן דגם אם נקנית בשטר יוצאת בכסף אין ראי' דנקנית בכסף ע"ש דזה ראית ר"ת ולפמ"ש דר"ת מודה דיוצאת בכסף ברצון האדון בכ"ע אם כן הדק"ל מנלן דנקנית בכסף אך באמת בהס"ד דלא ידעינן כלל דנקנה בכסף והטעם דאפשר ע"ע הוי כמטלטלין עתו"ס די"ג ע"ב וברשב"א שם אם כן כיון דא"ד כלל לע"כ א"י ג"כ בכסף אבל כיון דילפינן דנקנה בכסף כע"כ אם כן נהי דדין גרעון ל"ש בנקנה בקנין אחר אבל על כל פנים יוצא בכסף כע"כ דלא גרע וק"ו הוא וגבי ע"כ מבואר להדיא דהכסף גומר עיין בהשולח דאיתקש כסף לשטר אם כן בע"ע נמי ובאתי רק לעורר ואיני לומד כעת בעיון היטב. '''ה) ''' יוצא בשטר שחרור שכותב לו האדון והוא בש"ס קדושין ט"ז דקונה עצמו בש"ש ופירש"י דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב כי חופשה וכו' וכ"ה כאן בר"ם. ואני מסופק כי לא ראיתי ד"ז בהא דידוע בש"ס ור"מ כאן פ"ו ויו"ד סי' רס"ג דשחרור צריך שיכתב לשמה וכדומה. ולכאורה כיון דמסיק דצריך ג"ש דגופו קנוי וכבר הבאנו בשם הרמב"ן הטעם דגופו קנוי דיש לו שני קנינים אחד למע"י וא' כמו קנין אישות שמותר בש"כ כמו ע"כ דפטור מקצת מצות ע"ש. אם כן כיון דצריך שטר ומהני שטר אע"ג דאינו מבואר בתורה גבי עבד עברי מכל מקום ק"ו מעבד כנעני אם כן דין שחרור זה כמו שחרור כנעני דבעינן לשמה ותלוש וכו'. אך עיין בפ"י גיטין וקצה"ח סי' ר' תמהו ע"ז דשחרור שלא לשמה דנראה דלא הוי שחרור כלל אף לענין ממון הא גופו של שחרור הרי את לעצמך או את קנוי לך ואם כן אפילו נכתב שלא לשמה למה יגרע משטר קנין כמו דע"כ יכול האדון למכרו לחבירו בשטר קנין כמבואר בש"ס ואם כן מ"ל מכרו לאחר או מכרו לעצמו ויהי' העבד קונה עצמו בשטר קנין ואפילו אם נימא לענין איסור אינו מועיל מכל מקום כיון דמועיל לענין ממון אם כן לשמואל דסבירא ליה המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך ג"ש דלא הוי עבד איש אם כן למה בעינן לשמה. ותי' בקצה"ח דבאמת על ג"ש מקשה הש"ס היאך מקבל הג"ש הא ידו כיד רבו. ומתרץ דידו וגיטו באין כא' וזה שייך בג"ש או בגט אשה דאין צריכין לזכות בהגט דאפילו בע"כ מתגרשין ומשתחררי דגזירת הכתוב הוא ונתן בידה שייך לומר גיטו וידו באין כא' אבל בשטר קנין דהקונה צריך לזכות בהשטר קנין ולא מהני בע"כ. אם כן ל"ש גיטו וידו באין כא' כמו הכותב שטר קנין על חצרו והניח השטר בחצירו ודאי לא קנה הלוקח כיון דלא זכה בשטר ול"ש לומר שטרו וחצרו באין כא' ע"ש אם כן כאן דבעבד עברי אף על פי דגופו קנוי לו מכל מקום אין ידו כיד רבו דמזכין ע"י כמבואר בב"מ אם כן א"צ לבא לידו וגיטו באים כא'. אם כן אף על פי שהוא שלא לשמה מכל מקום לא גרע משטר קנין שמוכרו לעצמו ויוצא לחירות. אך באמת כיון דמסקינן דגופו קנוי דהיינו קנין איסור גם כן אם כן לפי מה דפסקינן בע"כ דהמפקיר עבדו צריך ג"ש. אם כן ה"נ דנהי דקונה עצמו מכל מקום אינו אסור בש"כ לשיטת הסוברים במצות עשה אף דרבו אינו מוסר לו ש"כ הוא בעצמו מותר בה עמ"ל ובמש"ל אם כן להפקיע קנין איסור צריך ג"ש כדינו בע"כ לשמה וכדומה. אך באמת נלע"ד ברורן של דברים כ"ה דיש שני מיני שטרות כמ"ש שטר קנין וזה א"צ לשמה ותלוש ושאר דברים אך גט אשה וג"ש דבא להפקיע איסור צריך לשמה ותלוש דהוא גזה"כ. ויש חילוק גם כן דשטר קנין שאדם מקנה לחבירו א"י להיות בע"כ של חבירו כי אין אדם יכול לכוף לקנות או לקבל מתנה מאתו וגם אם אין זוכה בשטר מרצונו אין הדבר נקנה לו כי הוא בע"כ לא זכה בשטר וכ"ז בשטר קנין אבל גט ושחרור גזירת הכתוב אפילו בע"כ מתגרשת ומשתחרר אם בא לידם הגט אף שאינם זוכים בגט כלל כ"ה גזה"כ. אם כן כאן הדין כך דבאמת אם הרב משחרר את העבד מרצון העבד אז ל"צ כי הוי כמו שמקנה אותו לעצמו. ונראה מדהתו"ס דט"ז שם כיון דפקע מיני' קנין ממון אסור בש"כ אבל אם משחרר אותו בע"כ של העבד אם כן מחמת שטר קנין ל"מ אבל אם נכתב לשמה ובתלוש כדין ש"ש יכול לשחררו אף בע"כ דילפינן מע"כ כמו שפירש"י. וגם נ"מ אם נימא דאף אם נפקע קנין הממון מכל מקום מותר בש"כ כסברת המהרי"ט אף דאין רבו כופו מותר בעצמו אם כן כיון דלא נפקע קנין אישות כמו מפקיר מותר בש"כ ומדהתו"ס שכתבו ל"ל להש"ס לומר לימא באפי תרי זיל נימא דיפקירנו אפילו לשמואל דסובר המפקיר עבדו צריך ג"ש היינו להפקעת איסור להתירו בב"ח וכאן בלאו הכי מותר עכ"ל. ולכאורה זה ג"כ ה"ל ענין איסור לאסרו בש"כ ומ"ל היתרא ומ"ל איסורא אע"כ סברת התוס' כיון דנפקע לענין ממון אסור בש"כ. ובאמת אין ראי' דלפי הס"ד הי' פשיט' להש"ס דהוא שטר קנין ע"כ מקשה שפיר דלימא או יפקירנו כי אין גופו קנוי כלל אף כשעובד לרבו רק מותר בש"כ אם כן כיון דאינו עובד אסור בש"כ אבל לפי המסקנא דגופו קנוי לו ה"ל שני קנינים אם כן אפשר אף דנפקע קנין ממון קנין אישות ל"נ ומותר בש"כ וע' תוס' גיטין אם המפקיר מותר בשפחה וקצרתי. שוב מצאתי בריטב"א להדיא דלהמסקנא דגופו קנוי מהני הפקר בדברים כמו מפקיר ע"כ. וכמו שצריך שם ג"ש לענין היתר ה"נ צריך ג"ש לאסרו בש"כ ואם לא נתן לו ש"ש מותר בש"כ ע"ש. הכלל לפע"ד דלא מהני מחילה על הגרעון בדברים כיון דגופו קנוי לו ואפילו בלא קנין אישות כסברת הרשב"א דהשיג על הרמב"ן ממוכר עצמו דאסור בש"כ ומכל מקום ל"מ מחילה ע"כ צריך שטר אם כן כיון דעבד עברי נקנה בשטר ה"ה דרבו מוכרו לעצמו בשטר ואף דלא נכתב לשמה כי אין זה מחמת שטר שחרור רק הוי שטר קנין אך בשטר כזה צריך רצון העבד ובע"כ דעבד א"י כלל וגם לסברת ריטב"א דלעיל רק קנין ממון נפקע כי הוא שטר קנין ומותר בש"כ אבל שטר שחרור כדינו לשמה ותלוש וכו' דאהני גם בע"כ מגזירת הכתוב אם כן עבד עברי הוא ק"ו כפירש"י אם כן אפילו בע"כ דעבד יוצא לחירות כמו ע"כ וכן אסור בש"כ דהוי משוחרר גמור כמו ע"כ. והנה בתחלה דהש"ס מקשה לימא לי' באפי תרי זיל. ולכאורה הי' יכול לתרץ דשטר הוא אפילו בע"כ ומחילה אינו בע"כ. אך באמת בהס"ד דלא ידעינן דע"ע גופו קנוי רק דהוא קנוי למע"י אם כן בודאי שטר שחרור גם כן לא מהני כי לא מצינו שטר רק בגט או בשחרור רק בתורת שטר קנין אם כן גם בשטר ל"מ בע"כ. אבל לפי המסקנא דע"ע גופו קנוי לענין איסור כמו ע"כ ואשה אם כן שוה כמו ע"כ וק"ו אם כן מהני שטר שחרור בע"כ ג"כ. אך על כל פנים צריך שיהי' לשמה וכו' כמו שטר שחרור ובלאו הכי ה"ל רק שטר קנין ולא מהני בע"כ. וגם לדעת הריטב"א מותר בש"כ כי רק החלק ממון נפקע ולא חלק האיסור אבל בשחרור כדינו בודאי ק"ו מע"כ דמשוחרר גמור. ולקמן ב"ה יבואר לענין נרצע גם כן דשטר שחרור גמור מהני כנלע"ד ברורן של דברים ב"ה דיש שני מיני שטרות והדברי' ברורים הפוך בה. ולכאורה יקשה לך לפמ"ש דיש שטר קנין בע"ע דמקנה אותו לעצמו מ"ל מכרו לאחר או לעצמו הא באמת אין האדון יכול למכור ע"ע וא"ע כמש"ל בשם הר"מ פ"ד ה"י. אם כן אפשר א"י למכרו גם כן לעצמו. ז"א לפע"ד דמלשון הר"מ מהפסוק שהביא לעם נכרי לא ימשול כו'. נראה דוקא לאחר דהוא בדרך ממשלה א"י למכרה אבל לעצמו ובפרט שצ"ל ברצון כמ"ש דשטר קנין ל"ש בע"כ בודאי רשאי וזה נראה מצד הסברא. ואי"ה לקמן דיני אמה עבריה יתבאר עוד בזה דמוכרח שבשטר שחרור כדינו יכול לשחרר בע"כ של העבד ואמה ע"ש. וכבר כתבנו דכסף אם נותן העבד לרבו ברצון רבו לא הוי בתורת גר"כ רק כמו שע"כ יוצא בכסף וכו' אף להתירו בב"ח ה"נ ק"ו מע"כ וקונה עצמו בכסף רק בע"כ דאדון זה הוי בתורת גר"כ דגילתה התורה כאן. ובזה יש דינים דאינו לוה כו' ואינו נגאל בקרובים ושאר דינים אבל מרצון האדון יוצא כמו ע"כ וכן נרצע ויבואר לקמן ב"ה ות"ל הם דברים חדשי'. וכבר הזכרתי לעיל דנלע"ד דגבי עבד עברי חוב הוא לו שיוצא מת"י רבו לחירות כי הוא אדון לרבו כמבואר כל הקונה עבד עברי וכו' וחייב במזונות אשתו ובניו ומותר בש"כ דזילא לי' אם כן א"י לזכות לו הש"ש על ידי אחר בלא דעת העבד כי אינו זכות לו ול"ד לע"כ בזה כנלע"ד פשוט. ומצאתי בחידושי מכבר הבאתי דברי ריטב"א דשטר שחרור בעבד עברי בעינן לשמה. ומהרי"ט הקשה על זה דא"ד בעבד כנעני בא להתירו בב"ח וכאן בא לאסרו. ובאמת אין זה קושיא דגם שטר קדושין בעינן לשמה אף דבא לאסרה ובפרט דאם אינו לשמה ל"ה לי' דין גט רק שטר קנין ולא מהני בע"כ ועמש"ל ראי' לד"ז דגם בע"כ משתחרר וכעת לא מצאתי זה בריטב"א וס' מהרי"ט אינו ת"י. '''ו) ''' מבואר בתוס' קדושין ט"ז דיוצא בהפקר אם הפקירו רבו כמו ע"כ ואפילו אם נאמר בע"כ דמפקיד עבדו יוצא לחירות וצריך ג"ש היינו להתירו בב"ח וכאן ל"ש זה וכ"כ בסה"ד דהפקר מהני רק מחילה לא מהני והוא בתוס' ד"ה לימא לי' ובר"מ אינו מבואר זה ומדהתו"ס מבואר אף דבע"כ צריך ג"ש להתירו מכל מקום כאן בהפקר סגי לי' לאסרו ג"כ בשפ"כ. אבל הריטב"א כתב כאן דמחילה ג"כ מהני למע"י או הפקר ואך לענין לאסרו בש"כ צריך ג"ש וכ"ז שלא בא לידו השחרור מותר בש"כ. וצ"ע על המהרי"ט הביאו המ"ל שמסופק אם לא מסר לו רבו ש"כ אם הוא בעצמו מותר בש"כ. ובאמת כאן בריטב"א מבואר להדיא אף דנפקע למע"י אם כן אין רבו יכול למסור לו ש"כ מכל מקום מותר בעצמו ומדהתו"ס נראה דאסור בה ואפשר מהאי טעמא כיון דאין רבו מוסר לו אסור בעצמו. וא"כ הוא פלוגתא של גדולי הראשונים והמהרי"ט אינו ת"י. '''ז) ''' מחילת הגרעון אינו מבואר בר"מ. אך דעת הריטב"א להדי' דמהני מחיל' ג"כ למע"י רק לענין ש"כ ל"מ מחילה אך הר"מ לא הביא זה כלל וגם מדהתו"ס מבואר דל"מ כלל דאי היה נפקע למע"י ממילא היה אסור בש"כ כמ"ש מד' הר"מ פ"ב הי"א שכתב דאם מחל לו לא נפטר משעבודו וכו' מבואר להדיא דאף מהשעבוד לא נפטר כדעת התוס'. '''ח) ''' קנין חליפין עמ"ל פ"ב ה"א מביא בשם התוס' דאין ע"ע נקנה וכן אין קונה עצמו בחליפין ודעת המהרי"ט דאף דאינו נקנה בחליפין מכל מקום קונה עצמו בחליפין ואינו ת"י. ודעתו נראה ג"כ כמ"ש דלענין לקנות עצמו ק"ו מע"כ דקונה עצמו וגומר שחרורו להרבה שיטות ע' סי' רס"ז יו"ד סעיף כ"ו. ונ"פ דחליפין בתורת חליפין להחזיר הסידור ודאי צ"ל מדעת הרב אבל בע"כ של הרב אינו מועיל דהוא נקיט מרגנית' כו' כמו אם רוצה לכתוב שטר אדמי'. ולשיטות הסוברים שם ביו"ד דחליפין ל"מ אלא להפקיע שעבודא אבל לא לענין איסורא ע"ש בש"ך. אם כן כאן בחליפין תלוי בשיטות שכתבנו לעיל אם נפקע לענין ממון נפקע ג"כ לענין איסור להיות אסור בש"כ עיין לעיל וכ"ז דוקא מדעת האדון כמ"ש וז"פ. ועמש"ל בשם הר"מ דאין אדם יכול למכור ע"ע ולא ליתנו לאחר וכו' שנאמר לעם נכרי לא ימשול וכו' נראה דוקא בע"כ של העבד אבל אם העבד מסכים לזה לא נקרא ממשלה אצל האדון. אך לכאורה ז"פ דה"ל כמוכר עצמו. אך נראה כיון דרבו מכרו בהסכמתו ואין זה נקרא ממשלה אצל האדון לא נפקע מעליו אפילו אצל רבו שני דין מכרוהו ב"ד דמותר בש"כ ונרצע ושאר הדינים דיש חילוק בין מכרוהו ב"ד למ"ע עיין ר"מ פ"ג כנ"ל לכאורה ומכל מקום צ"ע. ועמ"ל פ"ד ה"ב האריך אם יש לו לעבד מעות אי כופין אותו לפדות עצמו מהאדון משום פגם משפחה ע' קדושין י"ח ודעתו דכופין את העבד ע"ש. '''ומכרוהו ''' ב"ד זה שאמרנו ודברנו בו ע"כ יש עוד דין שאם הגיע סוף שש ונשאר עוד ש"פ להאדון עליו והעבד אומר שאינו רוצה לצאת נרצע ונקנה ברציעה זו ועובד את רבו עד יובל וער"מ פרק ג' הרבה דינים בזה דצריך שיהא לו ש"כ ובנים וגם לרבו צריך שיהא לו אשה ובנים ועמ"ל שאפילו אם יש לו רק בן א' שייך לומר אהבתי א"א ואת בני. וגם אם הרב יש לו רק ארוסה אינו נרצע כי כתיב ואהבך ואת ביתך וכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו כמבואר ביומא. וצריך שיהיה אוהב את רבו ורבו אוהבו ושניהם יהיו בריאים אבל א' חולה ואפילו אם שניהם חולים אינו נרצע עכ"מ וצריך שיאמר העבד שני פעמים וקודם שכלתה זמן עבודה אבל אחר שש ל"מ אמירתו. וכן אם הוא סוף העבודה שאין בה ש"פ ה"ל כלאחר שש. ודעת רש"י דהשני אמירות יהיה א' קודם פרוטה אחרונה וא' לאחר שהתחיל הש"פ דלא נשאר ש"פ ודעת הר"מ דהשני אמירות יהיו קודם התחלת פ"א ועלח"מ ומ"ל באריכות שהקשה על הר"מ. והרציעה צריך שיהי' באדון עצמו ולא ע"י שליח ונוקב את אזנו הימנית וצריך שיהיה הרציעה ביום. ועבד עברי כהן אינו נרצע דנעשה בע"מ והרציעה צריך שיהי' מביאו לב"ד של שלשה היינו סמוכים ואומר לפניהם דבריו והרציעה היא בדלת כשהיא עומדת וצריך שיהא המרצע של מתכות ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. וערש"י כ"ב ד"ה ה"ג אמר רבא וכו' שכתב כשמתחיל ש"פ לפי חשבון גרעונה וכו' וכ"ה כאן בר"מ שכתב כיצד כגון שנשאר מן היום ש"פ מדמי מכירה וכו' מבואר מדבריהם אף דהעבודה עד סוף היום יותר מפרוטה מכל מקום כיון דלא נשאר מדמי המכירה פרוטה כמש"ל דבגרעון מחשבין להקל עיין לעיל הו"ל כלאחר שש ואינו נרצע. ואם נשאר לפ"ע הגרעון פרוטה רק העבודה אינו ש"פ אינו נ"מ דמחשבין להקל ממילא הגרעון ג"כ אינו פרוטה אך אם העבודה יותר מפרוטה אם לפי הגרעון מדמי המכירה אינו פרוטה אינו נרצע דלא הוי עבד כיון דלפי דמי המכירה לא נשאר פרוטה לפ"ע הגרעון ובודאי יצא להם דין זה מאיזה מקום דלכאור' כיון דצריך לעבוד אותו כ"ז דאינו מגרע וגם אפשר בכה"ג אם לא נשאר ש"פ מדמי המכירה אפשר דא"י לגרע כי צריך לקנות עצמו בפרוטה אם כן כיון דבעבודה ש"פ על כל פנים יאסור לגזול מהאדון העבודה אם כן אמאי לא יקרא עבד וצ"ע: '''והנה ''' מבואר במשנה דהנרצע קונה א"ע ביובל ובמיתת האדון דאינו עובד אפילו את הבן ובש"ס יליף לה מקרא ע"ש ולא נזכר במשנה דקונה עצמו בגרעון כסף ומכאן הוכיחו הראשונים דנרצע אינו קונה עצמו בגר"כ ובתרי"ד מביא דעת ר"ת כיון דאינו נקנה בכסף אינו יוצא בג"כ ועמ"ל פ"ג ה"ז שכתב דלדעת ר"ת נקנה בשטר שחרור. ודעת רבינו ישעי' דהטעם הוי משום קנס דלא זיכתה לו התורה יציאה אחרת ולפי זה א"י בשטר ג"כ וער"מ פ"ג ה"ז שכתב נמצאת למד שהנרצע אינו קונה א"ע אלא ביובל ובמיתת האדון מבואר בדבריו דשלל כסף ושטר כדעת התוס' רי"ד וכ"כ בעל מ"ל. וכבר כתבתי לעיל דנ"ל כיון דבמשנה אינו מבואר רק יציאות שהם בע"כ של אדון כמבואר בתוס' אם כן הא דלא תנא נרצע שיוצא בגר"כ דבאמת א"י או כסברת ר"ת או כסברת התרי"ד וזה דוקא בתורת גרעון דהתורה זיכתה לע"ע אבל אם נרצע נותן כסף להאדון מדעת האדון דזה הוי קנין כסף דמהני גם בע"כ וגומר השחרור. אם כן נרצע ק"ו מע"כ כמו שפירש"י לענין שטר שחרור דט"ז ע"כ נקנה בכסף מדעת האדון. כי ידוע דע"כ יותר קנוי לרבו מנרצע כי גם נרצע אין ידו כיד רבו כמו כל ע"ע וכן בשטר שחרור דכתב המ"ל דלר"ת יוצא בש"ש. אך לר"י כיון דהתורה קנסה (אף) [אך] בשטר שחרור אינו מוכרח לפע"ד דדוקא בגרעון קנסה אותו התורה דגרע מע"ע הנמכר לשנים אבל מכל מקום הוא ק"ו מע"כ ובע"כ ג"כ מהני שחרור. ומהמשנה אין ראיה אלא שא"י בגר"כ דחשיב לי' גבי ע"ע אבל שטר לא חשיב כלל במשנה. ע"כ נלע"ד דלא גרע מע"כ דיוצא בכסף ובשטר רק בגר"כ א"י כמבואר במשנה וצ"ל כסברת ר"ת או כסברת ר"י אבל בכסף מדעת האדון וכן ש"ש למה אינו יוצא הנרצע כמו ע"כ. אך מד' הר"מ נראה דשלל כל הקנינים וצ"ע נהי מדלא הביא כסף א"ר דמיירי בגרעון בפרקים הללו ובגרעון א"י אך שטר כיון דתמיד הוא מדעת האדון וע"כ יוצא בו למה לא יקנה עצמו בשטר. ואפ"ל ג"כ לפמש"ל דיוצא ע"ע בשטר קנין ג"כ אם כן ע"כ א"י בשטר קנין אם כן לא זכתה התורה לנרצע ג"כ אבל אם הוא שטר שחרור גמור ונכתב לשמה ותלוש דמהני בע"כ מועיל ג"כ בנרצע והדברים צריכים ביאור רחב וכשיזכני השי"ת אבארם אי"ה. ועד כה דברנו מדיני מכרוהו ב"ד וכאן נתחיל בעזה"י דיני מוכר עצמו. '''א' ''' מישראל שהעני נתנה לו התורה רשות למכור עצמו לישראל או לגר צדק ואינו רשאי למכור עצמו ולהצניע המעות או לקנות בהם סחורה או ליתנם לבע"ח אלא אם כן צריך לאכלן בלבד ואינו רשאי למכור עצמו עד שלא ישאר לו אפילו כסות ואח"כ ימכור עצמו כ"ה בר"מ פ"א מהספרא. ועע"ש בר"מ דהמוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעכו"ם עצמו ה"ז מכור שנאמר לעקר וכו'. והנה כאן לענין מכירה לעכו"ם כ' הר"מ בדיעבד מכור כמ"ש בתור' לעקר וכו' והכסף משנה לא הרא' מקום ד"ז שאינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם. ובאמת הוא ג"כ בספרא ובדינים הקודמים שכ' הר"מ ג"כ מהספרא דאינו רשאי למכור עצמו ולהצניע וכו' עד שהעני ביותר לא כתב היאך הדין אם עבר ומכר א"ע אי מכור בדיעבד ולע"ד אינו מכור כלל דבאמת אינו שלו שימכור עצמו לעבד כי שטרו ית' קודם שנא' כי לי ב"י עבדים עבדי הם כו' אך דהתורה נתנה לו רשות למכור עצמו אבל במקום דלא נתנה לו התורה רשות היאך יכול למכור עצמו כי הוא אינו שלו שיהי' לו רשות על עצמו. וכעין זה איתא בר"מ פ"א מה' שמיטה ויובל אם עבר ומכר הארץ לצמיתות לא הועילו מעשיהם וע"ש במ"ל אפילו התנה שלא תחזור ביובל ל"מ כי הארץ לד' וויתר ע"ז אבל מה שלא ניתן לו רשות אינו שלו. אך לעכו"ם בפירוש כתבה התורה דמכור בדיעבד אבל בדינים שלפני זה אפילו בדיעבד אינו מכור כנלע"ד. ומבואר מד' הר"מ דוקא אם אין לו מה יאכל נראה דחוץ צרכי אכילה אינו רשאי למכור עצמו אפילו לדבר מצוה כגון לישא אשה וכדומה. ונהי דאין ראיה ממ"ש דאינו רשאי למכור עצמו וליתן לבע"ח מבואר דאף לדבר מצוה אסור. באמת כיון דהתורה לא חייבה לבע"ח שאין לו להשכיר עצמו או למכור כמבואר בחוה"מ אם כן אין כאן דבר מצוה כלל לפרוע לבע"ח כיון שאין לו. אך מדשלל הר"מ וכתב דאינו רשאי כו' אלא אם כן צריך לאכול בלבד ממילא מבואר דדוקא לענין אכילה אבל לדבר אחר אפילו לדבר מצוה אינו רשאי וכ"ה בב"ב די"ג תוס' ד"ה כופין הקשו על ח"ע וחב"ח דימכור עצמו בע"ע שישא אשה. ותירצו דאסור למכור עצמו בע"ע כדאיתא בקידושין אוזן ששמעה כי לי וכו' אע"ג דהמצוה גדולה וכופין את רבו לעשות עבירה ע"ש קודם לזה ומכל מקום אסור למכור עצמו מבואר בדבריהם להדיא דאף משום מצוה אסור למכור עצמו. וע' קדושין ס"ט אושפזיכני' דר' שמלאי דהוה נסיב ליה עצה זיל גנוב ואזדבן בע"ע כדי לישא שפחה והקשה רש"י היאך נתן לו עצה כדי לישא שפחה למעבד איסורא ותי' דהי' יכול למכור עצמו כר"א דמ"ע רבו מוסר לו ש"כ וכ"כ תוס' שם ולפמ"ש קשה דלמכור עצמו ג"כ אסור אפילו לדמ"צ. וגם לפמ"ש אפילו בדיעבד אינו מכור במקום דלא נתנה לו התורה רשות עכצ"ל דסברתם דבמקום מצוה מותר וסותרים ד' לגיטין מ"א וב"ב שהקשו ג"כ הקושיא דימכור עצמו ותי' תי' אחר ע"ש. נראה ג"כ דבמקום מצוה מותר למכור עצמו וצ"ע בד"ז. ודוקא ישראל אבל גר צדק אינו מוכר עצמו כמו שאינו נמכר עפ"י ב"ד דבעינן ושב אל משפחתו ועיין לעיל גבי מכרוהו ב"ד ומ"ע שוה לו: '''והנה ''' מכרוהו ב"ד אין אשה נמכרת לכ"ע והוא משנה מפורשת כמש"ל ואם אשה מ"ע אם היא גדולה יש דיעות דעת הר"מ דכמו דאינה נמכרת עפ"י ב"ד אינה מוכרת עצמה ואין דין מכירה באשה רק קטנה שנמכרת ע"י אביה אבל דעת הרמב"ן שאף האשה מוכרת עצמה ועמ"ל כאן הביא קצת סיוע לדעת הרמב"ן מב"מ פא"נ. אך תמוה עליו מסוגיא דב"מ דמבואר במשנה דב"מ ד' י"ב שמציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הם שלהם ומק' הש"ס האי אמה העבריה ה"ד אי דאתי' שתי שערות מאי בעי גבי' ואי דלא אתי' שתי שערות אי דאית' לאב וכו' ולדברי הרמב"ן משכחת לה דהיא גדולה ומכרה עצמה וכ"כ התוס' שם דלא מיירי בגדולה במצות עשה דאיתא בספרי דאין אשה מ"ע ע"ש אבל לד' הרמב"ן הוא תמוה ע"ש וכן קשה מגיטין נ"ד דג"כ שם מבואר כה"ג דמזכין עירוב ע"י עבדו ושפחתו העברי' דמקשה ג"כ הש"ס האי שפחה ה"ד אי דאתי' ש"ש וכו' אלא לאו דלא אתיא ומזכין ע"י קטן ואסיקנא דבדרבנן מזכין ע"י קטן וג"כ לענין מע"ש דאומר לעבדו ולשפחתו העברי' ומקשה ג"כ הש"ס הזה ומתרץ דמיירי בעציץ שא"נ דרבנן ע"ש אם כן בסוגיא זו מקשים ומתרצים על האמוראים ונפקא לן לדינא דבדרבנן מזכין ע"י קטן ע"ש ולדברי הרמב"ן אין כאן קושיא והוכחה כלל דמיירי בגדולה במצות עשה ולחומר הנושא אפשר ליישב דעתו דכבר כתבתי לעיל בשם הרמב"ן עצמו מובא דבריו ברשב"א קדושין ט"ז הא דאמרינן שם דע"ע צריך שטר שחרור מטעם דגופו קנוי לו היינו שיש לו קנין ממון וקנין איסור דמותר בש"כ וכ' הרשב"א דלדברי הרמב"ן מ"ע אין גופו קנוי לו דאין רבו מוסר לו ש"כ ע"ש ודעת הריטב"א אפילו מ"ע דאין רבו כופה אותו מכל מקום מותר בש"כ ע"כ יש לרבו בו קנין הגוף ודינים אלו יבוארו לקמן אי"ה ואע"פ שיש לאדון בע"ע קנין הגוף מכל מקום אין ידו כיד רבו ומזכין ע"י כידוע והנה לפ"ז באשה הנמכרת ע"י עצמה והיא גדולה בודאי לד"ה אסורה לישא ע"כ כי דוקא שפ"כ התירה התורה לע"ע כי הוולדות יהיו לרבו כי הם ע"כ ובפרט לשיטת הרשב"א בכ"ע אין מ"ע גופו קנוי אם כן אשה הנמכרת אין גופה קנוי לו אך אמה העבריה בקטנותה אפשר דהגוף קנוי לו מחמת דיכול לייעדה ע' במקנה אבל גדולה הנמכרת בעצמה אין כאן דין יעוד אם כן בודאי אין הגוף קנוי וכ"ז פשוט אם כן מקשה הש"ס שפיר כיון דמבואר דמזכין ע"י עבדו וכן מערימין ע"י עבדו וכן מציאתו של עבדו וסתם דכל ע"ע אפילו נמכר ע"פ ב"ד מזכין ע"י אף דגופו קנוי לרבו מכל מקום לא אמרינן דידו כיד רבו אם כן אי שפחתו לא משכחת לה רק בגדולה שמ"ע למה הוצרך הברייתא והמשנה שישנו זה השתא ע"ע דגופו קנוי מכל מקום מזכין ע"י ומציאתו שלו דידו אינו כיד רבו אמה גדולה דאין גופה קנוי לו לא כל שכן ודוחק לומר דתנא זו ואצ"ל זו ע"כ דייק מינה דמיירי בקטנה ומזכין ע"י קטן או מערימין ע"י קטן או בב"מ שם ע"ש יש איזה חידוש אבל אי מיירי בגדולה המ"ע הוי כ"ש מע"ע וא"צ למיתני כנלע"ד ליישב ד' הרמב"ן שלא יהיו מוקשין כ"כ אך כיון שהתוס' ב"מ מביאים בשם הספרי ואין בש"ס להיפך א"א לחלוק על הספרי ע"כ ד' הרמב"ן צ"ע. והנה לדעת הרמב"ם דאין אשה מוכרת עצמה גם כן ה"ה טומטום ואנדרוגינוס וכ"ה בר"מ כאן פ"ד אבל לדעת הרמב"ן מוכרים עצמם דאף אשה נמכרת בעצמה ופשוט וכ"ה במ"ל שם. והנה לדעת הרמב"ן גם אשה יכולה לקנות אשה אף על פי שמבואר דאין אשה קונה ע"ע מפני החשד אבל אשה ל"ש חשד ואפשר איש לא יקנה אשה מפני החשד וצ"ע בסוגיא דא"נ ע"ש: '''והנה ''' מוכר עצמו הדין כמו מכרוהו ב"ד דרבו חייב במזונות אשתו ובניו עיין לעיל ולהרמב"ן דגם באשה שייך מ"ע נלע"ד דודאי א"ח במזונות בעלה דמזונות אשתו נפ"ל ממכרוהו ב"ד דכתיב ויצאה אשתו וכו' ה"ה במצות עשה אבל מזונות הבעל לא שמענו אך אפשר מזונות הבנים אם יש לה דכתיב במצות עשה ויצא מעמך הוא ובניו דנפקא לן דחייב במזונות בנים ועיין כאן פ"ג בכ"מ ומ"ל דלא תלוי בדבר זה שהאב חייב במזונות בניו רק דרבנן ובפרט לדעת הר"מ דאפילו גדולים דאין חיוב על האב כלל מכל מקום חייב האדון אם כן גם באשה המ"ע חייב ג"כ האדון במזונות בנים ואין ראיה מכתוב שנאמר בלשון זכר דכהת"כ בלשון זכר נאמרה וגם כל הפרשה במצות עשה כתיב בלשון זכר ומכל מקום דעת הרמב"ן שגם האשה בכלל זה אם כן נראה דחייב במזונות בנים ג"כ. ופשוט באשה שיש לה בעל א"י למכור עצמה בלא רשות הבעל דהמעשה ידיה הוא של בעל אף על פי שהוא רק מדרבנן אך באופן שאין מע"י לבעל עאה"ע הל' כתובות אם כן בכה"ג יכולה למכור עצמה ופשוט. והנה מ"ע נקנה בכסף ובש"כ ובשטר כמו מב"ד עיין לעיל ותלמד לכאן ואכתוב החילוקים שבין מב"ד למ"ע ותדע דלשאר הדברים שלא בארנו הם שוים ועמ"ס אהלות פח"י גבי מדורות הכותיים בתוי"ט ד"ה ואם הי' מביא תוספתא דהכל נאמנים לשמור אפילו עבד ואפילו שפחה וכתב דעבד היינו עבד ישראל הנמכר לעכו"ם דע"כ אינו נאמן דהוא בעצמו עושה מדורות כותיים ואיך יהיה נאמן לשמרו והא דגרס בסיפא ואפילו שפחה כתב דמשבשתא דשפחה ישראלית נמכרת לעכו"ם לא שמענו ועוד דאין נמכרת מאביה אלא למי שיש עליו קדושין כמ"ש הר"מ פ"ד מה"ע עכ"ל ותמיה היא שלא שמע דזה דעת הרמב"ן דדין מ"ע הוא ג"כ באשה אם כן נמכרת לעכו"ם ג"כ כי כל הפרשה באשה ג"כ והא דאין אמה רק אם יש עלי' דין יעוד היינו אמה קטנה ע"י אביה דזה דין אחר ומצוה אחרת אבל גדולה ומ"ע דינה כדין ישראל המ"ע לכל הדינים וז"פ ואפשר דמכאן יצא להרמב"ן ד"ז אך על כל פנים תמוה על התוי"ט שד"ז חידוש גדול בעיניו והוא מפורש ברמב"ן ולקמן יתבאר אף לדעת הר"מ משכחת לה שפחה ישראלית עיין לקמן: '''והנה ''' החילוקים הם דמב"ד נמכר לשש ולא יותר על שש דכ"ה גזירת הכתוב וכן אינו נמכר פחות משש כמבואר בדי"ח ונמכר כולו ולא חציו ע"ש ברש"י ומ"ע מבואר בגמרא די"ד דנמכר לשש ויתר על שש ופירש"י אם התנה לימכר לעשר שנים ואינו מבואר בדבריו אם יכול למכור עצמו על פחות משש וכן הר"מ כאן פ"ב ה"ג כתב דמ"ע יכול למכור לעשר שנים ואינו מבואר אם יכול למכור א"ע פחות משש אך הריטב"א שם כתב בפירוש דמ"ע ברצונו תלוי מילתא הן לפחות משש והן ליותר משש ועמ"ל כאן ה"ג הביא זה וכ' בשם מהרי"ט ואיננו ת"י כעת. והנה לעיל גבי מב"ד פלפלתי אם ע"ע נמכר חציו ע"ש באריכות ובמ"ע אפשר אם נאמר דנמכר פחות משש גם כן אם כן אפשר דלא דרשינן כלל ונמכר כולו כו' ה"נ יכול למכור עצמו חציו אבל אם נאמר שלא כדעת הריטב"א וא"י למ"ע על פחות משש אם כן אפשר דדרשינן כאן נמי ונמכר כולו וכו' וא"י למ"ע החצי שלו ומכל מקום אפשר אפילו אם נמכר על פחות משש ג"כ היינו דכאן לא כתבה התורה דין שש וברצונו תליא וכל מכירה ה"ל כולו אפילו לשנה אבל מכל מקום דרשינן ג"כ ונמכר ולא חציו וכאן גבי מ"ע כתיב נמי וכי ימוך וכו' ונמכר נוכל נמי לדרוש ונמכר כולו ולא חציו ועמ"ל כאן מ"ש. ואיני מבין התחלת קושיתו דגבי מב"ד דגזירת הכתוב דיהי' נמכר לשש אם כן דרשינן שפיר דפחות מזה ה"ל חציו אבל מ"ע דגזירת הכתוב דיכול למכור עצמו כרצונו ל"ש חצי כלל רק כמו שציירנו לעיל אם מוכר חצי גופו כאן נמי הדין כן לכ"ע דכתיב ונמכר כו' ולא חצי כמו גבי אשה ע' לעיל. ואפשר דזה כוונת המ"ל ג"כ. ושו"ר בס' המקנה דכ' דמסופק אם שייך במצות עשה נמכר לחצאין כיון דנמכר פחות משש ואין לי פנאי לעיין בדבריו. ואם מכר עצמו סתם מדברי רש"י שכתב על יתר משש דאם התנה ולא על נמכר לשש נראה דסתם עובד שש וכ"כ הריטב"א בשם רש"י וע' כאן במ"ל מביא דבריהם וכ"נ מד' הר"מ אבל דעת הריטב"א דבסתם נמכר עד היובל ותנאי צריך בין לפחות משש בין לשש ובין ליתר אבל בסתמא נמכר עד היובל עמ"ל כאן ובה"ד כתב הר"מ א' המוכר עצמו או מב"ד וברח חייב להשלים שש מבואר להדיא בדבריו דגם במצות עשה בסתם עובד שש מדכלל מ"ע עם מב"ד ואפשר דס"ל דסתם נמכר עד היובל אך פחות משש ל"מ אך באמת מדברי הר"מ נראה כדעת רש"י דסתם נמכר על שש וגם א"י למ"ע על פחות משש: '''והנה ''' מ"ע ג"כ יוצא בשנים או בשש לפי השיטות שכתבנו או לפי השנים שקצב ובכלות השנים יוצא לחירות בלי כסף ובלא שטר שחרור וגם כן יוצא ביובל אפילו מ"ע לעשר שנים ופגע בו היובל בשנה ראשונה יוצא ביובל כ"ה בר"מ כאן ה"ג. וד"ז צ"ע והכסף משנה לא הראה מוצא ד"ז וצ"ע דלמא הא דכתב בתורה עד שנת היובל דמ"ע יוצא ביובל דוקא בנמכר סתם לשיטת הריטב"א שכתבנו דאפילו נמכר הרבה לפני היובל סתמא נמכר עד היובל וע"ז גלי קרא דביובל יצא או לשיטת רש"י דבסתמא נמכר לשש גלי קרא דבתוך שש אם פגע בו היובל יצא כמו מב"ד אבל אם בפירוש מכר עצמו לעשרים שנה למה דקיימא לן דנמכר יתר על שש אפשר דאין היובל מוציאו ודומה למ"ש הר"מ פי"א מה"ש ויובל דמוכר שדהו לס' שנה א"י ביובל דוקא בנמכר לצמיתות או בסתם יוצא ביובל אבל לזמן קצוב א"י ביובל ע"ש אם כן ה"נ דלמא דוקא בסתם יוצא ביובל אבל לזמן קצוב א"י ביובל דזה לא מוכח מקרא דעד שנת היובל ואף שגבי שדה מבואר טעם לזה ע"ש פ' האומנין דע"ט מכל מקום מנלן כאן ד"ז דלמא כמו התם, דוקא בסתם אבל לא במפורש ועמ"ל כאן ה"ג מ"ש בד' הר"מ ואינו ת"י. וכבר בארנו דיוצא בשנים וביובל ובגר"כ כדין מב"ד ועמש"ל דגר"כ היינו בע"כ דאדון אבל מרצון האדון הוי מדין כסף דיוצא לחירות כמו ע"כ וק"ו מע"כ וגם יוצא בשטר שחרור ולהרמב"ן שכ' דגופו קנוי היינו מטעם שמותר בש"כ וא"כ לדעת הר"מ שפסק כאן פ"ג דמ"ע אסור בש"כ אם כן אין גופו קנוי וסגי במחילה בעלמא דא"ל באפי תרי זיל אך מד' הר"מ א"נ כן וצ"ל דס"ל דבכ"ע גופו קנוי כיון דא"י לחזור כסברת קצת ראשונים דלא ס"ל כסברת רמב"ן ואם נאמר דמחילה מהני מכל מקום דוקא ברצון העבד אבל אם העבד אינו רוצה ל"מ מחילה כי מתנה אינה בע"כ אך שטר שחרור מהני אפילו בע"כ כמו ע"כ ודוקא אם נכתב לשמה ובתלוש אבל אם לא נכתב לשמה ה"ל כמו שטר קנין וג"כ לא מהני בע"כ דעבד רק מרצונו עמש"ל ותלמד לכאן וא"צ לכפול. וגם יוצא במיתת האדון בלא בן דאינו עובד שאר היורשים רק לבן ובנמכר לגר צדק א"ע את הבן ג"כ כמו מב"ד. והנה מ"ע אין רבו מוסר לו ש"כ ודעת הר"מ שאסור בש"כ והריטב"א מתיר רק אין רבו יכול לכופו ע"ז ועמ"ל פ"ג ה"ג ומ"ע אינו נרצע גם כן ומ"ע אין מעניקין לו. דין הענקה יבואר במקומו אי"ה ויתר הדברים מה שיעבוד עמו ושאר דברים שוה למב"ד. ונראה דאפילו אם המ"ע מ"ע בפירוש לעבוד ליורש אחר חוץ מבן ל"מ כיון דהתורה לא נתנה לו רשות ע"ז רק הוי כמ"ע להיורש ואם הוא בדרך שמהני הקנין אבל תנאי שמ"ע שיעבוד ג"כ ליורשים לא מהני כנ"ל פשוט. '''וע"כ ''' בארנו דיני מ"ע לישראל וכאן אבאר דין מ"ע לעכו"ם או לג"ת ופשוט גם כן דל"מ תנאי שאל יצא ביובל כמ"ש במ"ל פי"א מה' שמיטה לענין שדה בשם הנ"י הטעם דאין לו זכות שנאמר כי לי הארץ ה"נ נאמר כי לי בני ישראל עבדים ועמש"ל ג"כ ופשוט. ואף דלכתחלה אסור למכור עצמו לעכו"ם בדיעבד מכור כמו שמבואר בתורה. והנה בר"מ פ"ב התחיל דע"ע בין מב"ד ובין מ"ע נקנה בכסף ובשטר ואח"כ כתב דין הנמכר לעכו"ם ולא חילק נראה מדבריו דאף הנמכר לעכו"ם נקנה בכסף ובשטר אבל בתוס' ד"ה הואיל בדי"ד ע"ב כתבו בשם ר"ת דאין ע"ע נקנה בשטר לנכרי ע"ש רק בכסף לחוד וצ"ע שלא העירו האחרונים מד' הר"מ על כל פנים מדבריו נראה שאין חילוק ונקנה בכסף ובשטר לעכו"ם ג"כ. והנה לעיל כתבנו המ"ע לישראל סתם דעת רש"י דעובד שש וכ"ד הר"מ ודעת ריטב"א דעובד עד יובל ובנמכר לעכו"ם סתם נראה מהש"ס דעובד עד היובל דמבואר להדיא דא"י בשש וכ"ה בר"מ כאן פ"ב ה"ח גבי גר"כ א' מב"ד וא' מ"ע ה"ז מגרע מפדיונו כו' כיצד הרי שמכרוהו בס' דינר ועבד ארבעה שנים נותן כ' דינרים ויוצא כלל מ"ע עם מב"ד נראה מדבריו דנמכר לשש ואח"ז פרט הנמכר לעכו"ם מגרע פדיונו לפי השנים הנשארים עד היובל ולא צייר בב"א מבואר מדבריו להדיא דנמכר לעכו"ם הוא תמיד עד היובל ולהריטב"א שכ' לעיל דס"ל דמ"ע יכול למכור עצמו לפחות משש בפירוש מסברא דנמכר לעכו"ם לא גרע ויכול להתנות בפי' כמו שירצה רק בסתמא עובד עד היובל לד"ה עש"ס ור"מ. זה דרך א' שיוצא ביובל. וגם בשנים אם קצב כמ"ש ואני מסופק לפמש"ל בשם הר"מ פ"י דשלשתן מעכבים ביובל ושילוח עבדים מעכבים ע' מס' ר"ה ושם מבואר אי ליכא עבד בכל ישראל אין יובל חל כלל עיין לעיל או אם יש עבד והאדון אינו רוצה לשלחו לא חל יובל כלל ע' ר"ה ט' ע"ב אי ע"ע הנמכר לעכו"ם הוי בכלל שלוח עבדים לענין יובל כגון אם אין בכל העולם עבד לישראל רק ע"ע הנמכר לעכו"ם והעכו"ם משלח אותו אם חל יובל ולכאורה כיון דילפינן שם מיובל הוא וקאי על וקראתם דרור וכו' אם כן וקראתם נאמר לנוכח לישראל אבל לא לעכו"ם אם כן עכו"ם לא מעלה בענין זה ואם אין עבד בישראל אין היובל חל ואם כן בכה"ג אם אין היובל חל א"י מהעכו"ם ומכל מקום צ"ע בד"ז ובמצות יובל יבואר אי"ה: '''ויוצא ''' ג"כ בגר"כ שמחשב כמה שנים עד היובל ונותן לו המותר וכן אם הי' לשנים קצובות אך הר"מ פ"ב ה"ח חידש דין דאינו שוה לנמכר לישראל דנמכר לישראל א' מב"ד וא' מ"ע מגרע מפדיונו ונותן להרב או כסף וש"כ ובנמכר לנכרי צריך ליתן רק כסף ולא ש"כ ועיין כסף משנה שד"ז מירושלמי ובלחם משנה תמה ע"ז מש"ס דילן קדושין ד"ח גבי מכסף מקנתו ולא בתבואה וכלים פשוט שם בש"ס דישיב גאולתו אתרבי דש"כ ככסף וכתיב בנמכר לעכו"ם ואין שם שום חולק והיאך סמך הר"מ על הירושלמי נגד ש"ס דילן וכן תמה בספ"י וע' ספ"י תי' ב' תי' דלא יחלוק ש"ס דילן אירושלמי דש"ס דילן מיירי שקנאו בש"כ והירושלמי מיירי שקנאו בכסף א"י אלא בכסף ולא בש"כ וכן כוונת הר"ם וסיים בצ"ע. עוד תי' דדוקא שנמכר סתם עד היובל ש"כ אינו ככסף מיתורא דקרא כמבואר בירושלמי והר"מ מיירי מגרעון עד היובל אבל אם נמכר לשנים קצובות ש"כ הוא ככסף ע"ש בפ"י. ודע דכתבנו לעיל כ"פ דגרעון אינו פחות מש"פ אם לא נשאר לו רק פחות מש"פ להחזיר א"י עש"ס כ"פ. מכל מקום נ"ל דדוקא בישראל דפחות מש"פ לא מיקרי ממון אצלו. אבל בנמכר לעכו"ם דמבואר בעירובין שוכרין מן העכו"ם בפחות מש"פ דאצלו מחשב ממון דעכו"ם נהרג על פמש"פ אם כן ה"נ יכול לקנות עצמו ולגרע מהעכו"ם אפילו פחות מש"פ דאצל העכו"ם הוי ממון רק להעכו"ם אינו נקנה בפמש"פ דהוא ישראל ואצלו ל"ה פמש"פ ממון כנלע"ד. ושו"ר במקנה ד"ח כדברינו אלה בעזהשי"ת והנאני. ונתיישבתי בד"ז דצ"ע כיון דדין גרעון חידוש הוא דבע"כ של אדון ואין האדון מוכר העבד לעצמו רק דהוא גזירת הכתוב דאם העבד נותן לו אפילו בע"כ קונה עצמו ויוצא לחירות אם כן תלוי הדבר בעבד מצד גזירת הכתוב דקונה עצמו בכסף אם כן צריך שיהיה אצלו ממון כי אינו תלוי כלל באדון כי אין האדון מקנה עצמו לו כלל והכל גזירת הכתוב דיוצא בכסף אם כן צ"ל פרוטה והבן וצ"ע. וכ"כ דגר"כ דחידשה תורה בע"ע הוא דוקא בע"כ דאדון אבל אם הוא מרצון האדון לא גרע מע"כ בישראל שקנוי גופו לו ומכל מקום יוצא בכסף ה"נ אם הוא מרצון העכו"ם נראה דאף לשיטת הר"מ ש"כ ככסף וגם סגי בפמש"פ כי הוא היינו העכו"ם מקנה העבד לעצמו ואצל העכו"ם הוי ממון כנלע"ד. ואי"ה בקונטרס הקנינים יבואר: '''והנה ''' נמכר לישראל כבר כ' לעיל דאינו נגאל בקרובים ודע דזה דוקא אם העבד אינו רוצה והאדון ג"כ אינו רוצה אין הקרובים יכולים לפדות בע"כ דהוי ג"כ וגזירת הכתוב כ"ה דוקא השגת ידו בעינן אבל אם הוא ברצון האדון עמש"ל דתלוי בשיטות גבי ע"כ אם קבלת רבו גרמה לו או מטעם זכות עיין לעיל וא"צ לכפול הדברים. וגם אפילו בע"כ דאדון אם הוא ברצון העבד גם כן נפדה דאם רצו נותנים במתנה המעות לעבד ויפדה עצמו. עמ"ל מ"ש בשם רבינו ישעיה אבל נמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו נגאל בקרובים וקרוב קרוב קודם וב"ד כופין את קרובים לפדות אותו כדי שלא יטמע בין העכו"ם. ואם אין הקרובים פודין אותו מצוה על כל ישראל כ"ה כאן בר"מ מן הש"ס. ודין גאולת קרובים וגאולת אחרים שוים דיכולים לפדות בתורת גרעון בע"כ דעבד ובע"כ דאדון. ע' קדושין דט"ו ע"ב דמרבינן מן ויגאל זו גאולת אחרים ע"ש להקרובים הוא חובה כמבואר בקדושין דכ"א ע"ב. ומ"ש (על) הר"מ דמצוה על אחרים אינו בתורת פדיון שבוים כמבואר בגיטין כמ"ש הכסף משנה וכ"ה פ"ח מה' מתנות עניים ודוקא שני פעמים אבל פעם ג' אין פודין אותו ע"ש וסמך כאן אמ"ש בהלכות מ"ע. ונראה דלענין קרובים אין חילוק דאפילו כ"פ פודין והא דכופין לקרובים היינו הקרובים יותר ואם דודו אמוד וב"ד אמוד כופין רק לדידי' ולא לב"ד ואם דודו אינו אמוד וב"ד אמוד אינו מבואר בר"מ כאן וע' רשב"א קדושין כ"א שכתב דגזירת הכתוב הוא דקרוב קרוב קודם. ואם דודו אינו אמוד וב"ד אמוד אין כופין את ב"ד. הכלל דהחוב מוטל על הקרוב יותר ואם יש קרוב יותר אפילו אינו אמוד לא חל החוב ואין כופין את הקרוב הרחוק מן הראשון ואין כופין אותו לפדותו כיון דיש קרוב יותר ע"ש ובמקנה מה שפלפל בדבריו. וע' ש"ס גבי נמכר לישראל דהי' מקום לומר שיכופו לבני משפחה משום פגם אך אין כופין דלמא הדר ומזבין נפשי' וכאן נראה דכופין בכ"ע אף דיכול למזבן נפשי' שם רק משום פ"מ חיישינן לזה אבל כאן שלא לטמע בין עכו"ם אין חוששין לזה ולא חשדינן לי' שיעשה כזה למכור נפשו לעכו"ם כנ"ל. ודעת הר"מ דנמכר לנכרי יכול ללוות ולגאול עצמו. ובלחם משנה תמה ע"ז דליכא דסובר שיכול ללוות ע"ש. וגם פסק הר"מ דנל"ע נגאל לחצאין ובכ"מ ולחם משנה תמהו על פסק זה דנראה מהש"ס דאינו נגאל לחצאין. ובספ"י תירץ ואין להאריך בפלפול בח"ז. אך זה דעת הר"מ ודעת הסמ"ג מובא בכ"מ דאינו לוה ואינו נגאל לחצאין ע"ש. והא דאין לוה וגואל דוקא בע"כ דאדון דוהשיגה ידו כתיב אבל אם האדון מסכים פשוט דיוצא דזה שהוא בהסכמת האדון אינו בדין גרעון כלל רק לא גרע מע"כ שיוצא בכסף כמ"ש כ"פ ופשוט. ובד"ז דנגאל לחצאין יש בו קולא וחומרא קולא כיצד הרי שקנאו בר' ונפסד ואינו שוה אלא מאה ונתן לו חמשים זוז והרי הוא שוה ר' נותן לו עוד מאה ויוצא לחירות ואילו היינו אומרים דאינו נגאל לחצאין הי' המעות פקדון והי' צריך ליתן לו עתה מאתים זוז כמו שקנה אותו אבל עתה דנגאל לחצאין החצי ברשותו דידי' אתיקר ונותן לו רק מאה ופעמים הוא להחמיר אם קנה אותו במאתים ונתן לו חצי דמים שהם מאה ונשרף והרי עתה שוה מאה נותן לו עוד חמשים ס"ה ק"ן ואילו לא היה נגאל לחצאין והי' המעות רק פקדון אצל האדון היה די לו ס"ה במאה כיון שאינו שוה אלא מאה ודנין להקל נגד גרעון כמש"ל אך כיון דנגאל לחצאין נותן לו עוד חמשים ע' ש"ס וכ"ה בר"מ: '''ובישראל ''' דאינו נגאל לחצאין לשיטת הר"מ או לשיטת הראשונים דאף בנמכר לעכו"ם אינו נגאל לחצאין בדין הראשון נותן לו עוד מאה וחמשים ובדין השני אינו נותן לו כלום דק' הראשונים שנתן לו די כיון דאינו שוה אלא מאה ונ"ל כיון דהא דאינו נגאל לחצאין ילפינן בש"ס מוגאל כולו ולא חציו כמו ונמכר כולו וכו' אם כן אם בשעה שנתן לו החצי הוא מדעת האדון שרוצה לשחררו חציו מכל מקום לא מהני כמו גבי אשה ולא חצי אשה דל"מ אף מרצון דכן גזירת הכתוב דחצי אינו נמכר ולא נגאל ולא נשתנה ד"ז אף שהאדון קיבל המעות בתורת שחרור וכתבנו לעיל ג"כ זה וראיתי לרשב"א בסוגיא זו שכתב דוקא בע"כ דאדון אינו נגאל לחצאין אבל אם האדון מקבל ברצון נגאל לחצאין וגם כתב דאם נגאל לחצאין מכל מקום אינו עובד א"ע יום א' ואת רבו יום א' ועמ"ל בדין מב"ד ויש לפלפל הרבה בדבריו הקדושים אך במצוה זו שאני כותב הפסקתי הרבה וכמה עתים עברו וב"ה שעזרני עד כה לא אוכל לפלפל כעת. והנה בארנו לעיל ג' דרכים שהנמכר לעכו"ם יוצא בשנים וביובל ובגר"כ ולכאורה לפמש"ל דעת הרמב"ן דהטעם דע"ע גופו קנוי לו מחמת שרבו מוסר לו ש"כ ובמ"ע דאין רבו מוסר לו ש"כ אין גופו קנוי אם כן ה"ה נמכר לעכו"ם דהו"ל מ"ע אם כן אין גופו קנוי וסגי באומר לו באפי בי תרי זיל אך אם נאמר דמ"ע נהי דאין האדון כופה אותו מכל מקום מותר בש"כ ועי"ז הוי גופו קנוי לו כסברת ריטב"א אם כן אפ"ל דגם נמכר לעכו"ם מותר בש"כ כנמכר לישראל אם כן גופו קנוי לו וביבמות מבואר שם להדיא מהם תקנו וכו' אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא קונים זה מזה ולמאי אי למע"י לא הם קונים מכם הא כתיב בתורה נמכר לעכו"ם אלא לאו לגופו אם כן מבואר להדיא דעכו"ם אין לו קנין הגוף בישראל רק למע"י אם כן מהני לומר לו זיל אך בב"ק דקי"ג גבי הנמכר לעכו"ם אמר רבא להדיא זאת אומרת גופו קנוי לו ועכצ"ל דגופו קנוי למע"י כמו הקונה שדה בשנת היובל וכן ראיתי בדרך העברה במקנה אם כן לדעת הר"מ לא תלוי בש"כ כי הוא סובר דמ"ע אסור בש"כ אם כן נמכר לעכו"ם אסור בש"כ ומכל מקום גופו קנוי והיינו דא"י לחזור ולא הוי דינו כפועל וחייב במזונות אשתו ובניו וגם בנמכר לעכו"ם הדין כן וא"כ ל"מ לאמר לו זיל היינו מחילה וצריך שטר שחרור וכ"נ כאן מד' הר"מ פ"ב הי"ב דכתב נמצאת אומר דיוצא בחמשה דרכים בשטר וכו' ובעכו"ם אפילו כו' כלל מב"ד ומ"ע ונמכר לעכו"ם להדינים שיוצא בהם ומבואר דיוצא בשטר. ונלענ"ד לדעת ר"ת שהבאתי לעיל דאין ע"ע נקנה בשטר לעכו"ם דעכו"ם לאו בני שטרא נינהו דאינו בתורת גיטין וקדושין ע' קדושין י"ד ע"ב תוס' ד"ה הואיל וכו' א"י בשטר שחרור ונ"ל לפמש"ל דיש שני מיני שטרות שטר קנין ושטר שחרור לשמה ובתלוש ונ"מ לענין בע"כ של עבד דשטר קנין ל"מ בע"כ ושטר שחרור מהני בע"כ עיין לעיל נראה דלדעת ר"ת דאפילו בקרקעות אין דין שטר לעכו"ם דהיינו אף שטר קנין אם כן ל"מ שטר כאן אפילו מרצון העבד דגם שטר קנין ל"מ אלא אפילו לשיטות הסוברים דגם נכרי קונה בשטר ואין כאן מקומו מכל מקום נ"ל דוקא מרצון העבד דעכ"פ הוי כמו שטר קנין ומהני אבל בע"כ דעבד שצריך שיהי' לשמה וכו' דיליף מגט נלענ"ד דלא מהני שטר זה בעכו"ם דליתא בתורת גיטין וקדושין ושחרור זה הוי כעין גט אשה ול"מ כלל בעכו"ם ויבואר לקמן אי"ה בהר ות"ל הוא דבר ברור. וא"כ דין שטר בנמכר לעכו"ם אינו ברור אף דבר"מ נראה דשטר מהני כמ"ש אפשר דוקא מרצון העבד דהוי שטר קנין ושטר קנין מהני לדעתו גבי עכו"ם נמי אבל בע"כ דצריך לבא מכח שטר שחרור נראה דל"מ תן לחכם וכו': '''ויוצא ''' ג"כ במיתת האדון אפילו הניח בן דכ"ה גזירת הכתוב דאינו עובד את הבן אם כן יוצא בדברים שבארנו לעיל וכבר כתבנו דלדעת הרמב"ן מ"ע נוהג גם באשה דינה שוה לאיש ונמכרת לעכו"ם ג"כ ואין שום חילוק ומבואר בר"מ כאן פ"א מלך שגזר שכל מי שלא יתן מס הקצוב וכו' ישתעבד לזה וכו' ה"ז מותר להשתעבד בו יותר מדאי ומקור ד"ז בב"מ פא"נ ובפ"ט ה"ד כ' דדינא דמלכותא דינא לעבד כנעני הנלקח בדינא דמלכותא הוא כע"כ לכ"ד ועיין כסף משנה שד"ז מבואר להדיא ביבמות דמ"ו דר"פ הוי מספקא לי' אי דד"מ דינא להיות הגוף נקנה לו ופשיט לי' דדין המלך דין וגופו קנוי לו וצריך ג"ש ומיירי שם שקנה עכו"ם בדין המלכות דינו כע"כ לכ"ד וכפירש"י שם ביבמות דקנו נכרים בדד"מ ע"ש אבל הריטב"א ביבמות כתב דסוגיא דיבמות מיירי בישראל הנלקח בדד"מ צריך ג"ש כי גופו קנוי לו וא"י אף ביובל אך אין רבו מוסר לו ש"כ וחוץ לזה גופו קנוי דהיינו ל"מ מחילה רק גט שחרור ופשוט לדעת הריטב"א אף אם נאמר דסובר כדעת הר"מ דאין דין מ"ע נוהג באשה מכל מקום דוקא מ"ע אבל כאן דהטעם מחמת דין וחוק המלכות כדאמר ר"ש מוהרקיי דהנהו אין חילוק בין איש לאשה כי דין המלכות הוא דין ולכאורה נתעורר קושית המ"ל ומה שהקשינו לעיל מה מקשה הש"ס הא האי אמה ה"ד וכו' דלמא מיירי באמה הנמכרת עפ"י דין המלכות דגדולה ג"כ נמכרת ושוה לעבד ולא הוי זו ואצ"ל זו דבאמת משמיענו החידוש דאמה הנמכרת דגופה קנוי וגם מזכין ע"י וס' הריטב"א איננו ת"י כעת וראיתי ברשב"א שפי' ג"כ כן דישראל הוי וגופם קנוי מחמת דין המלכות וכי נפקי צריכים ג"ש ע"ש ולומר דדין המלכות אלים ביותר דהוי כע"כ וידם כיד רבם אף שהם ישראלים וא"י לזכות ע"י ד"ז צ"ע ובכ"מ כאן פ"ט מסופק לדעת הר"מ דכתב הדין בע"כ דגופו קנוי לו אי דוקא בישראל הקונה עכו"ם כיון דיש לו קה"ג בעכו"ם עפ"י דין התורה כמבואר בש"ס שם מהם תקנו אתם קונים מהם אם כן בדד"מ יש להם נמי קנין הגוף אבל העכו"ם שקנה עכו"ם דנמכר מעצמו עפ"י דיני התורה אין עכו"ם קונה עכו"ם לגופו רק למע"י כמבואר בש"ס דלא הם קונים מהם וכ"ה בר"מ שם אם כן אף הנמכר על פי דין המלכות אין לו קה"ג כנראה מסוגיא דגיטין פ' השולח או אפשר דאלים דד"מ דקונה הגוף נמי וכתב שם שצד זה נראה לו יותר דאלים דד"מ והגוף קנוי לו אך מד' הרשב"א נראה כצד הראשון ע"ש וכ"ה בשו"ע סי' רס"ז סעיף יו"ד דעכו"ם הנמכר לעכו"ם בדד"מ יש לו בו קה"ג ע"ש ונ"ל דלדעת הריטב"א שסברתו דמיירי בעבד עברי וגופו קנוי לו על פי דד"מ (ואין כן דעת המחבר שם סי"ד) אפ"ל אפילו עבד עברי הנמכר לעכו"ם דאף שעל פי קנין התורה אין עכו"ם קונה ישראל לגופו ע"ש מכל מקום דד"מ אלים כמו עכו"ם בעכו"ם דאין לו קה"ג מגזירת הכתוב מכל מקום עפ"י דינא דמלכות' יש לו קה"ג ה"ה לשיטה זו יש לעכו"ם קה"ג בישראל נמי כנלפע"ד וב"כ וב"כ לפמ"ש ג"כ לא קשי' קו' התי"ט באהלות שהבאנו לעיל דכתב לא שמענו ישראלית שתהי' שפחה לעכו"ם דלדעתי ברור אף לדעת הר"מ דאין אשה מוכרת עצמה מכל מקום בדין המלכות ודאי נמכרת כמו איש וז"פ ולפ"ד הכסף משנה ופסק המחבר שעכו"ם על עכו"ם אף שאין לו קנין אלא למע"י מכל מקום אם נמכר בדין המלכות יש לו קה"ג ל"ק קושית המקנה שהקשה היאך אמרי' בב"ק דגם ע"ע הנמכר לעכו"ם גופו קנוי לדעת הרמב"ן והריטב"א שסוברים הטעם דגופו קנוי מחמת דמותר בש"כ ובנמכר לעכו"ם לדעת המהרש"א שהבאנו לעיל דדוקא בש"כ שיש לרבו מותר אבל אסור בש"כ של אחרים אם כן כיון דעכו"ם אין לו ש"כ דאין לו קה"ג בהשפחה רק למע"י ולא הוי שפחה קנוי' לעכו"ם אם כן העבד אסור בה ע"ש ובאמת לפי פסק המחבר משכחת לה עכו"ם שיש לו ש"כ וגופה קנוי לו בדינא דמלכותא כמבואר והעבד מותר בה וזה אמר תלמידי. ולכאורה קשה על פסק המחבר דבדין המלכות יש לעכו"ם על עכו"ם קה"ג מהא דמבואר בנזיר ס"א דעכו"ם אין בהם דין נזירות וילפינן שם דכתיב והתנחלתם וכו' ואין לעכו"ם דין ירושה מאביו בעבד וכו' דלא הם קונים זמ"ז ע"ש ולדעת המחבר יש לו קה"ג ומוריש לבניו אך באמת הש"ס קאי על הפסוק והתנחלתם וכו' דקאי שם על הע"כ המבואר בתורה מהם תקנו וכו' על אותן עבדים א"ק דצריך להיות שינחלו ובעבדים המבוארים שם בתורה אין לעכו"ם קה"ג ע"כ ילפינן שפיר וז"פ ויש עוד להאריך במצוה זו אך כבר הודעתיך שהי' לי ביטולים הרבה והפסדתי הרבה במצוה זו והרבה כתבתי בלא דעת צלולה ומכל מקום בעה"י ימצא המעיין הרבה הערות נכונות ישמע חכם וכו': == ב == '''ודוקא כו'. ''' ודין היובל אינו אלא בארץ ע"כ אין כוונתו שדין זה בזמן שהיובל נוהג אינו אלא בארץ דמפורש להדיא בקדושין דל"ח ובר"ה ור"מ פ"י מה"ש ויובל דבזמן שהי' היובל נוהג הי' דין שלוח עבדים נוהג ג"כ בחוץ לארץ אלא כוונתו שבזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתן אז הי' נוהג יובל לענין חרישה וקצירה ושאר דברים בא"י ושלוח עבדים הי' נוהג בכ"מ אף בח"ל: == ג == '''ועובר וכו'. ''' פשוט דאם לא שלח העבד בזמנים שיצא לחירות עובר ג"כ על לא תגזול דגוזל עבודתו וגם עוד לאוין וצריך לשלם אם עשה תשובה והו"ל עבירות שבין אדם לחבירו דאין יוה"כ מכפר עד שירצה אותו וז"פ: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}} {{שולי הגליון}} [[קטגוריה:מנחת חינוך]]
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:-
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ביאורים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה 2-3
(
עריכה
)
תבנית:הערות שוליים
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כ
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי עליון/מנחת חינוך
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שולי הגליון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:פרמטרים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף