עריכת הדף "
בית יוסף/חושן משפט/צז
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} {{עוגןד|מצות עשה וכו'|'''מצות''' עשה וכו'}} כן כתב הרמב"ם פ"ח ממלוה: {{עוגןד|ומ"ש כמו רחיים|'''ומ"ש''' כמו רחיים}} ורכב פירוש רחיים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע וכו' בספר התרומות מבואר דה"ק כיון דהריחיים קבועות בקרקע לא שייך ביה משכון לסגור הדלת שלא לטחון בו או שיהא מעכב אותו שלא לטחון דאין לב"ד ולא למלוה לבטל הלוה מלחרוש ולזרוע או לעכב נכסיו ממלאכתן עד שיפרע חובו ואם עשה כן בין בשעושים בו אוכל נפש ובין בשאין עושין אוכל נפש אין עובר בזה משום חובל ומנתח גם אין בקרקע מצות חזרה בשעת מלאכה אלא ה' ה בכלל גזלן ומזיק ממון חבירו ואין לב"ד בקרקעות משכון אלא גוביינא אבל אם נכנס ב"ח לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה וכו' כבר נעשו מטלטלין לענין שני דברים האחד שיש להן דין אוכל נפש ועבר על לא יחבול ריחיים ורכב כמו שהוא עובר בריחיים של יד וכ"כ בספר התרומות בשער א' שכתב בשם הרמב"ן ז"ל וכתב עוד שאם ראו ב"ד שתולש ריחיים התחתונה וכיוצא בה ממקום חיבורה להבריח מב"ח וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריחם מב"ח ב"ד מגבין לו מהם לשעתו: {{עוגןד|וכתב הרמ"ה דכל|'''וכתב''' הרמ"ה דכל}} מיני כלים בין שעושים בהם אוכל נפש וכו' הה"מ בפרק ג' ממלוה כתב ששנינו בתוספתא היו לו ה' רחיות אינו רשאי למשכן אפילו אחד ואם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אינו חייב אלא על אותו בלבד ופירש הרשב"א דלאו דוקא אינו חייב אלא אפי' לכתחלה נוטלין: ב"ה ועפ"ז יש לקיים דברי הרמ"ה שכתב דאי אית ליה תרי מחר שרי למשקל חד ולמישבק חד ומיירי כשאחד מספיק לו אבל אם היו שניהם צריכים לו מודה הרמ"ה שאינו רשאי למשכן אפילו אחד מהם: וכתב נ"י בס"פ המקבל ומיהו ה"מ לענין חזרה במשכון אבל כשבא לגבות חובו גובה מהם אלא שאם הוא אומן מניח ב' מכל מין והשאר מוכרי' אותם שלא הקפידה תורה אלא בזמן משכנותן לפי שהם עומדים בטלים אבל כשמוכרים אותם הרי אחרים עושים בהם מלאכה ולענין משכנותן וחזרתן של כלים הללו דינם שוה לכסות שהוא יכול למשכנו בשעה שאין עושים מלאכה כדאי' בירושלמי ומחזירן ביום כדתנן ואת המחרישה ביום עכ"ל: {{עוגןד|ור"י פי' דלא|'''ור"י''' פי' דלא}} הוי אוכל נפש אלא כשעושין בהן ממש אוכל נפש וכו' בסוף המקבל {{ממ|קיז.}} תניא אבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב ע"כ ה"ג רש"י והיא גירסת הרמ"ה והרא"ש כתב ר"ח לא גריס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש ואם מפני שמשתכרין בו וקונין בשכר אוכל נפש א"כ כל הכלים נמי וגורס זוג של מספרים והוא תספורת שגוזזין בו ירק א"נ שגוזזין בו בית השחיטה כדאיתא בבכורות {{ממ|ה.}} א"נ שגוזזין אחר השחיטה במקום הבהוב כדמוכח פרק המביא כדי יין {{ממ|לד.}} וצמד של פרות מיירי בפרות שדרכן לרכס בתבואה כלומר לדוש ודברי הרמב"ם פ"ג ממלוה כדברי הרא"ש: ובענין מה שהזכירו בברייתא צמד של פרות פרש"י ב' פרות חורשות עם צמדם: וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דבפרות לא מיירי עכ"ל כלומר דפרות אינם כלים דליתחייב עלייהו משום חובל כלי שעושין בו אוכל נפש אלא היינו כלי המזווג הפרות וכ"נ מדברי הה"מ פ"ג ממלוה: ב"ה ומ"ש הרמ"ה ז"ל היכא דמסרינהו מדעתיה למלוה או לשליח ב"ד מותר לקהחם זה כנגד דעת הרמב"ם שכתב בפ"ו מטוען שאפילו להלוות על המשכון שעושים בו אוכל נפש אסור אבל דעת הרא"ש כהרמ"ה וכתב הרב המגיד שכן דעת המפרשים והביא הוא ז"ל ראיית לדבריהם דהכי נקטינן ובסמוך אכתוב עוד בזה: {{ממ|כ}} ואם משכנו הרבה כלים וכו' משנה שם {{ממ|קטו.}} החובל את הריחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחיים ורכב ואיפליגו התם רב הונא ורב יהודה ופסק כרב יהודה דאמר חבל ריחיים לוקה אחד רכב לוקה אחד ריחיים ורכב לוקה שתים ות"כ חבל זוג של מספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחד תלמוד לומר ריחיים ורכב מה ריחיים ורכב שהן מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ופרש"י דזוג הוא של פרקים וכל חד כלי הוא באפי נפשיה ועושין מלאכה בין שניהם וצמד נראה בעיני שהעול שלהם של פרק היה: {{עוגןד|ואוכל נפש עצמו|'''ואוכל''' נפש עצמו}} וכו' כך כתבו התוספות שם: כתב בעל התרומות בשער א' שהשיב הרמב"ן וכי ב"ד מבטלים את האדם מלחרוש ומלזרוע עד שיפרע חובו וכן ב"ח עצמו אינו רשאי למנוע ללוה או לערב נכסיו ממלאכתן ואם עשה כן הרי הוא בכלל הגזלנים והדין ביניהם משום מזיק עכ"ל: {{עוגןד|ולאלמנה בין שתהא|'''ולאלמנה''' בין שתהא}} עניה וכו' משנה שם כתב נמוקי יוסף בסוף המקבל ומדברי הרמב"ם פ"ג ממלוה נראה דלא תחבול דאלמנה אפילו בחוץ משמע שכתב דע"פ ב"ד נמי אין ממשכנין אותה וכ"כ הרא"ש בתשובה דלא יחבול ריחיים ולא תחבול בגד אלמנה בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה שבבית תנהו ענין לנתוח וגם בספר התרומות כתב דודאי כי כתיב לא תחבול בגד אלמנה לטפויי מילתא אתא אפי' ע"י נתוח ואפי' על ידי שליח ב"ד דשרי ללוה זכר בדידה אסור עכ"ל: עוד כתב שם בשם הרמב"ן שאם בא לב"ד לגבות חובו לאחר שלשים יום מגבין לו אפי' מכלים שעושין בהם אוכל נפש אלא שמסדרין לו בהן כדרך שמסדרין בשאר כלים עכ"ל: כתב הרמב"ם בפרק ג' ממלוה אם חבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע"כ ואם מודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזור לוקה עכ"ל: {{עוגןד|וכל זה לא|'''וכל''' זה לא}} איירי וכו' כך מצאתי בתשובת הגאונים דלא אסרה תורה לחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש אלא כשמשכנו אחר הלואתו אבל בשעת הלואתו לא מיחייב דומיא דמשכונו של עני דאינו חייב להחזיר אלא דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"כ הרא"ש שם והוכיח כן דסתם חבלה משמע שבא למשכנו על הלואתו ועוד מדקא מפרש בגמרא טעמא דאלמנה משום שחייב להחזיר לה את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ומתוך שאתה יוצא ונכנס אצלה אתה משיאה שם רע בשכנותיה וע"כ שלא בשעת הלואה איירי דאילו בשעת הלואה אין חייב להחזיר לה ולא כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג ממלוה דאף בשעת הלואה איירי וכבר השיגו הראב"ד וה"ה כתב שנראה לו כדברי הראב"ד וכן דעת בעל התרומה שער א' דלא תחבול שלא בשעת הלואה משמע וכתב שכן פרש"י בפרשת כי תצא ושכן השיב הרמב"ן גם כן דלא תחבול שלא בשעת הלואה משמע ותמה על הרמב"ם: ב"ה וכיון דהרמב"ם יחידאי הוא נקטינן כדברי החולקים עליו ולדבריהם נראה שאם הוא משכן מדעתה אפילו שלא בשעת הלואה מותר לא נאסר אלא למשכנה בעל כרחה אפילו חוץ לב"ד ואפילו שליח ב"ד כמו שנתבאר: עוד כתב בסוף שער א' דאמרינן בפרק המקבל {{ממ|קיד:}} שאם הקדיש מנה לבדק הבית ומשכנו הגזבר אינו חייב להחזיר ודריש ליה מדכתיב ולך תהיה צדקה והקדש בזמן הזה מסתברא דאע"ג דאיתיה ממון עניים ליתיה בחזרה דכיון דמשולחן גבוה זכו לא קרו ביה ולך תהיה צדקה יצא ממון זה שכל הצדקות שלו עכ"ל: כתוב בנ"י בסוף פרק המקבל כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור שבשעת הלואה הרי היא כמוכרת ושרי וכבר השיג עליו הראב"ד וכן בכלים שעושים בהם אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור כן כתב הרנב"ר וכן דעת הרשב"א דבשעת הלואה שרי בכולהו עכ"ל: {{עוגןד|ואפילו שלא בשעת|'''ואפילו''' שלא בשעת}} הלואתו וכו' ברייתא שם תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אבל נכנס לביתו של ערב דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר גמל לשכר פונדק לשכר דיוקנאות פירוש אם צר לו צורה בביתו יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה: ומ"ש רבינו ודוקא ערב סתם וכו' כן כתוב בסה"ת שער א' ומסתברא דקבלן דינו בכל דבר כלוה משום דלא גרע מזקפו עליו במלוה: {{עוגןד|וכתב הרמ"ה דוקא|'''וכתב''' הרמ"ה דוקא}} לענין שלא ליכנס לביתו וכו' אבל לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט וסידור דין הערב כדין הלוה כן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג ממלוה: {{עוגןד|וכתב עוד הרמ"ה|'''וכתב''' עוד הרמ"ה}} אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא ליכנס לביתו של לוה היינו היכא דאפשר ליה וכו': {{עוגןד|וכן כתב רב|'''וכן''' כתב רב}} אלפס בתשובה שאם הלוה אלם וכו' ובעה"ת כתב דאין אנו עושים כן אלא בדוחק גדול וכו' בשער א': {{עוגןד|ולדברי רבינו תם|'''ולדברי''' רבינו תם}} אין אנו צריכין לזה וכו' דברי רבינו תם הזכרתים לעיל בסימן זה: {{ממ|ב"ה}} ובאמת כי הוא סברא ישרה בעיני ומדברי הרא"ש נראה שהוא סבור כן ואפילו למאן דלא סבר כוותיה הרי הרי"ף והרמ"ה מתירים ליכנס לבית הלוה להפרע ממנו ואף ע"פ שמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה אינו נראה כן כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם במי שהוא אמוד שיש לו נכסים ומבריחן וגם הרמב"ם נתן יד לפושע הזה לכופו שכתב מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלים במשאו ומתנו והוא אמוד שיש לו ממון והוא טוען שאין לו כלום והרי הוא רץ לישבע שאין לו אין ראוי להשביעו אלא אם יש כח בדין לכפותו עד שיתפרע לבעל חובו מאחר שהוא אמוד שפריעת בעל חוב מצוה ואע"פ שכתב ה"ה בשם האחרונים שאין לכל ב"ד כח בזה אא"כ הוא ב"ד חשוב בחכמה ובחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו עכ"ל מ"מ כיון דלר"ת בשורת הדין יש לעשות כן ולאינך רבוותא משום נעילת דלת יש לעשות כן שפיר דמי למיעבד הכי למי שהוא אמוד ומוחזק בעיני רוב בני עירו שיש לו נכסים ומבריחן: {{עוגןד|ומ"ש ומיהו אין|'''ומ"ש''' ומיהו אין}} כופין אותו וכו' כך כתב הר"ח בתשובותיו כלל ע"ט שכך כתב ר"ת בתשובה וכתבה רבינו סימן צ"ט: {{עוגןד|וכתב א"א הרא"ש|'''וכתב''' א"א הרא"ש}} ז"ל בתשובה כלל ס"ח סימן ז' וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף וס"ט וכן כתב הריב"ש ואע"פ שמצאתי כתוב בשם ספר אגודה דאדם שיש לו ואינו משלם חובשין אותו והביא ראיה מדאמרינן {{ממ|שבת קכא:}} אבא בר מרתא הוי מסקי ביה זוזי בי ר"ג הוו מצערי ליה נראה לי דלאו ראיה הוא דהנהו דבי ר"ג איכא למימר דהוו עבדי דר"ג דהוו פריצי כדאיתא בר"פ מי שאחזו {{ממ|סז:}} ובשאר דוכתי והוו עבדי שלא כדין : נמוקי יוסף בס"פ המקבל האריך בענין ממשכן את חבירו ובהשבת העבוט: כתב המרדכי בפ' המוכר פירות שיש כח לקהל למשכן קודם ב"ד כיון דרבים נינהו ואח"כ ירדו לדין ועיין עוד במרדכי סוף פרק לא יחפור ובתשובת הרא"ש: במשכון זה שמשכנו וכו' בסוף המקבל גבי סידור דב"ח כתב הרא"ש לכאורה משמע דהאי דקאמר נותן מטה ומטה וכו' קאי ארישא דברייתא דקתני שליח ב"ד שבא למשכן אלמא דשליח ב"ד שבא למשכן אין כוטל כלום מאותם כלים שמסדרין לב"ח בשעת גבייה וא"כ קשיא הא דקתני במתניתין ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והלא כר ומחרישה היינו מטה וכלי אומנותו ומה שייך בהו חזרה והלא מעיקרא אינו יכול ליטלם ואין לומר באותם שא"צ להם דאם כן גם להחזיר א"צ כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דסידור וחזרה חד הוא דמה שמסדרין נוטל בעת שאין צריך ומחזירו כשהוא צריך דהא אמרינן בשמעתא דערכין {{ממ|כג:}} מסדרין ואין מחזירין ופר"ת דקרא דהשבת עבוט איירי היכא שהמלוה רוצה להיות בטוח ואין נוגשו לפרעון וכה"ג אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות חובו למ"ד מסדרון מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח כל מה שצריך עכ"ל וכן דעת הרמב"ם פ"ג ממלוה שכלי אומנות יכול לנתח בשעת משכונא ומה שאמרו שמסדרין בהן הוא בשעת גבייה אלא שכתב שליח שבא למשכן לא ימשכננו כלים שא"א ליקח אותם משכון כגון בגד שעליו וכלים שאוכל בו וכיוצא באלו ומטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו ומחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה ולמד כן מברייתא דהמקבל {{ממ|קיג:}} לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני וכן כתב ה"ה מברייתא זו למד ומכל מקום ק"ל למה לא כתב הרמב"ם שמניח שתי מטות כמבואר בברייתא ואיפשר שסמך על מה שכתב פ"א גבי סידור וכתב עוד שדעת הרמב"ן והרשב"א שכל מה שב"ד מסדרין אין ממשכנין אותו ואין מנתחין אותו בזרוע ואם נתנו לו מעצמו מקבלין ומחזירין מה שראוי להחזיר ובס"ס זה כתב רבינו סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד: כתב בע"ה בשער א' שהשיב הרמב"ן שכשיבוא שליח ב"ד למשכן מסדרין כדרך שמסדרין בשעת גוביינא כלומר שאינו ממשכן כלי הסידור וכן אינו ממשכן דברים שאין עושין בהם אוכל נפש ואם משכן או נתח הלוה אותם כלים מהני ומחזיר הצריך בלילה בלילה ונוטלו ביום ואם היה לו כסות של משי או שלא היה רגיל לשכב אלא במפץ ועכשיו לקח כר וכסת מוכרין בב"ד ולוקח מפץ ומצע ומחזירין לו ואינו נוטלן ממנו לעולם וי"א שאינו מחזירה כלל דהא בתורת גוביינא הוא נוטלן בב"ד ומיהו משמע לי דכל ל' יום מיהת צריך להחזיר לו בעינה שהיא בתורת חזרה וחזרה בעינה היא אבל לאחר ל' יום אם בא לב"ד להגבות חובו אין מחזירין אלא מדין סידור הילכך אין מחזירין לו כלום שאינן ראוין לו וכתב עוד וכל חזרה דמשכון ליתא אלא כל זמן משכון דהיינו ל' יום זמן בית דין אבל משיבוא אח"כ לב"ד מסדרין ומגבין לו כדינו ואין כאן חזרה מעתה ומיהו אם לא הגבוהו ב"ד אפילו ק' שנה מחזיר דהא בתורת משכון בא לידו עד שיחליטוהו בית דין דרחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט כל שהוא עבוט לא תשכב ועבוטו אצלך: {{עוגןד|וכיצד השבת העבוט|'''וכיצד''' השבת העבוט}} וכו' כבר נתבאר בסימן זה שאינו יכול למשכנו אלא ע"י שליח ב"ד ואף שליח ב"ד לא יכנס לביתו: ומ"ש ומחזיר לו כסות לילה וכו' משנה בסוף המקבל {{ממ|קיג.}} ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בברייתא בגמרא דרשו מקראי שחייב להחזיר כסות לילה בלילה וכסות יום ביום ובע"ה בשער א' כתב שהשיב הרמב"ן דדברים שעושין בהם אוכל נפש ד"ה מחזירין אותן וכדתנן ואת המחרישה ביום ומשמע דנפקא לן מק'"ו שאילו הקפידה תורה שלא למשכן יותר משאר דברים ואם חבלן כ"ש שחייב להחזיר ושאר דברים שאין עושין בהם אוכל נפש וכן כל שאר מטלטלין וצרכי הבית אין מחזירין ואע"פ שהן צריכים לו וכדאמרינן זיל אהדר ליה דהו"ל דברים שעושין בהם אוכל נפש משמע דאי לאו הכי אע"פ שצריך לו אין מחזירין ושלא הקפידה תורה אלא על כסות יום וכסות לילה וכתב עוד גם בשם הרמב"ן וכשמחזיר דוקא שאין לו אלא כר אחת או כסת אחת שאע"פ שזה שוה מנה התורה חייבתו להחזירו אבל היו לו שנים נוטל אחד ואינו מחזיר כלל ומניח אחד והיינו עשיר דאמר רחמנא שכב וכתב עוד שהממשכן בשעת הלואה אינו בכלל מצות חזרה וכדתניא בגמרא ומ"ש ואפילו הוא עשיר הרבה וכו': {{עוגןד|וכתב הר"י ברצילוני|'''וכתב''' הר"י ברצילוני}} שצריך להחזיר לו וכו' בעה"ת בשער א' כ"כ בשמו וכתב עוד שאם הוא בתוך זמן הפרעון אינו יכול לטעון פרעתיך אע"ג דאית ליה מגו ופשוט הוא: {{עוגןד|ואינו יכול למכרו|'''ואינו''' יכול למכרו}} לעולם כיון שלקחו וכו' כך כתב הרא"ש בסוף המקבל וכן כתב ה"ה פ"ג ממלוה שכתבו המפרשים וכשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר ואפילו ביום ומחרישה אפילו בלילה ובא לבית דין ומגבין לו חוב ומסדרין מה שראוי להם: {{עוגןד|וכל זמן שנוהג|'''וכל''' זמן שנוהג}} עמו וכו' ברייתא שם כי מאחר שמחזירן למה ממשכנין שלא תהא שביעית משמטתה ולא יעשה מטלטלין אצל בניו: {{עוגןד|ואין צריך להחזיר|'''ואין''' צריך להחזיר}} לבניו משנה שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו: כתב בתשובת הרמב"ן סימן פ"ה אין בית דין חייבין להשיב העבוט דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ופירש בירושלמי אין ב"ד של מטה נענשים עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה אבל ודאי אם ירצו לכוף כופין: {{עוגןד|וכיצד הוא הסידור|'''וכיצד''' הוא הסידור}} שליח ב"ד נכנס לביתו וכו' כבר כתבתי בסמוך שכך כתב הרא"ש אהא דאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אבל לא יכנס לביתו למשכנו תימא ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלותו ואנן קי"ל דפריעת בעל חוב מצוה ומ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ולפר"ת ניחא דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח בית דין נכנס לבית וממשכן ומה שכתב אלא שצריך לסדר למאן דאית ליה כלומר לדעת מי שפוסק מסדרין ולמאן דלית ליה כלומר לדעת מי שפוסק שאין מסדרין וענין מחלוקתם מדגרסינן סוף המקבל {{ממ|קיד.}} דבעא מיניה רבה בר אבוה מאליהו מהו שיסדרו לב"ח א"ל גמר מיכה מיכה מערכין וסוברים הגאונים והרי"ף וגם הרמב"ם פ"א ממלוה דכיון דפשט ליה דמסדרין הכי קי"ל דמי לנו גדול מאליהו והתוס' כתבו שר"ת גורס מנין שמסדרין כלומר למאן דאית ליה דמסדרין אבל דינא לא בעא מיניה ומביא ראיות לדבריו לפסוק שאין מסדרין ונ"י כתב לדחות ראיותיו והעלה דכיון שאין לו ראיות ראוי לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכ"ש שקבלתן תורה היא כך כתבו האחרונים ז"ל עכ"ל וכן הסכים המרדכי והרא"ש כתב דעת ר"ת בפסקיו ולא הכריע ולא ידענא מנא ליה לרבינו שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף ומכל מקום לענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והגאונים והנך רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: {{עוגןד|אומרים לו הבא|'''אומרים''' לו הבא}} כל מה שיש לך וכו' ומניחין לו מזון ל' יום וכו' עד ויפרעו לבעל חובו משנה בערכין פרק שום היתומים {{ממ|כג:}} אך מה שאמר היה לבוש בגדי משי וכו' ברייתא בסוף המקבל הרי שהיו נושים אלף זוז והיה לבוש איצטלא בת ק' מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראוייה לו ואע"ג דפליגי עלה רבי ישמעאל ור"ע הא אוקימנא להו בשיטה דלא קי"ל כוותייהו וכ"כ הרמב"ם פרק א' ממלוה: מ"ש רבינו וגם הרמב"ם בפרק הנזכר שנותן לו שתי מטות אע"פ שבערכין לא שנינו אלא נותן לו מטה למדו כן מברייתא בהמקבל נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני. ופירש רבינו שלמה מצע של לבד במקום שאין כסתות לעשיר שהורגל במצעות ומפץ לעני לפי שהורגל: וכתבו התוספות בהמקבל וז"ל בפרק שום היתומים לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת ואיפשר דמתני' דערכין מטה דקאמר לאו מטה אחת קאמר אלא שתי מטות ומטה דנקט הוא שם המין ומפרש בגמרא שנותנין לו שתי מטות אחת לאכול ואחת לישן עליה שלא ישן על המטה שאוכל עליה בלא הילוך ד' אמות שסכנה היא לו הילכך נותן לו שתי מטות ומושיב השניה בריחוק ד' אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ילך ד' אמות אחר האכילה: ומ"ש ומהמין שאין לו אלא אחד אין מוסיפין משום דכי היכי דסגי ליה עד האידנא תיסגי ליה מכאן ואילך: ב"ה הוא במשנה בפרק שום היתומים: וכתב נ"י בסוף המקבל וה"ה שאם לא היו לו כלים מאותו המין אין לוקחים לו. וכתב הרא"ה דכי אמרינן שאין מוסיפים על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון ל' יום וכסות י"ב חדש שמין לעולם בבינונית אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאים עכ"ל. וכתוב בספר התרומה שער ראשון דהאי מטה ומצע מטה בכל צרכיה ר"ל בכר וכסת ושאר כל הדברים והבגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא {{ממ|שבת כה:}} ומטה מוצעת לת"ח ובמנחות {{ממ|מד.}} גרסינן הציעה לו שבע מטות: ומ"ש רבינו היה אכר וכו' בפרק שום היתומים {{ממ|כג:}} תני רבי אלעזר אומר אם היה אכר נותנים לו את צמדו חמר נותנים לו את חמורו ובגמרא ורבנן הנהו לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסים נינהו וידוע דהלכה כרבנן וכ"פ הרמב"ם פ"א ממלוה ובעל התרומה בשער ראשון: וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני אפילו אם הוא ת"ח וכו' בסוף המקבל כתב נ"י סברא זו וכתב שי"א שמניחין לו ספריו. ודברי ה"ר יהודה נראים לי: בספר התרומות שער ראשון כתב ר"י אלברצלוני שי"א שאם הלוה ת"ח וצריכין לו ספריו מניחין אותן לו ואיכא מ"ד דכיון דלא תנן אלא שמניחין לו תפיליו מפני שהוא מצוה מיוחדת לגופו ודרך מלבוש הן והכי מוכח בסוף ביכורים למה אמרו הרי הן נכסי כהן וכו' עד וס"ת וקבלנו פירוש דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו והאשה בכתובתה עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנ"ו ח"ב וסיים וכן נ"ל מקומות ב"ה שהם בכלל נכסים וגובה מהם ומעשים בכל יום שמוכרים אותם וקונים אותם וכ"כ ה"ר דוד כהן עכ"ל: {{עוגןד|ואין מניחים אלא|'''ואין''' מניחים אלא}} לו לבדו וכו' פרק שום היתומים {{ממ|שם}} נותנים לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפיליו לו אבל לא לאשתו ובניו ופשיטא דבניו דנקט היינו קטנים שחייב במזונותיהם דומיא דאשתו שחייב במזונותיה: {{עוגןד|ולא מיבעיא שלא|'''ולא''' מיבעיא שלא}} תטול אשתו וכו' הם דברי הרמב"ם פ"א ממלוה וכתב בעה"ת בשער ראשון וטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך ה"ה נמי לב"ח דהא גמר מיכה מיכה מערכין ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף שנשתבשו שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ובניו הילכך לא תשבע ותטול. וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא {{ממ|ב"ב קעה:}} דאמר שיעבודא דאורייתא ומזונות אשה ובנים מדרבנן הילכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן והוצרכנו לכך באשה היושבת תחת בעלה שאם נתאלמנה המלוה קודם לה מפני תיקון העולם כדתנן {{ממ|גיטין מח:}} אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומסתברא דלא מיבעיא שלא תטול האשה מזונותיה שעתידה ליזון מהם אלא אף לותה אותם בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לבעל חוב ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה ואם יש לה נכסי מלוג ב"ד מגבין לו טובת הנאה שבהם ואין לבעל חוב על הבעל שום שיעבוד אך אם המלוה של בעל היא ע"פ והלואת מזונותיה ע"פ או בשטר אי זה מהם שיבא לגבות ראשון גובה ראשון באו שניהם כאחד חולקין דאיהי במזונותיה ב"ח הוא שכבר נתחייב לה או מתנאי בית דין או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ"ל בעל התרומות ונתבארו דברי רבינו בטוב טעם ודעת ומה שחולק בין אם החוב בשטר או בעל פה משום דמלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ והיינו בקרקעות אבל מטלטלין אין להם דין קדימה כמו שכתב רבינו בסימן ק"ד ונ"ל שאפילו בכתובות שלנו שאנו כותבין כמה שופרי מ"מ מלוה בשטר קודמת למזונות האשה דהנך שופרי אינם למזונות אלא לכתובה. מ"מ ק"ל כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הילכך מלוה בשטר קודמת ומ"מ מלוה על פה אינו בדין שתקדום כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע מה שלותה: {{עוגןד|בד"א שאין נותנין|'''בד"א''' שאין נותנין}} לאשתו וכו' משנה פרק שום היתומים {{ממ|כד.}} אחד המקדיש ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמו ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ודין סידור ב"ח כדין הערכין דהא מהתם ילפינן ליה כמו שכתבתי בסימן זה וצבע שצבע לשמי נתבאר בדברי הרמב"ם פ"א ממלוה שכתב ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותם: {{עוגןד|וכתב ה"ר יהודה|'''וכתב''' ה"ר יהודה}} אלברצלוני ה"ה אם קנה ספרים וכו' דברי ה"ר יהודה נראים בעיני שכיון שקנאם לבניו כבר זכו בהם ואין ב"א גובה מהם דהא כסות אין משיירין לו יותר מי"ב חדש ואילו לאשתו ובניו אפילו ליותר מי"ב משיירין מהאי טעמא ובספר התרומה בשער ראשון כתב דלא כרבי יהודה אלברצלוני דכסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן ואין זה הכרע דתנא לאו כרוכלא ליזיל וליתני ותני כסות וה"ה לספרים: וכתב הרמב"ם בד"א בכלי חול פ"א ממלוה וכתב ה"ה שאפשר שיצא לו ממה שאמרו פ"ק דב"ק {{ממ|יא:}} האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל נשיהם ובניהם אין שמין ואמרו בירושלמי בגדים של בניהם אין שמין של רגל ושל שבת שמין והביאוהו בהלכות וכתבאר דין זה פי"ב מנחלות ורבינו דימה דין ב"ח לחלוקת אחין לפי שהכל מטעם אחד שאינו עולה על דעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למכרן ולפיכך נישומין בחלוקת האחין ונגבין לב"ח זהו דעתו ז"ל וראיתי מי שחלק ואמר שאחין הוא בדוקא שאין מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול ומפני שלא יפשיטום ערומים אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו של שבת כלום ע"כ ויש סעד לחילוק זה מפני שהורע דין האחין בצבע שצבעו לשם בניהם ונשיהם שהוא נישום בודאי שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם ובניהם ממש ואינו ב"ח אינו גובה מהם ואפשר שאף בגדו שבת ומועד כן זה נ"ל ואני תמה בדברי רבינו למה לא כתב חילוק זה פ"ג מהלכות ערכין והביא דין המשנה סתם וצ"ע עכ"ל כתוב בספר התרומה שער ח' שכדברי הרמב"ם הורו שאר המורים בירושלמי הנזכר בסמוך ויש מן המורים שפסקו שאם היתה האשה מבני טובים ומשפחה מיוחסת אין ב"ח גובה אפי' מבגדים של שבת ולא מתכשיטיה אפילו מכסף וזהב וכן מצא כסברא זו בתשובות הרי"ף ותשובה זו דהרי"ף כתב נמ"י בסוף פרק המקבל והרוב"ש כתב בסי' קכ"ח שאף החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב שהרי במתני' דאחד המקדיש שהביאו בפ' נערה שנתפתתה {{ממ|?נד}} לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכ"כ הרי"ף בתשובה עכ"ל: וכתב הרמב"ן הא דאין לב"ח מכסות אשתו וכו' כ"כ בס"ה בשער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מהגוזל קמא {{ממ|קב:}} דלמאי דס"ד שליחותא דידה קא עביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהם מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהלכה כרבי יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חיטיו לבעל המעות וסוגיא דשמעתא דר' אבא לתרוצי לדרבי יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם הזוכים מידו עכ"ל. וקצת מזה כתוב במישרים: {{עוגןד|ומ"ש וכל זה|'''ומ"ש''' וכל זה}} לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו וכו' כן כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ובעל התרומות בשער א' וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק הוא לה שאין ב"ח גובה מהם ועי' בתשובת הרשב"א שאכתוב בסימן צ"ט ובהגהות פ"א והרמב"ם פ"ב ובתשובת מוימוני בספר משפטים סימן ח' ובמרדכי פ"ק דב"ק וס"פ נערה שנתפתתה: {{עוגןד|ואין חילוק בענין|'''ואין''' חילוק בענין}} סידור בין מקרקעי למטלטלי וכולי כ"כ בעה"ת בשער א' וכתבו נמ"י בס"פ המקבל: {{עוגןד|כתב בעה"ת התנה|'''כתב''' בעה"ת התנה}} עמו שלא יסדרו וכו' בשער א' ודברים ברורי' הם ונכוני' בטעמם ולאפוקי ממה שכתב הרשב"א בתשובה שלא אמרו מסדרין אלא במשכון אבל בבא ליפרע אין מסדרין דהא קי"ל מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה: {{ממ|נ}} ואין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה וכו' כ"כ בעל התרומות בשער א' דשכר כתף שכר פונדק שכר דיוקנאות או שנתחייב לו מדין ערב כשם שמותר למשכנו בזרוע ליכנס לביתו ליטול משכונו כל זמן שלא זקפו עליו במלוה כך נקל בחובו שאין מסדרין עמהם שכשם שנשתנה דינם באלו כך נשתנה דינם בסידור וטעמא דמילתא כיון דלא כתיב בהו מיכה דנימא בהו דין סידור בג"ש ומיהו דוקא ערב אבל קבלן מסדרין עמו דלא גרע משאר לוה והו"ל כזוקפן עליו במלוה עכ"ל ורבינו כתב לעיל בסימן זה בשם הרמ"ה שדין סידור נוהג בערב כמו בלוה וכן דין השבת העבוט: אבל הרמב"ם כתב נ"ל דהרמ"ה גרסינן וכ"נ להגיה ולכתוב שדין במקום שאין וכן מצאתי בספר מדוייק: והראב"ד כתב בענין הסידור והחזרה קרוב לזה שפירשתי דבמשכנו להיות בטוח לוקח כל הכלים שיש לו אפילו מטתו וכלי אומנותו ומתזיר לו כסות לילה בלילה כסות יום וכלי אומנותו ביום ואם משכנו ליפרע מחובו מסדרין לו אלא שהוא תלה הסדור בדעת הלוה: וכן כתב הרמב"ם לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש וכו' עד מוכרן בב"ד פ"ג ממלוה וכבר כתבתי למעלה בסימן זה שדעת הרמב"ם הוא שאין מסדרין בשעת משכון לכלי אומנות אלא למטה ומצע דוקא וא"כ אינו שוה לגמרי עם סברת י"א וכתבתי ג"כ שיש להרמב"ן ולהרשב"א שיטה אחרת בזה: ומ"ש עד מתי חייב להחזיר וכו' משנה בהמקבל {{ממ|קיג.}} מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום מוכרו בבית דין ומשמע דת"ק סבר מחזיר לעולם קאמר ופסק כת"ק וכתב ה"ה וכל זה כשבא לידו בתורת משכון אבל בתורת גבייה כבר נתבאר פ"א ממה גובין וכיצד מסדרין וכן כתבו ז"ל: ומ"ש היה המשכון וכולי כתב ה"ה בהשגות א"א כמו שאמרו סתם הלואה ל' יום ע"כ וכן כתבו ז"ל ודע שזהו כשבא לידו בתורת משכון והרי זה כמלוה עתה על המשכון אבל מלוה שבא לגבות עתה מהלוה והיו ללוה מטלטלין יותר על מה שמסדרין מנכין לו מיד בתורת גבייה ואין נותנין זמן ללוה עכ"ל ומ"ש רבינו וקשה לדבריו כיון שצריך וכולי לאו קושיא הוא לדברי הרמב"ם שהרי הוא סובר דכל כלי אומנותו אפילו הצריכים לו הוא מנתח כמו שכתבתי לעיל אבל אי קשיא להרמב"ם הא קשיא ליה היכי תנן בהמקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע ויש לומר דבמתניתין עסקינן בעבר ומשכנו: {{ממ|ב"ה}} א"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד: ומ"ש עוד רבינו גם לדברי הראב"ד קשה למה תלה וכו' גם בעה"ת בשער א' הקשה כן כלומר כשהלוה אומר לא בעינא לזבוני מינאי דילמא מיתרמי לי זוזי דטפי מסתבר לתלות בדעת המלוה אם רוצה לעשות כדברי הלוה או לומר איני רוצה אלא שיפרע לי מיד או שתסדור לו ואטול השאר בחובי ונראה לי שגם הראב"ד כך סבור דלא עלה בדעת שיהא המלוה חייב להמתין ללוה לעולם כל זמן שיאמר לא בעינא לזבוני מינאי ולא בא הראב"ד אלא לחלק בין אי א"ל מעיקרא לא בעינא לזבוני מינאי להיכא דאמר בעינא דתסדרו לי ברישא אין מסדרין לו אלא הכל בחזקת מלוה וכשיבא אח"כ לגבות חובו גובה הכל בלי סדור ובסיפא מסדרין ומ"ש ע"כ הוא עיקר כמו שכתבתי כלומר כיון דקשה בין להראב"ד בין להרמב"ם הוא עיקר כמו שכתבתי דבמשכנו להיות בטוח לוקח כל מה שיש לו בחוץ ע"י שליח ב"ד אפילו מטתו וכלי אומנתו ומחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום וכלי אומנותו ביום ואם משכנו ליפרע מחובו מסדרין לו והכל תלוי בדעת המלוה אם ירצה להמתין מלמכור הכלים עד דמשכח ליה זוזי ואם לא ירצה להמתין מסדרין ללוה ונוטל השאר בחובו וכ"כ הרא"ש בהמקבל כמו שכתבתי לעיל בסימן זה : {{ממ|ב"ה}} ולענין הלכה נקטינן בהרבמב"ם דסוגיין בדיני ממונות כוותיה: כתב בתשובה שבסוף חזה התנופה הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע דברי הכל אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט שלו לפרוע לבעל חוב ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי זה עבריין ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה עכ"ל: נשבע לשלם ואין לו אנוס הוא ופטור הריב"ש סי' ק"ג: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}} {{שולי הגליון}} [[קטגוריה:בית יוסף: חושן משפט]]
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:-
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ביאורים
(
עריכה
)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה 2-3
(
עריכה
)
תבנית:הערות שוליים
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כ
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי עליון/בית יוסף
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון/בית יוסף
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים/הלכה ברורה
(
עריכה
)
תבנית:סרגל טושע/פנים/מורה צדק - בציעת הפת
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:עוגן דיבור המתחיל
(
עריכה
)
תבנית:עוגןד
(
עריכה
)
תבנית:על התורה טושע
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:קיים מפרשי חושן משפט
(
עריכה
)
תבנית:רווח קל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שולי הגליון
(
עריכה
)
תבנית:שיתופתא שו"ע
(
עריכה
)
תבנית:תא שמע שו"ע
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:פרמטרים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: טוש"ע
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף