עריכת הדף "
אור שמח/זכיה ומתנה/יב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יג == '''הכותב נכסיו לבנ{{ממ|י}}ו [ו]לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות כו' עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב:''' ''' הנה ''' מוכח דאם מת האב הנכסים ללוקח, וצריך ביאור גדול דהא קיי"ל בפרק אע"פ דקא פריך תמן, וכי קאמרה הכי מי מקדשה דאמרה לכי מגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש כו' הכא גופא בידה הוא, הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מי דמי התם בידו לפדותה כו' שדה זו שמשכנתי לך לי' שנים לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מי דמי התם לעשר שנים בידו לפדותה כו' והכא כיון דהפירות קנוים לאב היינו ששייר בידו קרקע לפירותיה דאילו פירות עצמן לא מצי משייר אינש לנפשיה כמש"כ רבנן בתוספות פרק מי שמת {{ממ|דף קמח}} ד"ה איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר עיי"ש, וכיון שקנויה קרקע זו לפירותיה לאב הוי כמו ידי האשה שמשועבדין לבעל ואף דאמרה לכי מגרשה לא קדיש, אולם משם לק"מ, דכי קא מקדשה הלא לא קדשה רק הידים למעש"י, דבגוף הידים לא שייך קדושה, ובאופן זה המה משועבדים להבעל וכי קא מקדשה עכשיו תחת הבעל של בעל הם ולכן לא קדיש כלל, ומשום זה כי אמרה לכי מגרשה הוי כמו דבר שאינו בא עדיין לרשותה דהוי כמו דבר שלב"ל דלא קדיש, אבל כאן הלא מכר גוף הקרקע להלוקח, ולהאב אינו קנוי רק גוף לפירות לא גוף הקרקע בעצמו, וא"כ שפיר חייל מכר הגוף מהשתא ולכי מת האב ממילא הפירות המה קנוין להלוקח דמארעא דיליה קא גדלי והמוכר לא שייר לעצמו כלום, וסברא זו הוא דברי רבנן בתוס' שם בסד"ה שדה זו שמשכנתי לך עיי"ש ותבין. אך א"כ מאי פריך תמן משדה זו שמשכנתי לך דדוקא משום דבידו לפדותה או לאחר עשר שנים, הא תוך הזמן מוכח דאינו יכול להקדישה אע"ג דקייץ עד עשר שנים, ומוכח דאם לא הוי קייצא זמנו אז לא הוי חייל ההקדש אף שמקדיש בפירוש רק לכשיפדה, וא"כ הכא גבי אב אמאי חייל תיכף המכר על הגוף תיכף בעודנה קנויה השדה לפירות ביד האב: ''' ואולם ''' בהניח משנה דא, [ועיין שטמ"ק ב"ב {{ממ|דף סג}} על והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל מה שהביאו ממשנה דא עיי"ש כמו דפרישית], קשה מה נעשה בהא דפריך בפרק החובל גבי אשה ותזבין נכסי מלוג עיי"ש כל הסוגיא, חזינן דיכולה למכור גוף הקרקע מהיום אף שקנויה שדה לפירותיה לבעל יעו"ש, וא"כ קשה טובא מהך סוגיא דאע"פ גבי שדה זו שמשכנתי וצ"ב, ובאמת כבר עמדו בזה רבנן שם בתוספות, דחזינן דיכולה למכור נכסי מלוג לכשתתאלמן כו' אע"פ שעכשיו קנויה לבעל והוי דבר שאינו ברשותו ותירצו דקונם גרוע מהקדש ולאסור בקונם קאמר בשדה זו שמשכנתי לך כו' והדוחק גדול עד מאוד דלשון הקדש הוא על קונם, ועוד דלפי המסקנא קונם עדיף טפי דהוי קדוה"ג ומפקיע מידי שעבוד, ויותר מרווח בזה מה דפירש הריטב"א שאינו מקדיש הקרקע עצמה רק גוף הקרקע לפירות, וזה הוא קנוי גוף לפירות למי שממושכן תחת ידו, וכן בשוכר יכול להקדיש לבד נגד דמי השכירות, וזה ממש תירוץ תוספות הראשון שכתבו רק דידיה עדיפא מדידהו, שהם כתבו דהכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עתה, וזה צ"ב, הלא כל מה שמצי עכשיו לקדש הוא גוף הקרקע יהא קדוש מעכשיו, או מה שיותר על המשכונה, ואטו אם ההקדש בטל בחד דבר בטל כולו: ''' ולדעתי ''' העניה א"ש עפ"י דברי הרשב"א בחידושיו לנדרים ובתשובה, והובא בהגהות שו"ע סימן רנ"ז דבהקדש לא מצי אדם להקדיש גוף קרקע מהיום ופרי לאחר שלשים יום דכי ינקי משדה הקדש ינקי יעו"ש, והוכיח זה ממשנתנו דהמקדיש שדה לא הקדיש רק חרוב המורכב וסדן כו' מפני שהם יונקים משדה הקדש, וא"כ א"ש דיכולה למכור נכסי מלוג וכן כאן יכול הבן למכור הגוף תיכף מחיים של אב אף ע"ג דהן קנוים גוף לפירות לאב ולבעל, משום דהגוף בעצמו הוא שייך להאשה או הבן ומקנים מה דקנו, וכמו דמצי קני גופא מהיום אף דפירות שייר לעצמו עד מיתה כן מצי הבן למכור ולא יהא גרוע השני מן הראשון, אבל בהקדש אם יקדיש גוף הקרקע הלא אז יאסר מי שהפירות שלו, אע"ג שהקרקע קנויה לו לפירות בכ"ז ינקי משדה הקדש ולאו דיליה הוי דמעיל בגדולין ואף למ"ד אין מעילה בגידולין מ"מ איסורא איכא, לכן לא מצי חייל ההקדש על גוף השדה שיהא אסור בעל הפירות להנות לנפשו מה ששייר לעצמו בזה השדה, וכאילו שייר כח שלא יהא יכול להקדיש גוף השדה ולהפקיע את זכותו ששייר לעצמו בקנין גוף לפירות, ולכן כיון דהשתא אינו יכול להקדיש ה"נ אם מקדיש לאחר שיפדה הוי דבר שלא בא לרשותו והוי כמו דבר שלב"ל, ולכך קאמר טעמא משום דקיץ או משום דבידו לפדותה, [ומש"כ הר"ן בנדרים דמקדיש מעכשיו, אין כוונתו שמקדיש מעכשיו, דא"כ איך אכיל פירות מי שממושכן בידו, כיון שגוף הקרקע הוא הקדש, רק שמקדיש השדה לאחר זמן שיפדנה שיהא חל הקדושה מעכשיו וכמו שאומר לעבד לכשאקחך הרי את קנוי לך מעכשיו שאטו עכשיו מקנה ליה, אולם עיין בשטמ"ק סוף המוכר הבית בדברי הר"ן בהא דפריך וא"א משייר קרקע כי קא ינקי מדנפשייהו ינקי, שפירש דרק משום מראית עין שיונקים משדה הקדש להכי סליק אדעתיה להקדישם יעו"ש דמוכח דסבר דמצי אדם להקדיש גוף שדה מהיום ופירי לאחר שלשים יום] אבל במכר שכמו שהוא שותף עמו כן יהיה האחר שותף עמו, ודאי דמצי למכור לאחריני גופא מעכשיו, ובודאי דמצי למכור גופא לאחר זמן ג"כ שאין זה דבר שלא בא לרשותו דהא איתא במכירה מהשתא, והא דבערכין אמר דמשכיר שהקדיש הדר ביה במעילה קאי, מיירי ג"כ במשכיר בית סתם דמצי יהיב ליה אחרינא כמו שהאריכו הפוסקים ועיין יו"ד הלכות נדרים סימן רכ"א בש"ך ס"ק מ"ה בשם הרשב"א כן ואיתא כן ברשב"א פרק השותפין יעו"ש היטב: ''' ובזה ''' ניחא הא דירושלמי סוף מקום שנהגו דהמשכיר שהקדיש בית וקדם לו כו' לא קדם לו את שכרו דר ביה ומעלה שכר להקדש [והעיקר דסבר הירושלמי דדר ביה והבית קדוש כמו שפירש הש"ך יעו"ש באורך ודלא כתלמודין דבמעילה קאי], וע"כ בבית זה, ואפ"ה יכול להקדיש גוף הבית וגוף הבית שקנוי לשכירות דירה אינו משל הקדש, דירושלמי אזיל לטעמיה דסבר מצי אדם להקדיש גוף מהיום ולהנות מפרי עד שלשים יום, ולא סבר כבבלי דיונקין מן ההקדש וכמו שביאר הרשב"א לנדרים {{ממ|דף כח}} בשיטת הירושלמי בקדושין דאמר ליידא מילה לשייר לו גיזה כו' שכל שלשים יום מותר בגיזה אף דגוף השור קדוש, ותו כיון דמצי להנות ולדור בהבית לפי שיטת הירושלמי בקדושין דאף ע"ג דקדוש מעכשיו מ"מ מצי לשייר בו לגיזה ועבודה, מצי לדור אף אם הבית קדוש, לכן מהאי טעמא מצי המשכיר להקדיש הבית כיון שאין מפקיע שכירות ושעבוד השוכר בהקדישו, וזה דרך ישר, וראיתי להרשב"א פרק השותפין שהביא הירושלמי דמקום שנהגו יעו"ש, וכבר תמה עליהם הש"ך דהא הירושלמי אמר דר בו ומעלה שכר להקדש ואע"ג דלא הקדים שכרו קאמר דדר בו, וגם פירוש הירושלמי לדעת הש"ך אינו מובן דבמה קדוש השכירות שנותן להקדש כיון דגוף הבית אינו יכול להקדיש והדמים לחוד לא הקדישו. אולם זהו כפי מה שהרכיבו שיטת הירושלמי ובבלי בחדא שיטה, אך לפי מה שבארנו כל חד לטעמו אזיל, ולהבבלי בהקדש בית שהשכירה לשוכר אינו חל כלל רק אם השכיר לו בית סתם, דבבית זה אם יהא חל ההקדש יאסר השוכר לדור ואינו יכול להפקיע דירת השוכר לכן לא חל כלל כמו במשכנתא, ולשיטת הירושלמי דמצי לדור אע"פ שהקדש חל על הבית תו יכול להקדיש גוף הבית ובכ"ז דר ביה אידך. ושיטת רבינו בהלכות ערכין פרק ו' נראה דדעתו לחלק בין משכנתא לשכירות, שבשכירות סופה לחזור אליו בלא דמים לכן מצי להקדישה ולאסרה על השוכר כאשר חלקו בזה כמה מהקדמונים ואכ"מ ודוק בכ"ז: '''הרי הן של בן מפני שדעתו ש"א כו':''' ''' נ"ב ''' יעוין מש"כ פרק א' מגירושין הלכה ו' בזה קחנו משם:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף