עריכת הדף "תורה תמימה/דברים/יט" (פסקה)

== טו ==

'''לא יקום עד אחד. ''' הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אסור לו להעיד עליו, שנאמר לא יקום עד אחד באיש, ושם רע בעלמא קא מפיק ביה {{תוספת|לג|והיינו משום דההגדה עפ"י עד אחד לא תביא כל תועלת, וא"כ אינו אלא כמוציא שם רע. ולפי"ז דהיכי דיש תועלת בהגדתו כגון לאפרושי מאיסורא על ידי זה בודאי צריך להעיד, וראיה לזה מעובדא דההוא סמיא בקדושין ס"ו א' שהעיד עד אחד לפני מר שמואל שאשתו זינתה, ולא מצינו ששמואל גער בו, אלא ודאי משום דע"י ההגדה יפרוש הסומא ממנה וכמ"ש לו שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. וכן בדיני ממונות דקיי"ל עד אחד מביא לידי שבועה ג"כ צריך להעיד וכבדרשה הבאה. ועיין בחו"מ סי' כ"ח ס"א בהגה"ה.}}. (פסחים קי"ג ב').

'''עד אחד. ''' ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד {{תוספת|לד|וכמו בסוטה דכתיב ועד אין בה הוי פירושו שני עדים וכמבואר לפנינו בפ' נשא, ואעפ"י דא"א להוציא השם עד מפשטי' דמורה על אחד, בכ"ז קאי על שני עדים, יען דאנו מפרשים השם עד לא כתואר על המעיד רק על העדות, והוי שיעור הלשון ועד אין בה – כמו ועדות אין בה, ואיזו עדות – של שנים, ודו"ק.}}. (סוטה ב' ב').

'''באיש. ''' אין לי אלא באיש, באשה מניין, ת"ל בכל חטא אשר יחטא {{תוספת|לה|נסמך על המבואר לפנינו בפ' נשא בפ' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומכיון דכתיב אשר יחטא ממילא כולל גם נשים.}}, א"כ מה ת"ל איש, לומר לך באיש אינו קם, אבל קם הוא באשה להשיאה, דברי ר' יהודה {{תוספת|לו|ר"ל עד אחד המעיד שבעלה מת או נהרג משיאין את אשתו. ובגמרא יבמות פ"ח א' מבואר טעם עפ"י הסברא מה שמאמינים לעד אחד, וצ"ע שלא הביאו לזה דרשה זו. –

והנה לפנינו בספרי הגירסא דברי ר' יהושע, והעתקנו כגירסת הגר"א דברי ר' יהודה, ונראה טעם גירסתו פשוט משום דבמשנה יבמות קכ"ב א' מפורש דר' יהושע ס"ל דאין משיאין עפ"י עד אחד ור' יהודה ס"ל דמשיאין.}} [ספרי].

'''לכל עון ולכל חטאת. ''' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה {{תוספת|לז|ר"ל שבועה להכחיש את העד כגון התובע בחבירו וכפר לו ועד אחד מעיד שהוא חייב לו הרי הוא נשבע להכחיש את העד. ודעת ר"ת דה"ה שעד אחד פוטר מן השבועה, וס"ל דמ"ש אבל קם הוא לשבועה פירושו בין לחיוב ובין לפטור.}}. (כתובות פ"ז ב').

'''לכל עון ולכל חטאת. ''' לדיני נפשות ולדיני ממונות, למכות ולקרבנות, להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה {{תוספת|לח|דהשם חטאת מורה גם על פחיתות וחסרון, וענין כזה הוא הורדה מן הכהונה.}} [ספרי].

'''על פי. ''' מפיהם ולא מפי כתבם {{תוספת|לט|לדעת ר"ת בתוס' יבמות ל"א ב' אין פסול ההגדה מתוך הכתב רק במי שאינו יכול להגיד בעל פה כגון אלם, אבל בראוי להגדה אין הגדה מעכבת, עפ"י הכלל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל הרמב"ם בפ"ג ה"ד מעדות כתב מפורש וז"ל, דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שני עדים, מפיהם ולא מפי כתב ידן, אבל מדברי סופרים חותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא לנעול דלת בפני לוין, ע"כ. ובכ"מ הקשה עליו מהא דאמרינן בעלמא קיום שטרות דרבנן אבל מדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, ובתשב"ץ הקשה עליו מפסוק דירמיה (ל"ב) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום, וכן הלח"מ והרבה אחרונים הקשו עליו.

ואני תמה מה לכל קושיות אלו ולרמב"ם, הן הוא בנה כל דבריו על יסוד דרשת הגמרא שלפנינו, ואם יש תפיסה לדין זה מכל מה שהעירו, עליהם להקשות כל אלה על הגמרא עצמה, ולבד זה הנה אדרבה דברי ר"ת שהבאנו אינם בנויים כלל על יסוד נאמן, דכיון דגזה"כ הוא מפיהם ולא מפי כתבם, א"כ מהיכי תיתא לחלק בין ראוי להגדה ובין אינו ראוי, וגם מש"כ הלח"מ בדברי הרמב"ם אין כל יסוד לדבריו, יעו"ש. וכדברי הרמב"ם כתב מפורש רש"י בפסוק זה בקיצור על פי שני עדים, פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד, עכ"ל.

ומה שנראה לי בכלל ענין זה, כי בודאי אין סברא שמן התורה לא תועיל כלל עדות שבשטר, כי הגע בעצמך, שנים שעושין מקח ביניהם בפני עדים האם יכולים לשמור העדים שיהיו מזומנים תמיד להם לכשיצטרכו, ובלא זה לא יהיה כל תוקף להמקח, זה הלא אין סברא כלל ולא שבקית חיי לעולם ואין זה תיקון עולם כלל, אלא ודאי דעדים שבשטר יש להם כל תוקף הדרוש, והיינו דאמרינן עדים החתומים על השער נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, והא דקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם, הכונה היא לענין אחר כלל, שאם באים עדים להעיד על דבר חדש שלא נודע לנו ענינו עד כה עפ"י חתימתם בשטר צריכים להעיד בפה ולא בכתב, ותו לא מידי, ומפני שזולת ד"מ אין הנהוג שיחתמו עדים בשטר לכן בכל דבר זולת ד"מ כמו דיני קנסות ומכות וגלות אין מקבלין בשער רק מפיהם, והן הן דברי הרמב"ם שהבאנו. ומה שכתב אבל מדברי סופרים חותכין ד"מ בעדות שבשטר, אין הכונה שרק מדרבנן הוא זה, אלא באמת גם מדאורייתא כמש"כ, ורק לפי שבתורה אינו מפורש דבר זה קורא לזה דברי סופרים כידוע שיטתו זאת כמבואר בנו"כ ריש ה' אישות. –

ודע דנראה לומר בכלל טעם הדבר שהחמירה תורה בעדים שתהי' הגדתם רק בע"פ, דהוא דכיון דמצוה לדרוש ולחקור היטב וכמש"כ ודרשו השופטים היטב, וזה א"א רק בהגדה בע"פ, ולפעמים מההגדה עצמה מכירין הדיינים בעדות מרומה וכדומה, משא"כ בעדות בכתב.}}. (גיטין ע"א א').

'''על פי. ''' מלמד שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן {{תוספת|מ|נראה דדריש על פי כמו דדרשינן בדרשה הקודמת מפיהם ולא מפי כתבם ה"נ דריש מפיהם ולא מפי מתורגמנם. והנה מבואר בגמרא כאן הנהו לעוזי דאתו לקמי' דרבא, אוקי רבא מתורגמן בהדייהו, ופריך בגמרא והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי מתורגמן, ומשני, רבא מידע הוי ידע מה דאמרי ואהדורי הוא דלא הוי ידוע, ע"כ. ומחלוקת המפרשים והפוסקים אם מעשה זו בעדים הוי או בבעלי דינים ולכאורה פשוט הדבר דצריך לפרש בעדים, יען דהלשון על פי דמיניה ממעטינן מתורגמן כתיב בעדים, אבל בפ' משפטים בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם הארכנו להוכיח דגם בבע"ד אסור לשמוע מפי המתורגמן, יעו"ש. וכאן אין המקום להאריך בזה.}}. (מכות ו' ב').

'''על פי. ''' מלמד דבעדים לא אמרינן שתיקה כהודאה {{תוספת|מא|כגון האומר לעדים בואו והעידוני שכך וכך הי' הדבר והם שותקין לא אמרינן שמודים לדבריו אלא צריכים להגיד מפורש כמשמעות הלשון על פי.}} [חידושי ריטב"א לכתובות כ"ב ב'].

'''שני עדים. ''' האשה שבאה ואמרה מת בעלי אין היורשין נכנסין לנחלתו של בעלה על פיה, דרחמנא אמר על פי שני עדים יקום דבר {{תוספת|מב|הרבותא בזה אעפ"י שהיא נאמנת להנשא עפ"י דבורה בכ"ז אינה נאמנת לגבי נחלה. וטעם הדבר משום דרק לגבי נשואין דידה הקילו רבנן משום דמחמת חומר שהחמירו עליה בסופה [שאם תנשא ויבא בעלה תצא מזה ומזה ובניה ממזרים] אמרינן דודאי דייקה היטב במיתת בעלה, אבל לענין נחלה קיים הענין עפ"י דין תורה עפ"י שני עדים, ועיין ברמב"ם ומ"מ פ"ז ה"א מנחלות ומש"כ לקמן בס"פ תצא בפסוק יקום על שם אחיו.}}. (יבמות קי"ז א' ברש"י).

'''שני עדים. ''' מר זוטרא ורב אדא סבא פלגו נכסייהו בהדי הדדי, אתו לקמיה דרב אשי, אמרו ליה, ע"פ שני עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצי ואנן לא נהדר, או דילמא לא מקיימי אלא בסהדי, אמר להו, לא אברו סהדי אלא לשקרי {{תוספת|מג|נסתפקו בזה אם הא שהצריכה תורה עדים להקים דבר הוא רק כדי שלא יוכל אחד מהצדדים לחזור, ולכן אם הם בעצמם מודים א"צ עדים ונחשב המקח קיים, או דילמא גזה"כ הוא שצריך עדים לכל דבר, ולכן כל זמן שאין עדים אין בגמר המקח כלום ויכולים שניהם לחזור, ואמר להו לא אברו סהדי אלא לשקרי, ר"ל רק לאנשים משקרים, אבל מדינא מאחר שנגמר המקח בקנינים הראוים לו נתקיים המקח בתקפו, והוא דין פשוט בחו"מ סי' קפ"ט ס"א, ובסי' קצ"ה ס"א.}}. (קדושין ס"ה ב').

'''שני עדים. ''' נאמר כאן שני ונאמר להלן (פ' י"ז) ועמדו שני האנשים, מה שני שנאמר להלן אגשים ולא נשים ולא קטנים אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים, ולא קטנים, הרי למדנו שאין האשה דנה ולא מעידה {{תוספת|מד|נסמך על המבואר בדרשות פ' ההוא דהפסוק ההוא בעדים איירי, יעו"ש. והנה הא דאשה פסולה לדין לכאורה אינו מבואר בזה, אך ע"פ הכלל דקיי"ל נדה מ"ט כל הכשר לדון כשר להעיד, ומכיון שמבואר שפסולה להעיד ממילא פסולה גם לדון. ומה דמצינו דדבורה אשה נביאה היא שופטת את ישראל צ"ל שלא היתה דנה ממש אלא מלמדת להם הדינים, או שע"פ הדבור היה ואין למדין מזה. –

ועיין ברמב"ם פ"ט ה"ב מעדות וז"ל, נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר על פי שני עדים, לשון זכר ולא לשון נקבה, וכבר העיר הכ"מ שאין דבריו נוחים כלל דהא כל התורה בלשון זכר נאמרה, ותו למה הניח דרשת הירושלמי שלפנינו, ובכלל מש"כ דע"פ שני עדים לשון זכר ולא לשון נקבה הוא דבר פלא, כי הלא בשם עד כלולה גם אשה, [במקום דאיירי הלשון בסתם מין אנשים ולא בנשים בלבד ובאופן האחרון יאות השם עדה] ומכיון דשם עד הוא לשון זכר לכן כתיב ע"פ שני עדים, אבל אינו בא להוציא כלל נקבה, וכמו השמות קונה, מוכר משכיר, וכדומה שכולל שמות הפעלים מזכר ונקבה, [ג"כ היכי דאיירי מסתם מין אנשים וכמש"כ], ועיין מש"כ בפ' נשא בפ' איש או אשה כי יפליא לנדור. –

ודע דאע"פ שבא הלשון בסתם שאין האשה מעידה, בכ"ז לאו כלל גמור הוא, כי יש דברים הרבה יוצאים מכלל זה, כלומר יש דברים שבהם אשה מעידה ונאמנת, כמו בקדושין ע"ד א' שלשה נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה, וכן נאמנת האשה על הנדה ועל הפרשת תרומה (עיין כתובות ע"ב א') וכן בכ"מ שעד אחד מהימן אשה מהימנת, וכן בכל דבר איסור שבידה לתקן נאמנת לומר שתקנה, עיין תוס' פסחים ד' ב', ובהגמ"ר פ"ד דיבמות חשיב הרבה דברים שהאשה נאמנת עליהן.}}. (ירושלמי יומא פ"ו ה"א).

'''או ע"פ שלשה עדים. ''' גט פשוט עדיו שנים ומקושר שלשה {{תוספת|מה|גט פשוט הוא כל שער פשוט [דכל שטר נקרא גט] ומקושר הוא שטר שכותב שיטה אחת או שנים וכופפן על הקלף החלק כשיעור הכתב ותופר הכפל הזה בשני הקצוות וחותם עד על הכפל מבחוץ, וכן הרבה פעמים כנגד מקום התורף דהיינו מקום שם האיש והאשה, שם המלוה והלוה ושם המקום והזמן וסך ההלואה, ועל כל כפל חתום אחד מבחוץ, ותקנו גט כזה לכהנים שקפדנים הם ובמהירותם מגרשים נשותיהם ואח"כ מתחרטים ואינם יכולין עוד להחזירן משום איסור גרושה לכהן, לכן תקנו להם שיתנו גט מקושר דוקא שצריך זמן רב ועדים רבים בין כפל לכפל, ובתוך זמן זה ישוב כעסו ויתחרט קודם נתינה, וגם תקנו בו שלשה עדים, הכל כדי להמשיך הדבר, ואגב זה תקנוהו גם בכל השטרות לכל מי שירצה להתיישב בענין ואותו שכנגדו דוחק לכתוב שטר.}}, מנה"מ, אמר רמי בר יחזקאל, דאמר קרא ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט שלשה, אלא לומר לך, שנים לפשוט ושלשה למקושר {{תוספת|מו|ר"ל יש לך אופן ומקרה שלא תתקיים עדות רק בשלשה, והיינו היכי דצריך לאיזו תכלית וכמש"כ באות הקודם. ומסקנת הגמרא דדרשה זו אסמכתא היא משום דעיקר קרא אצטריך לענין דרשות הבאות להקיש שנים לשלשה ושלשה לשנים, ועיקר ענין גט מקושר מדרבנן הוא.}}. (ב"ב ק"מ ב').

'''או ע"פ שלשה עדים. ''' אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט שלשה, אלא להקיש שנים לשלשה, מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו שלשה, ומניין אפילו מאה ת"ל עדים {{תוספת|מז|ר"ל מניין דשנים מזימין אפילו מאה עדים ת"ל עדים, ר"ל דהו"מ למכתב ע"פ שני או שלשה עדים, ובא לרמז דאפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים, ורבותא היא, דבעדות אפקיה רחמנא מכללא דאחרי רבים להטות. ונראה דצ"ל בגמרא ת"ל עדים עדים כמו שבארנו, וכן בדרשות הבאות, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בסמוך אות מ"ט.}}. (מכות ה' ב').

'''או ע"פ שלשה עדים. ''' רבי שמעון אומר, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט שלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים אין נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין, ומניין אפילו מאה, ת"ל עדים {{תוספת|מח|בשנים בודאי אין נהרגין עד שיזומו שניהם, דכתיב בסמוך פ' י"ז והנה עד שקר העד, וכלל גדול הוא דכ"מ שנאמר עד אינו אלא שנים כמבואר למעלה בדרשה עד אחד. ומ"ש ת"ל עדים נראה דצ"ל ת"ל עדים עדים, והיינו משום דהיה יכול לכלול ביחד ע"פ שני או ע"פ שלשה עדים, וכמש"כ באות הקודם. וע"ע בדרשה הבאה השייך לדרשה זו.}}. (שם שם).

'''או ע"פ שלשה עדים. ''' רבי עקיבא אומר, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ומניין אפילו מאה, ת"ל עדים {{תוספת|מט|כבר כתבנו באותיות הקודמות דצ"ל בגמרא ת"ל עדים עדים, משום דבמקום דכתיב שתי פעמים עדים היה יכול לכתוב פעם אחת, עיי"ש. ומפרש במשנה דר"ע אינו דורש כדרשת ר"ש [בדרשה הקודמת] דבא להקיש שלשה לשנים לענין שאין נהרגין עד שיזומו שלשתן, יעו"ש. ובכ"ז כתב הרמב"ם בפי' המשנה שדברי ר"ע ור"ש שניהם קיימין ואין עליהם חולק, עכ"ל. ובאור דבריו שלדינא אין שניהם חולקין זה על זה, והא דמתנייא בלישנא דפלוגתא הא אשכחן טובא דכוותה ולא פליגי, וע"ע בתוי"ט. –

והנה בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו הובא כאן בענין דרשה שלפנינו והקודמת הפסוק על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, והוא הפ' דלעיל פרשה י"ז פ' ו', אבל הדבר תמוה בעיני, דהלא תוכן כל דרשות אלו הוא לענין הזמה, והפסוק דפרשה הקודמת אינו איירי כלל בענין הזמה, ולמה יניחו חז"ל את הפ' דאיירי באותו ענין ויתלו דרשותיהם בפסוק שלא מאותו ענין, ואף כי לפי שנבאר בסמוך דהפסוק הקודם איירי בד"נ וזה בד"מ י"ל דכונת המשנה לשני הפסוקים ביחד ורק תפסו הפ' דיומת המת מפני שהוא מוקדם בתורה, אבל זה דוחק. ולכן נראה דבאמת צריך לגרוס בגמרא הפסוק שלפנינו, וכן סדרנו כאן על זה הפסוק שלפנינו, וגם יש לנו כמה ראיות דצ"ל הפסוק שלפנינו כמו מב"ב ק"ס ב' ומרש"י מכות ו' א' ד"ה יקום דבר שכתב בהאי קרא כתיב וכו', אך מפני שאין הדבר נוגע לדינא קצרנו בזה וסמכנו על המעיין הישר. –

ודע דאיתא במשנה בסיום דברי ר"ע, אמר ר' יוסי, במה ד"א בד"נ אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, רבי אומר, אחד ד"נ ואחד ד"מ, ובגמרא איתא מחלוקת אמוראים כמאן הלכה כרבי או כר' יוסי, ורמב"ם בפ"ה ה"ג מעדות פסק כרבי, ועיי"ש בכ"מ טעם הדבר. ובאמת יש ראיה מכרחת דדין זה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה נוהג גם בד"מ, מהא דכתיב בתורה שני פסוקים בלשונות אלו על פי שני עדים או שלשה עדים, כאן ובפרשה הקודמת פ' ו' ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, ואי ס"ד דרק בד"נ כן כר' יוסי, למה צריך הכתוב לכתוב כלשון זה שתי פעמים, אבל אם גם בד"מ כן הדין כתב פעם להורות בד"נ, והוא בפ' הקודם דשם כתיב יומת המת ופעם בפ' זה לד"מ. ולדעת ר' יוסי צ"ל דלא ס"ל כר"ע דשני הפסוקים מורים לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אלא חד אתא לדרשת ת"ק או ר"ש בדרשות הקודמות, ודו"ק.}}. (שם שם).

'''יקום דבר. ''' דבר ולא חצי דבר, למעוטי שנים אומרים ראינו שער אחד בגבה ושנים אומרים בכריסה {{תוספת|נ|לענין שיעור גדלות איירי, וכש"כ כשאחד אומר אחד בגבה ואחד אומר אחד בכריסה, דלבד חצי דבר גם חצי עדות הוא.}}. (ב"ק ע' ב').

'''יקום דבר. ''' אמר ליה רב פפא לאביי, לר' עקיבא דאמר אף שלשה שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, א"כ הורג יציל, רובע יציל {{תוספת|נא|שהרי גם הם ראו ואדם קרוב אצל עצמו. ואמנם זה קשה רק למ"ד דלא בעינן כונה לעדות, דלמ"ד בעינן כונה הרי לא כוונו אלו.}}, אמר רבא, יקום דבר כתיב, במקיימי דבר הכתוב מדבר {{תוספת|נב|ר"ל בעדים שמקיימין הדבר דהיינו בעדים ולא בעושי הדבר.}}. (מכות ו' א').